שירים וקשרים: גלגל"צ בערב יום השואה | גם אבא יש רק אחד
"אם זה נהיה רכבת הרים, אני עוזב ידיים" (ידיים למעלה, כנסיית השכל)
 Random header image... Refresh for more!

שירים וקשרים: גלגל"צ בערב יום השואה

[הערה מקדימה: יהיו קוראים שעלולים להיפגע מפוסט זה. אנא, היזהרו. עמכם הסליחה.]

הרדיו במטבח היה פתוח, מכוון על גלגל"צ. בין שבע וחצי לשמונה-פלוס בערב, ערב יום השואה, התרכזתי בבחירות של עורכי התחנה וניסיתי להבין מדוע שודרו דווקא השירים ששמעתי. בהתחלה, חשבתי שהתבלבלו שם בתחנה, אבל ככל שהעמקתי בשירים, הבנתי שדווקא אני הוא זה שהתבלבל.

הנה רשימת השירים שהושמעה שם, לפי הסדר (נשבע לכם, זה לא מומצא!):

  • ידיים למעלה (כנסיית השכל). טיפש מי שחושב שזה לא שיר שואה קלאסי. ההתחלה מעורפלת, אני מודה, אבל גם בה כבר יש רמזים ברורים לרדיפות של הנאצים אחרי היהודים; כך, למשל: "אחד נפל מקצה רחוב כבר לא יכול יותר לברוח", ואפילו "והלילות כבר לא קרים רק אור הבוקר שמבטיח". נסו לחשוב על המילים האלו כשתמונת הגטו מולכם. אבל הרגע בו ברור לגמרי שזהו שיר שואה טיפוסי הוא הרגע בו מושר בסוף הפזמון הצירוף "ידיים למעלה". זה הרי הכי גטו ורשה.
  • בא מכאב, דניאל סלומון. גם כאן, פקפקתי בהתחלה, אך כשנברתי במילים הבנתי את הגאונות שבהצמדתן ליום השואה. שימו לב: "לא בא ממשפחה מאושרת שכולם רק מחייכים" – בטח שלא מחייכים, הם מסתירים סיפורי זוועה מהשואה; "בא מעפר" – מהעפר של המחנות, כמובן; "אם יש אלוהים בליבי אז למה הוא בורח" – למה הוא בורח ומשאיר אותי לבד בסבל הנוראי בגטו?
  • הקיץ האחרון, שפיות זמנית. טוב, לא צריך להסביר כלום. "זה הקיץ האחרון שלי אתכם" – כאילו, דה? אחריו כבר אהיה פוסט-משרפות…
  • תן לחיות, מיקי גבריאלוב. שם השיר כבר רומז על תוכנו המתחנן, המתייסר, המייחל, אך כשצוללים לעומקו מבינים את עומק התפילה. קראו את המילים האלו כשאתם מדמיינים אדם העומד מול קבר אחים טרי: "אלוהים שבשמיים/ הסתכל לי בעיניים/ ותגיד לי למה אנשים/ מחפשים ולא מוצאים נסים". ולאחר מכן, הקריאה הנושאת "תן לחיות", החוזרת על עצמה כמה פעמים – כאן כבר אי אפשר לטעות בקשר לשואה.
  • שלח לי שקט, בלאגן. "תשלח לי שקט בקופסא, מארץ רחוקה" – כי פה, על אדמת טרבלינקה, הכל רועש וגועש; "תשלח לי שקט מהכפר" – מהכפר הקטן ממנו נשלחו כל בני המשפחה להשמדה; "שקט, שקט, שקט, שקט מופתי; מיום הולדתי עד יום מותי" – ובפרט, אם מותי היה בגיל צעיר ואם לא הספקתי עוד להרעיש בחיי.
  • פנים ושמות, דני רובס. "ואז עוברים בי שלב שלב/ מי שהייתי מי שעכשיו/ כל הפנים והשמות כולם/ כל השירים שהם לקחו איתם" – אין צורך בהסבר, נכון? זה שיר זכרון קלאסי של מי שמנציח את קרוביו ב"דפי עד". ואם טרם השתכנעתם, הרי שכאן הוא נזכר נקודתית באביו ובאמו תוך שקצין נאצי מכוון אליו נשק: "ואז אימי מרחוק/ והד קולות רחוקים של צחוק/ ריחות של יום שבת, אבי מרים מבט/ ושתי עיניים עייפות".
  • אבות ובנים, אביתר בנאי. הכי שיר ששת-המיליונים שאפשר: "אבות ובנים סבתות ונכדים/ הלב של אמא מתפוצץ/ מי אשם לה מי אשם לי/ מי יפרד ממי/ אבא בוכה על בן בוכה על אבא".
  • ברית עולם, בועז שרעבי. אם חשבתם שזהו שיר אהבה עברי ושמתאים להיכנס איתו לחופה – הרי שטעיתם בגדול! אם חשבתם ש"עוד מעט כמעט/ אנו גוף אחד" הוא ביטוי לירי לזוג אוהבים מתחבקים – חישבו שוב, והפעם על זוג שמאבד את חייו יחדיו בגיא ההריגה. ואם חשבתם ש"יום יום וליל כל הזמן/ בנתיב אחד/ לא מסומן" מתאר פסיעה זוגית בנתיבי האהבה – דמיינו עכשיו זוג הנוסע בקרונות הרכבת אל אושוויץ.
  • ביום מסה, מתי כספי. השיר פותח במילים "בבגוד באדם דרכו" – נו, וזה הלוא ביטוי מדויק לתחושתם של רבים שחשו כי אלוהים-בכבודו-ובעצמו נטש אותם בימי השואה ובגד בהם. ולאן הולך האדם אשר חש נבגד על פי השיר? "אל מחוז אין בו חפץ/ …/ שבו יש/ מלוא חופנים/ רק אפר" – אפר, משרפות, אתם מבינים את הקשר?
  • קטנתי, יונתן רזאל. כאן כבר הכיתי על חטא כל כך חזק שהברכיים שלי כאבו. רזאל הפציע בשיר שואה קאנוני כפי שלא שמעתי מעולם, ובו הוא פונה בתחינה נוראה לקצין האס.אס. אשר מולו: "הצילני נא/ הצילני נא/ הצילני נא". בשלב הזה סגרתי את הרדיו.

* * *
אז מה נותר לנו מיום השואה? מה נותר לנו מן השואה? ככל הנראה, שטיפת המוח שעוברים ילדי-ישראל מזה עשרות שנים הצליחה מעל המשוער. הנה הם בגרו, הם היום עורכים בגלגל"צ, וכל מה שיוצא להם מתחת הידיים זה שירים שקטים. ותיכף יפציע עלינו יום הזכרון, ושוב נשיר בכיכר (תודו שבלי הנחייתו של יאיר לפיד זה ממש לא אותו הדבר…). ולמה לחשוב בכלל? לא צריך לחשוב אילו שירים לשיר – כל שיר שקט הולך. ולא צריך לחשוב מעבר לשירים, כי הם "עצובים" ו"מרגשים" מספיק עד שנדמה שהם חושבים בשבילנו.

ובינתיים, מחליטים שם למעלה להלעיט אותנו בתוכנית מהפכנית, דרכה ייחשפו ילדי ישראל לתקופת השואה (ואיזה מגניב השם הדו-משמעי שלה, נכון?). כך, למשל, הם ילמדו כי "יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא יום שבו רוצים להזכיר לכל האנשים תקופה קשה שהייתה לפני שנים רבות", תוך שמדגישים את הריחוק הפיזי. כן, ילדים, תנו למבוגרים לספר לכם שהתקופה הקשה היתה "לפני שנים רבות" ב"ארץ רחוקה". ולאחר מכן, ילדים, הגיעו ניצולי השואה לארץ והם חיים כאן באושר ובעושר עד עצם היום הזה.

התכנית החדשה היא, כמובן, המשך ישיר של תכניות קודמות, במהלכם חושפים אותנו כבר שנים לזוועות השואה מנקודת מבט צרה מאוד: היינו חלשים, הקמנו מדינה, עכשיו אנחנו חזקים. ומה לומדים מכך ילדי ישראל? שלערבים צריך לעשות שואה. וגם לסמולנים (בעיקר לאשכנאצים, כמובן). ובכלל, שהכיבוש הכרחי כי אנחנו חייבים סופסוף להיות חופשיים.

ואף אחד לא מתקן את הטקסטים. למשל: מדינת ישראל של שנות האלפיים עדיין עושה שואה לניצולי השואה. בלי גזים, אבל עם מחנק כספי. בלי ניסויים בבני אדם, אבל גם בלי סל תרופות ראוי. בלי מחנות ריכוז, אבל גם בלי תנאי מגורים ראויים. (כאן, למשל, וגם כאן).

לא, אני לא חושב שצריך להתייחס לאדם מסויים בצורה שונה מאשר לבן גילו, רק בגלל שהאחד שרד את השואה והשני סתם שרד את החיים. אם היינו מתייחסים זה אל זה כאל בני אדם – פשוט עד כמה שזה נשמע – בכל גיל ובכל מצב, הרי שהכל היה נראה כאן אחרת. הכל. אבל אנחנו לא חברה סובלנית ולא חברה מכבדת. ובקיצור, לא למדנו כלום מן השואה. אה, בעצם דבר אחד למדנו טוב. למדנו לשיר.

אהבתם? אולי תאהבו גם את הפוסטים האלו

רוצים להתעדכן בפוסטים חדשים? הירשמו לקבלת עדכונים בדואל

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.



4 תגובות

1 ריקי { 04.27.14 בשעה 23:54 }

חד, מדויק וכואב

2 דודי זוסימן { 04.28.14 בשעה 6:51 }

מה שריקי אמרה.

3 צבי { 04.28.14 בשעה 8:07 }

אפשר כמובן לראות את זה אחרת.
אתה היית במטבח. אני קיפלתי כביסה בזמן שראיתי את הטכס בטלוויזיה. זילות השואה? לא, פשוט המציאות. מה לעשות ואף אחד מאיתנו איננו מסוגל לבלות את עשרית וארבע השעות של יום השואה במחשבה רציפה על השואה והזוועות.
הצעירים האלו, העורכים בגלי צה"ל, כנראה זוכרים שבילדותם, הם פשוט כיבו את הרדיו ביום השואה. לא עדיף להרחיב קצת את הז'אנר, להשמיע שירים שאנשים מוכנים באמת להקשיב להם במשך יום שלם, אך שמצד אחר נותנים כבוד מסוים ליום? שדר כל היום את "אש העיירה" ו"עפר ואפר" ותגרום רק לכך שרוב העם יעברו לשירים השמורים בסמארטפון.
אגב, זה נכון שלא למדנו כלום מהשואה. הסיבה פשוטה- אין מה ללמוד מהשואה. סליחה, יש דבר אחד שיש ללמוד- אם אתה נכנס למכונת זמן ומגיע לאירופה ב-1939 ואתה יהודי, תברח כמה שיותר מהר! כל דבר אחר ש"תלמד מהשואה" הוא פשוט שימוש בשואה כדי לחזק את דעותיך שלך.

4 אורית { 04.29.14 בשעה 20:53 }

הידד למלים הנועזות והנוקבות!
מסכימה עד למילה האחרונה.

השארת תגובה




21