פס כסף בשערה, פסי כסף בשערי | גם אבא יש רק אחד
"אם זה נהיה רכבת הרים, אני עוזב ידיים" (ידיים למעלה, כנסיית השכל)
 Random header image... Refresh for more!

פס כסף בשערה, פסי כסף בשערי

אם אני בוחן-לאחור את חיי בכנות מירבית, אני יכול לומר באומץ כי את רוב מה שאני יודע היום לא למדתי בבית הספר. אני מניח שרבים חשים כמוני. אך יותר מזאת: מכל שנות לימודיי בבית הספר אין לי כמעט זכרונות. הרוב נמחה והתאדה כלא היה. עם זאת, פה ושם ישנן כמה פיסות-זכרון מאותם ימים. חלקן קשורות לאירועים דרמטיים (למשל, השותפות בגניבת טופסי המבחן בכיתה ו'; התעלול שארגנו למורה למתמטיקה/פיזיקה – דלי מלא בחתיכות נייר קטנות שהתהפך מעל ראשו עם פתיחת דלת הכיתה; ועוד כמה שהשתיקה עדיין יפה להן), חלקן אנקדוטליות לגמרי (כמו המורה להיסטוריה בחטיבה שהעירה לי פעם: "יותר לאט, אתה מדבר אוטוסטרדה; וכמו הפעם ההיא, בכיתה ב' או ג', כשקראתי למורה בטעות – בפני כל הכיתה – "אמא"). ורק מיעוטן קשור לחומר הנלמד.

אחת כזו, הנעוצה בנבכי זכרוני ומסרבת להיפרד מהם, היא צירוף המילים הענוג, "אשה שׁפּס כסף בשערה". הימים – ימי חטיבת הביניים, כיתה ח' או ט'. אני לא זוכר בדיוק מי היתה אז המורה לספרות, אך את ההתרחשות אני זוכר היטב. (יכול להיות שזו אותה המורה שאמירה אחרת שלה חקוקה היטב בזכרוני: "שיר ללא ניקוד הוא ערום"; עם זאת, בזכרוני – הרעוע, יש לציין – שתי האמירות הופרחו לחלליהם של שני חדרי לימוד שונים, כך שייתכן ואני שוגה בזהות המורה.)

באיזה הקשר נלמד השיר הזה? מה עוד נאמר בו? מי כתב אותו? לא זכרתי. (היום אני יודע, בזכות גוגל, אבל זו לא חוכמה). רק את צירוף המילים הזה אני זוכר. "אשה שׁפּס כסף בשערה". ואת הסברהּ של המורה כי התיאור הלה מצביע על אשה מכובדת – היא כבר לא צעירה אך עדיין לא זקנה, פס השיבה הופך אותה לאצילית. פס הכסף הזה מלווה אותי מאז – מין נקודה סינגולרית של שפיות בתוך כאוס-אי-הזכרון הכולל. ומאז לא קראתי שוב את אותו השיר ולא שמעתי שוב את אותו הביטוי (חוץ אשר בנבכי מוחי). עד לפני כמה ימים.

במסגרת אחד ממחקריי, אני מבקר בבתי ספר בארץ וצופה בשיעורים. בחירת המורה הנצפית, המקצוע הנלמד, נושא השיעור ויום התצפית – כל אלו נתונים לחסדיה של הנהלת בית הספר. וכך קרה שנכנסתי לפני כמה ימים לשיעור תנ"ך בכיתה ח'. על הפרק – שירת דבורה. המורה – נהדרת! כבר ביקרתי אצלה בכמה שיעורים, ובכל פעם אני מחדש נפעם מיכולתה להסביר לתלמידיה את הרעיונות המובאים בפרקים שהם נדרשים לקרוא לחייהם, לעולם המושגים שלהם, למי שהם. והנה, תוך כדי דיון על האופן בו מציגה דבורה את אשת סיסרא, מזכירה לפתע המורה הנפלאה את השיר אִמוֹ של חיים גורי. והיא מקרינה את מילותיו על המסך.

והנה המילים המוכרות כל כך מופיעות שם, לפתע, מולי, באותיות גדולות וברורות. אשה שׁפּס כסף בשערה.

ואני יושב שם, באחורי הכיתה, מלפניי כשלושים נערים ונערות, ובבת אחת אני מרגיש כאילו אני בגילם, בכיתה ההיא. והמורה שממול משנה פניה והופכת להיות המורה ההיא, שאיני זוכר מיהי. כמעט שלושים שנים חלפו מאז פגשתי לראשונה באשה ההיא, שפס כסף בשערה, והנה היא שוב ניבטת מולי. ואני כבר הרבה יותר קרוב אליה מאשר לתלמידים שבכיתה – בכורי כבר במעט בגילם, שערי מנוקד בפסי כסף רבים. איך הובילו אותי החיים – במין מסלול פתלתל, עקלקל – לפגוש שוב באמו של סיסרא? ולא רק את פס הכסף שבשערה אני פוגש. לראשונה, אחרי כל השנים האלו, אני קורא את השיר כולו. ואני מבין במלוא העוצמה מדוע נשקפו פניה בחלון. ובתוך כך, אני תוהה על מי שהייתי ועל מי שאני עכשיו. על מה שהשירים היו לי אז ועל מה שהם עכשיו.

* * *
בסוף השיעור, כשליוויתי את המורה מן הכיתה לחדר המורים, היא אמרה לי: "אתה בטח סובל נורא בשיעורים האלה". "סובל?" עניתי לה מיד, "מה פתאום סובל? אני דווקא נהנה". זו האמת לאמיתה, אך לא האמת כולה. אך איך אסביר לה את הצמרמורת שאחזה בכל גופי אל מול אמו של סיסרא?

אהבתם? אולי תאהבו גם את הפוסטים האלו

רוצים להתעדכן בפוסטים חדשים? הירשמו לקבלת עדכונים בדואל

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.



אין תגובות

אין עדיין תגובות...

מלאו את הטופס שלמטה.

השארת תגובה




21