כשנשלל ממך משהו – דלת נפתחת

באיחור ניכר של 15 שנה, קראתי רק לאחרונה את הספר Kitchen Confidential ("סודות מחיי המטבח") של השף אנתוני בורדיין Anthony Bourdain. הספר חושף את מאחורי הקלעים של עולם המסעדנות, ועושה זאת בחן רב. בימים בהם פורסם, היה בכך חידוש גדול. היום, בעידן תוכניות הריאליטי-אוכל – נדמה שכולנו בקיאים קצת בעולם הזה, ובכל זאת בורדיין מספק לנו הצצה לקרביים של מטבחי-המסעדות באופן שגם תוכניות הריאליטי לא עושות. אך לא בכך עסקינן.

בתחילת הספר, מספר בורדיין על הרגע שהוביל אותו, בסופו של דבר, להיות שף-סלב. מה היה הרגע הזה? הרגע בו הוא הבין ששוללים ממנו אוכל. כשבילה עם הוריו בחופשה בצרפת (אביו הוא נצר למשפחה צרפתית), הם הגיעו לעיירה מסוימת, שם החנו ההורים את המכונית מחוץ למסעדה ו… נכנסו לבדם לאכול, בעוד שני הילדים נשארים באוטו! זה היה רגע מכונן מבחינתו של בורדיין, כיוון ששללו ממנו משהו. והמשהו הזה היה אוכל, דבר אליו הוא לא שם לב עד עכשיו. אוכל היה בשבילו עניין שבשגרה, לא משהו שעושים בשביל ליהנות. לא משהו ששמים לא אליו. בקיצור, דווקא כשנסגרה בפניו דלת – הוא הבין שמאחורי הדלת הזו ישנו דבר נפלא.

וזה בדיוק היופי שבקריאת ספרים. המילים זורקות אותך לכיוונים שלא ציפית להם וגורמות לך לעשות סדר במחשבות שרצות אי-שם בראש. כך קרה לי עם האמירה הזו של בורדיין:

By being denied, a door opened

בציפיה לקרוא על אוכל, ותוך כדי הנאה מזכרונות ילדותו, נזרקתי לפתע לאחור כשלושים שנה, ואני ילד קטן, בן תשע בערך, שקם בשבת בבוקר וצועד למטבח הביתי. אבא שלי כבר יושב שם, קורא עיתון, כוס הקפה שלו מונחת על השולחן והרדיו (על מדף גבוה?) פתוח וקולות מוזרים בוקעים ממנו. ואבא שלי צוחק.

הנה אני כאן, שנת 2015, והמשפט הקצר של בורדיין גורם לי להעלות שוב מן האוב את הרגע ההוא. זה היה רגע מכונן, ולא בקלות הוא יימחה מזכרוני, אחת מני תמונות מוחשיות מעטות מילדותי. ממה אבא שלי צוחק כל כך? אני מתקרב לכיסאו, שואל אותו: "מה זה ברדיו?" והוא עונה לי, בקושי מרים עיניו מן העיתון: "זה ביידיש, זה לא בשבילך". לא היתה לו כוונה רעה, כמובן. אולי הוא באמת חשב שזה לא בשבילי. ייתכן ובסיטואציה דומה היום, הייתי אומר בדיוק אותו הדבר לילדיי. אבל ברגע ההוא – כשנשלל ממני משהו – הבנתי כי דווקא את הדלת הזו אני רוצה לפתוח. ממש כמו בורדיין.

וברגע ההוא, באותם חילופי דברים קצרים עם אבי, החלה המשיכה העזה שלי לשלישיית הגשש החיוור. הפכתי להיות מעריץ מושבע שלהם, משנן בעל פה כל מערכון וכל שיר שלהם (את רובם אני זוכר עד היום), לומד פריטי טריוויה אודותם, מקליט כל תוכנית איתם ששודרה ברדיו, שומר כל גזיר עיתון בו סוּפר עליהם, מדביק פוסטרים שלהם על קירות חדרי, וכמובן קונה כל תקליט (או קסטה) שלהם. בהמשך, זכיתי גם לצפות בהופעות חיות שלהם. והכל התחיל בשלילה, בסגירת דלת.

והיום אני תוהה לעצמי, מה היה קורה אם אבא היה עונה לי בצורה פשוטה, משהו בסגנון: "כדאי לך להקשיב, אלה מערכונים נורא מצחיקים"? האם הייתי מתפתה להאזין. הרי כשאני מנסה לעניין את ילדיי במשהו, הם מיד נרתעים מלהצטרף להתלהבות. אז אולי אלמד מאבי את השיעור החשוב ביותר שגם אנתוני בורדיין למד מהוריו – לפעמים כדאי לסגור את הדלת בפני ילדיך. כך יגדלו הסיכויים שהם ירצו לדעת הכל על מה שמסתתר מאחוריה.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.