כנאפה אחרונה ביחד. ועוד אחת. | גם אבא יש רק אחד
"אם זה נהיה רכבת הרים, אני עוזב ידיים" (ידיים למעלה, כנסיית השכל)
 Random header image... Refresh for more!

כנאפה אחרונה ביחד. ועוד אחת.

לפני ימים אחדים, נערך ב"מרכז פרס לשלום" טקס לזכרה של חנה כוכבי ז"ל, במלאת 30 למותה. בת 69 היתה כאשר הוכרעה על ידי מחלת הסרטן. כוכה – כך אני הכרתי אותה – היתה, בין היתר, מי שהקימה את ארכיונו האישי של שמעון פרס, ובמהלך האירוע נקרא על שמה הארכיון (אשר שמור ב"מרכז פרס"). את כוכה הכרתי בפורום "שורשים משפחתיים", אליו הגיעה שבועות אחדים לאחר שהקמתי אותו, לפני כחמש-עשרה שנה. מהר מאוד היא "נגעה" בי ובמשך כל השנים שמרתי לה פינה חמה בלבי. כיוון שהעיסוק בשורשי המשפחה, ובתוך כך גם הפעילות בפורום, היו חלק מהותי מחייה, ביקשו ממני מארגני הטקס לשאת דברים לזכרה, ואני נעניתי בשמחה. התלבטתי רבות אם לפרסם את הדברים באופן פומבי, ולבסוף החלטתי לעשות כן. החלטתי זאת לאחר שהבנתי שבמהלך חייה נגעה כוכה בכל כך הרבה אנשים בדרכים מגוונות מאוד עד שאין אחד – חוץ ממנה, כמובן – שיכול לראות את התמונה כולה. לכן, אני תקווה שפרסום הדברים יסייע בהשלמת התמונה שתצטייר אודותיה אצל יקיריה הרבים.

* * *
בראשית חודש דצמבר 2001 הקמתי את פורום "שורשים משפחתיים" באינטרנט – קבוצת דיון פתוחה בעברית לכל מי שמתעניין בנושא. פחות מחודשיים לאחר מכן, פרצה לחיי בסערה כוכה. זה היה הכינוי שלה על המסך, ומאז היא בשבילי – ובשביל כל חברי הפורום – כוכה. בהודעתה הראשונה הקצרה היא בירכה את באי הפורום, ציינה את שיוכה הליטאי, וכתבה כי היא מקווה "שנגלה דברים אליהם לא הגענו עד כה".

על עצמה לא סיפרה דבר בפורום, שמרה בקנאיות על פרטיותה, אך על שורשיה הליטאיים – ועוד איך סיפרה. על האבא שעלה ארצה כחלוץ לפני המלחמה. על האמא, שעזבה את בית הוריה בגיל 15 ועברה להתגורר אצל סבה וסבתה בעיר הסמוכה, שם התחברה לתנועת "החלוץ", במסגרתה גם עלתה ארצה לפני המלחמה. על הסבא העגלון והסבא הסנדלר. ועל בני המשפחה המורחבת משני הצדדים אשר רובם הגדול לא שרד את אימת המלחמה הנוראה. והרִיק המשפחתי ההוא – אשר היווה חלק בלתי נפרד מסיפורה המשפחתי, כלומר ממנה ממש – הוביל אותה בחיפושיה אחר עקבות אבודים.

זכיתי להיות שותף לשני גילויים גדולים אודות משפחתה של כוכה – האחד, איתור צאצאים של אריה לייב גורדון, אחי-סבהּ, אשר עלה ארצה בסוף המאה ה-19 ואשר אותם חיפשה אמה של כוכה במשך 25 שנה; השני, איתור צאצאי דודתה של אמהּ, אשר היגרו לארצות הברית בראשית המאה ה-20 ואשר עקבותיהם נעלמו. את התגליות האלו—שבהחלט מימשו את תקוותה, "שנגלה דברים אליהם לא הגענו עד כה"—היא טרחה להזכיר לי גם שנים רבות אחרי שבזכותן התאחדה עם רחוקי-משפחה אבודים. בקיצור, לפחות שתי נקודות זכות אצלה הרווחתי ביושר.

נקודות הזכות שלה אצלי היו רבות מספור. כוכה היתה הרוח החיה מאחורי הפורום ופעלה פומבית ומאחורי הקלעים כדי לקדם את מה שהוגדר כ"רוח הפורום". בידענותה הרבה היא הפעילה אותנו בחידונים מרתקים מהם למדנו המון; את קשריה המסועפים היא ניצלה כדי לסייע לחברי הפורום לאתר מידע רב-ערך; את היוזמה והמקוריות שלה היא ניתבה לסיוע בארגון מפגשי פורום, דואגת כל הזמן ששום פרט במפגש לא יהיה, חלילה, שגרתי – במפגש אחד ארגנה לנו לקיגל אמיתי מבני ברק, באחר הציגה בפנינו מסמכים שנשיא אוקראינה דאז העניק כשי לנשיא המדינה פרס, במפגש נוסף הקרינה לנו מצגת מרגשת שמספרת את הסיפור המשפחתי שלה דרך כף אחת מכסף שהתגלגלה במשפחה מדור לדור, ופעם אחת אירחה אותנו כאן, במשכן המכובד הזה. ותמיד דאגה שהכיבוד – כל אחד תורם לשולחן המשותף – יהיה מיוחד. ואת המידה הרבה של הישירות שלה ביטאה גם כן, דואגת לעדכן בשקט מי היא חברת הפורום שהביאה לשולחן גבינה מהסופר ומי הביא פירות לא חתוכים, מי התלבש לא כראוי ומי סתם מתנהג מוזר. כל כך עמוק נכנסה לליבנו והיתה חלק מאתנו, עד שללוויית אמה של כוכה הגענו בהרכב מורחב של חברי הפורום; בני המשפחה הקרובה היו, אמנם, זרים לנו, אך את המשפחה המורחבת – זו שקורותיה סופרו לנו תדיר מעל דפי הפורום – הכרנו טוב יותר ממרבית הנוכחים.

את החיבה שלי לאוכל, ובעיקר את הערצתי לכנאפה, הכירה כוכה היטב מפרסומיי בפייסבוק. במשך שש השנים האחרונות – מאז שעברתי לארצות הברית לצורכי עבודה ומאז שחזרתי ושקעתי בתלאות העבודה כאן – תקשרנו בעיקר שם. לפני כשלושה חודשים שלחה לי הודעה פרטית בפייסבוק וביקשה לשוחח איתי בטלפון. כשדיברנו, שאלה אותי מיד אם שמעתי על המצב שלה. לא שמעתי, והבשורה הזו באה לי בהפתעה גמורה. היא ביקשה שניפגש, רצתה לספר לי באופן אישי את אשר עבר עליה. "רק בקשה אחת יש לי אליך," היא אמרה לי בטלפון, "אני אשמח אם תוכל להביא לי כנאפה." את הדרך מאוניברסיטת תל אביב, שם אני עובד, לדירתה ברחוב יהודה גור, מרחק נסיעה של דקות ספורות, עשיתי דרך יפו, מיטלטל באוטובוס עם מגש ובו כנאפה חמה מ"ממתקי מוטראן". אם הייתי יכול – הייתי נוסע גם בדרך עוקפת דרך מג'דל שמס, שם נמצאת הכנאפה האמיתית, אבל באמת שאי אפשר היה. בהתחלה היא לא האמינה שהבאתי כנאפה, אחר כך הודתה שלוש וארבע וחמש פעמים, ולבסוף, כששמעה איפה קניתי את המתוק הזה – למרות מצבה ולמרות שהבינה שהתאמצתי במיוחד בשבילה – עיקמה פרצוף. אחרי שאכלנו ביחד מן המגש, שאלה: "נו, מה אתה אומר על הכנאפה?". אני הגבתי בביקורת עדינה, הרגשתי שכך מחייבת הסיטואציה, והיא, בישירות האופיינית לה, אמרה את האמת לאמיתה: "היא לא משהו".

לאחר כמה ימים, כשרציתי להיפגש עמה שוב, היא כתבה לי בהודעת טקסט שמצבה הידרדר. כשביקרתי אותה בהוספיס ב"תל השומר", היא סיפרה לי שהייתי האחרון שביקר אותה בדירה ברח' יהודה גור. וכיוון שלא הספקתי לאכול ביחד אתה כנאפה טובה, החלטתי לעשות תיקון. בדרך חזרה מיגור הביתה, מיד אחרי הלוויה, עצרתי בכנאפיה אהובה עליי והתיישבתי ליד שולחן קטן ליהנות מן המתוק המשובח. על הכיסא שלידי ישבה כוכה, נוכחת-נפקדת, טועמת ביחד אתי ומשאירה לי את המנה בשלמותה, משבחת את הכנאפה ולא אומרת מאום, ממש לידי ורק צל זכרון, מוחשית מאוד ומופשטת למדי. הנה כי כן, הצלחתי ליהנות ביחד אתה מכנאפה אחרונה כמו שצריך.

בביקור שלי בהוספיס לא הצלחתי להוציא דבר מפי כמעט. וגם עכשיו, בין הררי המילים שחולפות לי בראש, אני מוצא שדווקא כוכה ניסחה טוב ממני את תחושותיי. באחד מביקוריי בספריה הלאומית, בראשית ימי הפורום, אחרי שהתוודענו לתעלומת אריה לייב גורדון, הבאתי לה משם צילומים מספר דקדוק עברי שפרסם אותו גורדון בסוף המאה ה-19 והצגתי אותם בפורום כהפתעה בעבורה. כוכה כתבה בתגובתה כך: "איזו הפתעה עשית לי… אני לא שרית חדד ולא אומר 'אתה תותח', כי אריה לייב היה מתבייש בעברית כזו, אבל אין מילים בפי… כמה תודות שלא אגיד לא יבטאו את הרגשתי". אז היום, כאן, אומר זאת כך: כוכה, איזו הפתעה עשית לי… אני לא שרית חדד, אבל בהחלט אומר שאת היית תותחית ולא נורא אם אריה לייב היה מתבייש בעברית כזו, כי אין מילים בפי… כמה תודות שלא אגיד על שנכנסת לחיי לא יבטאו את הרגשתי.

אהבתם? אולי תאהבו גם את הפוסטים האלו

רוצים להתעדכן בפוסטים חדשים? הירשמו לקבלת עדכונים בדואל

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.



אין תגובות

אין עדיין תגובות...

מלאו את הטופס שלמטה.

השארת תגובה




21