דברים שכתבתי לאבי בהגיעו לגבורות

אבא,

קשה לי להאמין שאתה בן שמונים. באמת. בעיניי – אל מול עיניי ממש, לא רק בעיני רוחי – אתה מופיע כפי שאני זוכר אותך מאז ומתמיד: שיער מסודר שמתבדר ברוח, עיניים סקרניות, שפם מסודר שלא מסתיר חיוכים, עמידה זקופה (וכן, גם כרס…). ומתחת לחזות החיצונית נשארה אותה הפנימיות, זו המלאה שקט, שלווה, מסירות, התמדה, צניעות, יושרה, דיוק, דקדקנות ודייקנות. ואת אלו גם אלו עוטפים מרץ וחיוּת. כך ראיתי אותך כילד וכך אני רואה אותך גם עכשיו. וכיוון שאני מסרב, לפעמים, להאמין שאני כבר לא הילד ההוא, אני מתקשה לראות שגם אתה השתנית.

כשהפכתי לאבא בעצמי, מימד נוסף של התבוננות-עצמית הצטרף לאלו שהיו קיימים בי כבר. על שאלות בסגנון "מי אני?" ו"מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול?", נוספו שאלות בסגנון "איזה אבא אני?" ו"מה אני רוצה שילדיי יהיו כשיהיו גדולים?". ובכל פעם ששאלות כאלו עולות, אני מתבונן לאחור אל האבא שאתה היית. ואני מבין שהדבר המשמעותי ביותר באבהותך (בעבורי, לפחות) הוא שתמיד היית שם בשבילנו. תמיד. גם כשהייתי צריך להיות במקומות אחרים – בחוג בחדרה, במסיבה בגבעת עדה או בביקור בשירות המטאורולוגי – דאגת תמיד להביא אותי ולהחזיר אותי. וכך יצא שגם בדרך מכאן לשם – היית איתי. ואחר כך, כשהיה צריך לארוז, לפרק, להעביר, להרכיב – ובעיקר, לקדוח – תמיד אפשר היה לסמוך עליך שתהיה שם. ועשית את זה כל כך טוב עד שגם היום המקסימום שאני יודע לעשות בבית זה לתקוע מסמר. אז אתה היית שם תמיד בשבילנו, ובשבילי זהו הסמן לבחינת התנהלותי כאבא לילדיי. האם אני תמיד שם בשבילם?…

ועוד דבר מעניין קרה לי מאז שהפכתי לאבא: אני חווה מחדש חוויות ילדות, הפעם מן העבר השני של הנהר. כך, למשל, כשנסענו עם הילדים לשכונת "הדר" בחיפה במהלך חופשת הפסח האחרונה וחצינו בנסיעה את רחוב הנביאים ורחוב החלוץ – מחשבותיי נדדו מיד לנסיעות שלנו בחיפה בילדותנו לאותם המקומות ממש; אחזתי בידו של הילדונצ'יק והרגשתי כאילו אני הולך שם במקומו, אוחז בידך. כשהלכנו עם הילדים לחוף דור בקיץ האחרון, היה בלתי אפשרי, כמובן, שלא להיזכר בהליכות שלנו לאותו החוף בדיוק. כשהילדים באים לבקר אותי בעבודה – אני חוזר להיות הילד ההוא שאהב להגיע אתך לבנק בבוקר, ראשונים להיכנס למבנה הגדול, ואתה מדליק את האורות ומכבה את האזעקות. ואפילו ביומיום השגרתי, כשאני מכסה בערב את הילדים, אני מרגיש לרגע כאילו אני הוא זה ששוכב על המיטה ואתה הוא זה שמכסה אותי. כמו פעם. (ואני לא מספר להם איך הייתי נרדם על השטיח בסלון ואתה היית מעביר אותי למיטה – כדי שלא יחקו את מעשיי. ורק למקרה ואתה לא יודע – בשלב מסוים בימים ההם, כשהבנתי את המתרחש, הייתי עושה עצמי נרדם על השטיח רק כדי שתעביר אותי למיטה.)

על היותך סבא צריכים להעיד הנכדים, אך ממה שאני רואה – אתה מעניק להם את כל החום והאהבה הרבים שיש בך, ואלו אינם כָּלִים.

ועכשיו הגעת לגבורות. לא לבד, כמובן, שכן אמא נמצאת לידך כל הזמן. מפעים אותי לראות איך בשנים האחרונות אתם מגדירים מחדש את הביחד שלכם. מבלים הרבה, נוסעים לחוץ לארץ, נהנים מן השקט, וכל זאת תוך שאתם ממשיכים לטפח את הבית ואת החצר לתפארת.

אז מה אפשר לאחל לך? אם להשתמש בדבריך שלך, אני מאחל לך את כל מה שאתה מאחל לעצמך. ואני מאחל לכולנו שתמשיך להיות כמו שאתה, נאמן לדרכך. בעצם, נראה לי שזה די וודאי, כי אם לא השתנית עד גיל שמונים – בטח לא תשתנה עכשיו.

באהבה רבה,
אני

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.