חללים של אובדן | גם אבא יש רק אחד
"אם זה נהיה רכבת הרים, אני עוזב ידיים" (ידיים למעלה, כנסיית השכל)
 Random header image... Refresh for more!

חללים של אובדן

דברים שקראתי אל מול קברו של סבי, מרדכי ליבנת (ליבמן) ז"ל (נולד 1903, וולוצ'יסק Volochisk, אוקראינה; נפטר 1992, כפר ויתקין) – מראשוני המתיישבים בכפר ויתקין – במלאת 27 שנים למותו.

עם השנים, נפערים בנו חללים של אובדן
והזמן דן
אותם להישאר
להדגיש את החסר.
בהתחלה, הם בצורה של שבר זכוכית
וגם פוצעים כמוה, כמעט מכל זווית.
אחר כך הם מתעגלים, לאט, לא בכוח
לא מאפשרים לשכוח
ועם זאת, נותנים מנוחה, מרגוע
וכשרוצים – אפשר בהם לנגוע
ולהתעצב או להתנחם או סתם לחשוב
ככה זה כשאתה עגול, אתה מתמסר, אתה טוב.

וכשהשעון ממשיך להסתובב ואתה מתבגר
קורה דבר מוזר: משהו סוגר
על החללים האלה, והם נאלצים
לשלוח לכל עבר קוצים.
ולכן, מדי פעם, בלי שום הכנה,
ברגע כלשהו בין שינה לשינה
אתה נדקר
ואז אתה מבין שאתה לא הוזה
אתה מבין מאיפה זה.
ואז אתה נזכר.

הקוצים האלו דוקרים אותי במפתיע
בלי בכלל שאני מבין שזה הולך להגיע…

זה קורה לפעמים בגלל אבוקדו ירוק
או אשכולית שלמה, ללא שריטה
שמזכירים לי נסיעה בטרקטור אל הרחוק
ומזכירים לי פרדס ומטע
ויותר מכל מזכירים לי קירבה עם טעם
מיוחד
ואז הקוץ דוקר אותי עוד פעם
אחת.

זה קורה לפעמים בגלל
שקית ביסלי בטעם פלאפל או ברביקיו או בצל
ועד היום לא סיפרתי לילדיי
שאת הביסלים הייתי מפזר בשתי ידיי
על השולחן שבחלל הכניסה
(תמיד ישבתי קרוב אליו, עם גבי למזווה, והוא בראש וגבו למטבח)
והייתי מרכיב מהם צורות, ובין לבין לוקח נגיסה
היו שם יצירה ונשנוש, אך בעיקר להיות קרוב, הושט היד
להיות ליד
וזה היה מוצלח.
ובכל פעם שאני אומר לילדיי המתוקים
שעם אוכל לא משחקים
הכל לרגע מתערער
וקוץ נוסף אותי דוקר.

זה קורה לפעמים בגלל קייטנה
שמזכירה לי את אותה השנה
בה נשארתי לישון איתו בבית, ואני כבר נער,
כדי לצאת מוקדם אל קייטנת הטיולים, אל היער
ובערב אכלנו יחד חביתה
(ואני, כמובן, זוכר היטב שהקאתי אותה…)
והיה בארוחה הזו משהו כל כך אינטימי, כל כך אוהב
והנה הקוץ הזה שוב, ננעץ עמוק וכואב…

זה קורה לפעמים פעם בשבוע
ולפעמים פעמיים בשעה
אין מועד קבוע
וזה תמיד בהפתעה.
זה קורה הרבה מדי ומעט מדי
ואף פעם לא ביקשתי "די!"
כי כשהקוצים האלו מבפנים נוגעים
זה לא באמת דוקר. זה נעים.

ואני אסיר תודה על קיומן
של הדקירות
כי למרות ההפתעה, הן באות תמיד בזמן
מרחיקות
אותי
מן המציאותי,
זורקות
אל מחוזות ילדותי
אל תקופה שבה היה שֶׁקֶט וטוֹב
אל התקופה בה הוא היה קרוב.

ועכשיו – יש חלל בפנים שלא נותן לשכוח
והחלל הזה, כך מסתבר, נותן לי המון כוח
כי כל דקירה
מזכירה
ואז מכניסה פנימה את הזכרון דרך המקום הדקוּר
ושם, בתוך החלל, הוא – עם קודמיו ועם אלו שאחריו – אגוּר.

קטעי הזיכרונות האלו, הרהורים
הם כמו הגרגרים שבמאראקה מסתתרים
בלעדיהם – זו סתם קליפה שמחזיקים. כמו אור כבוי.
בלעדיהם – אין צליל, אין קצב, אין ליווי.
איתם – יש רחש בחש, יש ממש
איתם – יש משהו שמעורר אותך, נרגש.

וכך, אותו חלל, שראשיתו אובדן
הוא זה שדן
אותך למשמעות
נותן סימן ברגע שטות.
וכך, אותו חלל, שראשיתו אובדן ולא שאל אותך "האם?"
הוא בדיוק גם הדבר שמחבר לשרשרת החיים.

אהבתם? אולי תאהבו גם את הפוסטים האלו

רוצים להתעדכן בפוסטים חדשים? הירשמו לקבלת עדכונים בדואל

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.



2 תגובות

1 יהודית { 02.16.19 בשעה 22:32 }

מרגש ממש ארנון

2 ארנון { 02.16.19 בשעה 22:54 }

תודה, יהודית יקרה.

השארת תגובה




21