חומר טוב?

השבוע, התקיים הכנס הראשון של אוניברסיטת תל אביב לחדשנות בלמידה. האולם הגדול לא הצליח להכיל את מאות המרצים, מכל רחבי הקמפוס, שהתכנסו כדי לשמוע ולדון בנושאי הוראה. מי שמכיר את ההווי האקדמי בארץ – חייב היה להתרגש. במקום בו מודגש המחקר באופן בלעדי-כמעט, כינוס שכזה הוא מחזה כמעט הזוי. הקהל הרב שנכח במקום הדגיש את הצמא שיש לחידוש לא רק במחקר, אלא גם בהוראה. חשיבותו של הכנס הזה היא הרבה יותר מאשר בעצם קיומו, וברור שיהיה לו המשך. המסר העיקרי שעלה מן הכנס, אשר אורגן על ידי TAU Online, המרכז לחדשנות בלמידה, הוא שחייבים לעשות שינוי בהוראה ובלמידה באקדמיה, וכי שינוי כזה כבר קורה, עם או בלי קשר לטכנולוגיה.

כנסים בנושאי חינוך נוטים, לפעמים, לשכוח את הצדדים החשובים ביותר בתהליכי הוראה ולמידה: תלמידים ומורים. גם במובן זה, הכנס המדובר היה שונה. הכנס כולו סבב סביב המרצים, אשר בעניינים הוא דן – הם היו על הבמה והם היוו את הקהל. ומושב אחד מיוחד הוקדש לצד השני של אותה המטבע – הסטודנטים. פאנל מעניין, בהנחיית פרופ' אייל זיסר, סגן הרקטור, הוקדש לקולותיהם של הסטודנטים. חמישה סטודנטים וסטודנטיות ממחוזות שונים בקמפוס ומשלבי לימודים שונים התייצבו-התיישבו על הבמה, וחלקו את דעתם בנושא המתרחש בכיתות.

הסטודנטים דיברו באופן רהוט ומעניין, והציגו את דעתם הנוקבת על כך ש"הכיתה לא מתה", ולמרות החידושים הטכנולוגיים – אין תחליף לנוכחותם של מרצים שיעשירו אותם מידיעותיהם ומניסיונם. ועם זאת, חמישתם היו עקביים מאוד בהתייחס ל"דבר" בו הם מצפים להתעשר מן המרצים – ידע. כמעט ללא הבדל של דיסציפלינה או שלב-הלימודים, חמשת הסטודנטים לא הותירו מקום לספק: מה שהם מחפשים ללמוד באוניברסיטה זה תוכן!

על פניו, הדבר אינו מפתיע במיוחד. שנים על גבי שנים, מלמדים אותנו שמה שאנחנו צריכים ללמוד זה תוכן. אנחנו צריכים לרכוש ידע, להפגין בקיאות בידע, לצאת עשירים בידע, ובסופו של דבר – להשתמש בו (או שלא).

אלא שבשנים האחרונות, משתנה השיח בנושאי חינוך בעולם, ומתגבשת לה תובנה אחת ברורה: לא רק על הידע עומד העולם. להיפך! בעידן הידע הנוכחי, בו ידע הוא מצרך נגיש (יחסית) לרבים מאזרחי העולם, כדאי לאזרחי העתיד לרכוש מיומנויות חשובות. כך, למשל, פורום החינוך העולמי – בו חברים ארגונים גדולים וחשובים, למשל, אונסק"ו והבנק העולמי – פירסם לפני שנים אחדות מסמך מדיניות חדשני ומרתק, המפרט חזון חדש לחינוך. במסמך הזה, מפרט הפורום את החזון שלו לגבי המיומנויות החדשות לעידן הנוכחי, אשר עומדות על שלוש רגליים. הרגל האחת היא אוריינויות (קריאה, כתיבה, מדעים, תקשוב, כספים ותרבות/אזרחות); הרגל השנייה היא יכולות (חשיבה ביקורתית/פתרון בעיות, יצירתיות, תקשורת, שיתופיות); הרגל השלישית היא תכונות (סקרנות, יזמות, התמדה, סתגלנות, מנהיגות, מודעות חברתית-תרבותית). הנה כי כן, לא רק על הידע עומד העולם. גם המסגרת הרעיונית של ארגון P21 – הפועל לקידום למידה מיטבית במאה ה-21 – שמה, לצד היסודות התוכניים, מיומנויות חשובות.

כיוון שהמיומנויות ה"חדשות" הללו עומדות בליבו של המחקר שלי, אני שבוי בתוכן, ובעבורי הן עובדה בת-קיימא. והנה, מסתבר שהסטודנטים הצעירים של ימינו חושבים עדיין במונחים הישנים, ומדברים על תוכן ועל ידע ולא על מיומנויות. (הבזק אחד קטן הופיע בדבריה של אחת המשתתפות בפאנל, סטודנטית למתמטיקה, שהזכירה כי רק מן המרצה בשיעורים היא יכולה לרכוש מעט אינטואיציה. עם זאת, אינטואיציה היא מיומנות אינהרנטית למחקר המתמטי ואינה בהכרח מיומנות לחיים.)

ואולי, בעצם, אני לא צריך להיות מופתע…

לפני כמה שבועות, שמעתי על שיחה שהתקיימה עם ילדי בית ספר יסודי, לא משנה איפה ולא משנה באיזה הקשר. כשנשאלו על נושאים הקשורים ללימודים, הם ידעו לומר בבהירות ש"המורה כל יום מלמדת אותנו חומר אחר", שחשוב "ללמוד למבחנים", כלומר, "לחזור [על החומר] בבית כדי לדעת במבחן". אחד מהם אף הרחיק וטען שצריך ללמוד את החומר, כדי "להתקבל לכמה דברים [כשתהיה] גדול, להוציא [ציון] טוב בבגרות כדי שתהיה לך עבודה".

כאמור, הארגונים העולמיים הגדולים העוסקים בחינוך במאה ה-21 חושבים אחרת. לדידם, יצירתיות, פתרון בעיות, חשיבה ביקורתית, שיתופיות, תקשורת – כל אלו (ועוד) חשובים בשוק העבודה הנוכחי והעתידי הרבה יותר מאשר ידיעת חומר. הרשת מלאה בהרצאות מעוררות השראה בכיוון זה ובסרטוני הדגמה בהירים. אבל מה התלמידים של היום יודעים? ומה הסטודנטים יודעים? בדיוק את מה שמלמדים אותם. כיצד יידע תלמיד בית ספר יסודי שחשיבה ביקורתית היא חשובה, אם לא יאפשרו לו (כל הזמן) לחשוב באופן ביקורתי? וכיצד יידע סטודנט שעבודת צוות היא מיומנות נדרשת, אם לא יזמנו לו (כל הזמן) הזדמנויות לעבודה בצוות?

המיומנויות החשובות האלו, מיומנויות המאה ה-21, חייבות להפוך להיות חלק אינטגרלי מסדר היום של בתי ספר ואוניברסיטאות. אבל אי אפשר ללמד אותן כמו שמלמדים חומר בחשבון או בהיסטוריה. צריך כל הזמן להדגים אותן, ליישם אותן, להוות מודל לשימוש בהן. ופה טמון הקושי העיקרי בהכנסתן לשיגרת המערכת.

נכון לעכשיו, אנשי התעשייה, אשר אמורים לקלוט את בוגרי בתי הספר והאוניברסיטאות, הם כמו המוסכניק-שייקה, אשר מפטיר לעבר המוסכניק-גברי במערכון הקלאסי "המוסך": "מה, אני לא יודע שאתה לא יודע?". והבעיה היא שהתשובה שלילית באמת ובתמים. התלמידים, הסטודנטים, המורים, המרצים – רבים וטובים מהם לא יודעים. וחמור מזה, הם לא יודעים שהם לא יודעים. אם זו היתה בדיחה, קלראשו היה אומר עליה: "אני שמעתי את זה, אני נפלתי ברצפה". רק שבמקרה הזה, הבדיחה היא כולה על חשבוננו, וכולנו עוד עלולים ליפול נפילה כזו שיהיה לנו קשה להתאושש ממנה.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.