אני נושא עמי את זכר הפדיחה | גם אבא יש רק אחד
"אם זה נהיה רכבת הרים, אני עוזב ידיים" (ידיים למעלה, כנסיית השכל)
 Random header image... Refresh for more!

אני נושא עמי את זכר הפדיחה

לפני כמעט שש שנים, החלטתי שהגיע הזמן לחשוף את הפדיחה הגדולה שכבר אז ליוותה אותי כמה שנים טובות. חששתי לעשות כן, ולכן החלטתי לנקוט בטקטיקה מעניינת: אם ארפד את הפדיחה שלי – כך חשבתי – בפדיחותיהם של אחרים, ייקל עליי להוציא אותה לאוויר העולם, להשתחרר. לכן פרסמתי בזמנו פרויקט מיוחד בבלוג, במסגרתו הזמנתי אחרים לספר על הפדיחות הגדולות שלהם. התוצאה היתה משעשעת מאוד (אפשר לקרוא את אוסף הפוסטים ההוא כאן). אבל בסוף – איך לא? – השתפנתי. לא חשפתי את הסוד הגדול שלי.

לפני כמה ימים, בשבתי במפגש של קבוצה המונחית בגישת הפסיכולוגיה החיובית, נתבקשנו להתחלק לזוגות, על פי סדר הישיבה, ולחלוק איש עם רעהו פדיחה שהיתה לנו. מבלי לחשוב יותר מדי, החלטתי כי הגיע הזמן להוציא מפי את מה שעובר בראשי מזה שנים רבות. סיפרתי לשכנתי לספסל את שאירע לי. כאשר סיימתי לספר, הרגשתי שהשתחררתי סופסוף מעול כבד שהטריד אותי במשך שנים רבות. עכשיו, אפשר סופסוף להשתחרר ממנו גם כאן, באופן פומבי…

* * *
נובמבר 2003. דודי האהוב נפטר. אל מול הקהל הרב שהתאסף בבית העלמין ספדתי לו. כהרגלי, קראתי את הדברים מן הכתוב, על פי טקסט שהכנתי מראש. כך אני נוהג לעשות תמיד, ובפרט במצבים בהם ההתרגשות עלולה להשתלט עליי ועל זכרוני הרעוע-ממילא. גם ברכות בימי ההולדת של הילדים אני קורא מן הכתוב. וכיוון שאני נוהג כך כבר שנים, אני לא מנסה אפילו לזכור את מה שכתבתי. אני שולף את הדף, ולפעמים קורה שאני מופתע ממה שכתוב בו, ממה שכתבתי ימים ספורים קודם לכן וכבר הספקתי לשכוח.

דצמבר 2003. טקס גילוי מצבה לדודי, במלאת שלושים למותו. תוך כדי שרבוט נוסחאות בעבודה, אני מנסח דברים שארצה לומר בטקס. היו כמה דברים שלא היה להם מקום ביום הלוויה, מול הקהל הרב, מעל בימת ההספדים, וחשבתי כי בטקס גילוי המצבה, מול קהל מועט יותר, בגובה העיניים, ייקל עליי לומר אותם. התאספתי ביחד עם שאר האנשים אל מול המצבה הבוהקת, וכשהגיע תורי לשאת דברים התקדמתי מעט ממקומי, רק צעד או שניים, כדי להתקרב למצבה ולצאת מעט קדימה, אל מקום בולט יותר.

ואז זה קרה. הושטתי את היד על הכיס, שולף ממנו את הדף שהכינותי מראש, פתחתי את הקיפולים – וחשכו עיניי. על הדף היו כתובות מיני נוסחאות הקשורות לעבודתי. הדף עם דברי ההספד נשאר על השולחן במשרד… היה זה יום חורפי, אך גשם לא ירד. לצערי. כי באותו הרגע, קיוויתי שענן גדול יישבר מעליי ויסחוף אותי משם בנהר השיכחה. המשכתי לנעוץ עיניי בדף, כדי שלא אתפס בקלקלתי, אך אני עצמי כבר נתפסתי בה – ודבר לא הועיל. אני הרי לא זוכר את מה שאני כותב. בכל זאת, הצלחתי לדלות ממעמקי זכרוני צירוף מילים אחד שהופיע בדברים שכתבתי, וסביבו אלתרתי משפט. משפט אחד. הוספתי כמה רגעי שתיקה בין המילים. וזהו. קיפלתי את הדף המיותר-ממילא, פסעתי צעד או שניים אחורנית כדי להיטמע בקהל, ונעלמתי בתוך עצמי.

למיטב ידיעתי, אף אחד מן הנוכחים במקום לא שם לב למה שקרה. (ואם אכן כך, האם היא בבחינת עץ שנופל באמצע היער?…)

* * *
אז זהו, עכשיו השתחררתי סופית. וגם אם אור השמש-האינטרנטית לא ישמש כחומר חיטוי לנפשי הפצועה מאז – הוא כנראה ישמש כחומר מונע-חיטוט שלי בה. כבר עכשיו אני מרגיש חופשי יותר, קל יותר. אולי כדאי לשחרר עוד כמה שדים רדומים מרבצם?…

אהבתם? אולי תאהבו גם את הפוסטים האלו

רוצים להתעדכן בפוסטים חדשים? הירשמו לקבלת עדכונים בדואל

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.



אין תגובות

אין עדיין תגובות...

מלאו את הטופס שלמטה.

השארת תגובה




21