מיליון מילים אודות עצמי (או: היומן הצילומי שלי) | גם אבא יש רק אחד
"אם זה נהיה רכבת הרים, אני עוזב ידיים" (ידיים למעלה, כנסיית השכל)
 Random header image... Refresh for more!

מיליון מילים אודות עצמי (או: היומן הצילומי שלי)

כשהייתי ילד, כתבתי יומן. אני זוכר עד היום כמה מן הדפים שכתבתי. היו שם גם תיעוד חיי היומיום (אחד הקטעים שזכור לי במיוחד נקרא "חוגים, חוגים, חוגים"), גם נסיונות לעשות סדר במחשבותיי (למשל, בימי מלחמת המפרץ) ובטח גם קצת רגשות. הכתיבה סייעה לי לעבד את שחוויתי. מתישהו הפסקתי לכתוב יומן, אבל יומני חיי המשיכו להיכתב בראשי. אחר כך פתחתי בלוג (כן, כן, הבלוג הזה) – ואף עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד – והוא היה לי לתחליף-יומן. אחר כך פתחתי חשבון פייסבוק וטוויטר, וגם הם מהווים לי, במובנים שונים, יומני-חיים. אבל ה"יומן" שמועדף עליי בתקופה האחרונה הוא זה שנוצר בחשבון האינסטגרם שלי.

יש משהו בתמונות שמקסים אותי. היכולת להביע כל כך הרבה מראות, מחשבות ורגשות בפריים אחד – מרתקת אותי. לצפות בתמונה טובה זו, לעתים, חוויה מרגשת ואף מטלטלת. ליצור תמונה טובה זו חוויה מעשירה. באביב 2012 – לפני אוטוטו ארבע שנים – פתחתי את חשבון האינסטגרם שלי והעליתי בו את התמונה הראשונה (הנה היא, פה למטה). הכיתוב שנתתי לה היה: "הספר הזה הוא חובה (כי לא תיקנו לנו את החלון עדיין)".



מהר מאוד התחברתי לרשתות הקשורות לשימוש באפליקציה הזו – הן הרשתות החיצוניות הברורות, אלו שנוצרות בעקבות צפייה ודיון סביב תמונות המועלות לאפליקציה, והן אלו הפנימיות, הקושרות בתוכי מחשבות, חוויות ורגשות לפריימים ריבועיים. בשבילי, כל תמונה שאני מעלה היא עולם ומלואו. היא נוצרת בתוכה רגע קסום ומיוחד שחוויתי. היא כמו דף ביומן. צפייה בתמונות שהעליתי היא בשבילי כמו דפדוף בספר-חיי, ולכן היא לא רק מזכירה לי נשכחות, אלא גם – ואולי, בעיקר – מציפה אותי בהמון רגשות.

יותר מכך, ככל שהתמדתי להשתמש באינסטגרם, הבנתי שהפלטפורמה הזו היא לא רק אמצעי לתיעוד עולמי, אלא יותר ויותר היא הופכת לכלי באמצעותו אני בוחן את העולם. בכל מקום בו אני הולך, בכל מצב כמעט, אני מחפש מסביב את היופי אותו אוכל לתעד. וכך, לא רק שאינסטגרם הוא המצלמה שלי, הוא גם המשקפיים דרכם אני מסתכל מסביב. וכל שאני ממשיך לחפש יופי מסביב – אני מוצא אותו ביתר קלות. וכך אני מבין שהעולם בו אני חי – העולם שלי, אם תרצו – הוא יפה ומעניין. כלומר, אינסטגרם בעבורי הוא גם אמצעי לתיעוד וגם אמצעי טיפולי (ומי מאיתנו לא צריך טיפול?…). אימג'תרפיה, אם תרצו.

לפני כמה ימים העליתי את התמונה האלף לאינסטגרם. אחרי העלאת התמונה ה-999 השתהיתי. חשבתי שהתמונה האלף צריכה להיות משמעותית במיוחד. בינתיים, הצטבר לי אוסף תמונות שרציתי להעלות, אך אף אחת מהן לא היתה ראויה לתואר "משמעותית במיוחד". בחלוף כמה ימים של שתיקה-אינסטגרמית, הבנתי כי הגישה הזו שגויה. כל רגע מחיי אותו אני קולט ומתעד – הוא משמעותי במיוחד בעבורי, ולכן אין צורך בחיפוש משמעות מיוחדת בעבור התמונה האלף. העליתי את התמונה הראשונה בתור שנוצר. הנה היא פה למטה.



וכך אני הולך לי ומחפש ומוצא את היופי שמסביב. את היופי שסובב את חיי. את היופי של חיי. והוא נמצא בכל מקום ובכל פינה. טיפה על עלה מרתקת אותי. הילדים שלי מרגשים אותי. אוכל שאני מכין נוצר בתוכו המון ממי שאני. אני מוצא גם המון הומור מסביב. וכשם שאדם לא יכול לחצות פעמיים את אותו הנהר (כיוון שהנהר לא יהיה אותו הנהר והאדם לא יהיה אותו האדם) – כך גם איני יכול לקלוט פעמיים את אותה התמונה. כי כל תמונה מגלמת בתוכה אמירה הרלוונטית לא רק למקום בו צולמה – אלא גם לרגע בו צולמה. וכבר לימד אותי בן-דודי האהוב, לפני שנים רבות (בברכה שכתב לי בטרם גיוסי לצבא), כי עוד לא נולד המניאק שיכול לעצור את הזמן. אז הזמן לא עוצר ואיתו ממשיכים להיאסף רגעים רבים – ושונים זה מזה – שיכולים להיות מתועדים.

אגב, כל אחד יכול לצפות בתמונות האינטסגרם שלי, גם למי שאין לי חשבון, ישירות בדפדפן – ממש כאן.

אהבתם? אולי תאהבו גם את הפוסטים האלו

רוצים להתעדכן בפוסטים חדשים? הירשמו לקבלת עדכונים בדואל

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.



אין תגובות

אין עדיין תגובות...

מלאו את הטופס שלמטה.

השארת תגובה




21