כך התחלתי לרוץ, ממש במקרה — גם אבא יש רק אחד
"אם זה נהיה רכבת הרים, אני עוזב ידיים" (ידיים למעלה, כנסיית השכל)
 Random header image... Refresh for more!

כך התחלתי לרוץ, ממש במקרה

הסיוט הכי גדול שלי בתיכון היה שיעורי ספורט. כל הפחדים שלי (ולא רק אלו הקשורים לכושר הגופני) התנקזו לשם. ובתוך היקום של שיעורי הספורט, השיעורים בהם היה צריך לרוץ היו אלו מהם הכי סבלתי. מה לי ולרוץ? את ריצת אלף-מטר (ואולי אלפיים?) קיימנו בתחתית הגבעה עליה שכן בית הספר, בכביש מישורי ושומם למדי. היינו הולכים בקבוצה אל עבר נקודת ההתחלה – אני מלא חששות – וכשהגענו, היה המורה להתעמלות מזניק אותנו. אחרי שלושה צעדים בערך כבר הייתי כולי מתנשף, אחרי עשרה צעדים כבר הייתי אחרון בשיירה, ובפועל השלמתי הליכת אלף-מטר ולא ריצת אלף-מטר.

קצת לפני הגיוס לצבא, החלטתי להיכנס לכושר. הייתי נוסע עם הרכב של הוריי לנקודה הנמוכה ביותר בתחתית הגבעה אשר בראשה התגוררתי, ורץ קצת בכביש מישורי ושומם למדי. אחרי כמה פעמים נשברתי.

הסיוט הכי גדול שלי בצבא היה הריצות. הרבה יותר מהצעקות של המ"פ או של המג"ד (ובהחלט היו כאלו), הרבה יותר מלסגור שבת (וסגרתי כמה וכמה פעמים), הרבה יותר מכל דבר אחר. בשלב מסוים של הטירונות, הצלחתי איכשהו להתחמק מאחת הריצות הארוכות שהיוו חלק מן ההכנות למסע הכומתה הארוך. וגם מזו שאחריה. לאחר שתי ההיעדרויות האלו, קבע מישהו בפלוגה שאני לא מסוגל להמשיך על פי סרגל המאמצים של שאר חיילי הפלוגה, וכי אני לא יכול לרוץ את כל מסע הכומתה, אלא רק מעט בסופו. לאושר שלי לא היה גבול, ואפילו לרגע אחד לא חשבתי על כך שאפסיד את מה שבאמת עומד מאחורי המסע הזה: מתיחת גבולות, עמידה ביעדים, גאוות יחידה, תחושת שייכות חברתית.

בתום השנה הראשונה ללימודים בטכניון, אחרי תקופת מבחנים לחוצה שגרמה לי להעלות 20 ק"ג(!!!), החלטתי להשיל את המטען העודף. ערכתי שינויים דיאטטיים דרסטיים, והתחלתי לרוץ. הייתי יוצא בשעות הערב מחדרי במעונות, מחובר לאוזניות, ורץ ברחבי הקמפוס. אחרי כמה פעמים נשברתי.

וכך, מאז ומתמיד שתי המילים "אני" ו"ריצה" היוו את אחד הניגודים הכי גדולים של חיי, לצד "אני" ו"כושר גרפי". אלא שבניגוד לצמד השני, לזה הראשון לא קדמו שום חוויות טראומתיות. אף אחד לא אמר לי שאני לא יכול לרוץ, הרי ניסיתי בעצמי והבנתי שזה ממש לא בשבילי.

* * *

מאז הימים ההם, הספורט היחיד שעשיתי בשנים האחרונות היה לצעוד מהבית לתחנת הרכבת (15 דק'), אחר כך מתחנת הרכבת לעבודה (15 דק' בעלייה תלולה), ובסוף היום לחזור את שני המקטעים האלו. הליכה תמיד היתה הפעילות הגופנית המועדפת עליי, ובעת שיטוטים בערים אני מסוגל ללכת שעות על גבי שעות ולהמשיך ללכת ללא הפסקה. דא עקא, לא מצאתי זמן למיסוד ההליכה כפעילות גופנית שוטפת. שיגרת היום שלי הותירה לי בעיקר את קצוות-היום לפעילות גופנית, אך לא הצלחתי אפילו לדמיין את עצמי קם מוקדם בבוקר כדי לצעוד, ובסוף היום הייתי גמור מעייפות.

זרם העדכונים בפייסבוק לימד אותי שבשנים האחרונות כמה ממכריי הפכו לרצים. בכל פעם שראיתי אותם מעלים תמונה מסוג "5 ק"מ לפני ארוחת בוקר" השתאיתי. איך אפשר בכלל לרוץ כל כך הרבה, ועוד בשעה מוקדמת כל כך בבוקר?

* * *

קצת אחרי המעבר לשלב הנוכחי של המגורים בארצות הברית, החלטתי שתקופת השבתון היא תקופה מתאימה להקדיש זמן לעצמי ולדברים שאני אוהב. החלטתי שאני מתחיל להקדיש זמן להליכות ספורטיביות (וגם לקריאה, אבל זה סיפור אחר). התחלתי מיד אחרי ההתאוששות מהג'ט-לג, ימים ספורים לאחר המעבר, ומצאתי שהפארק הגדול הסמוך לביתנו מתאים לכך. התחלתי לצאת לצעידות בוקר בשעת בוקר מוקדמת, חמוש בנגן המדיה שלי ובהרבה מוזיקה טובה, וגמעתי כ-8 ק"מ בצעידת בוקר שגרתית. האוויר הצח, מראה העצים, הסנאים, הארנבים, ובפרט הזמן הארוך שהקדשתי לעצמי – כל אלו החיוּ אותי והפכו את שארית היום לכיפית במיוחד.

בדרך לאותו פארק גדול, נדרשתי לחצות כביש רחב. אלא מה? מערכת הרמזורים באותו הצומת לא נתנה עדיפות להולכי רגל. חציית הכביש הזה גרמה לי להמתנה ארוכה למדי, אבל לא היה איכפת לי, כי בינתיים נהניתי מן המוזיקה שלי. חוצמזה, למדתי להכיר את הצומת, והבנתי מתי בדיוק יגיע תורי.

באחד הבקרים, החלטתי לשנות מעט את מסלול הצעידה, מה שהביא אותי לחצות את הכביש הרחב במעבר חצייה אחר מזה אליו הייתי רגיל. את הרמזור במעבר החצייה הזה לא הכרתי. חיכיתי וחיכיתי, אך הרמזור סירב להתחלף. השעה היתה שעת בוקר מוקדמת והצומת לא היה עמוס למדי. בשלב מסוים, אחרי המתנה ארוכה, החלטתי לחצות את הצומת באור אדום. על מנת להקטין את הסיכון ואת משך החצייה, זזתי קצת הצידה, אל מקום בו הכביש צר יותר ובו ברור למדי מאיזה כיוון עשויים להגיע רכבים. הסתכלתי לשני הכיוונים, וחיכיתי לרגע בו לא יהיו רכבים בקירבת הצומת. כשהרגע הזה הגיע, חציתי את הכביש בזריזות, בריצה קלילה, רק כדי לקצר את משך שהותי על הכביש. אלא מה? כיוון שלא חציתי במעבר החצייה, הגעתי אל הצד השני, אל הפארק המיועד, במקום בו אף אחד לא מיועד להגיע, ונחתי על פיסה רחבה של דשא ולא על השביל. על מנת לא לפגוע יותר מדי בדשא, המשכתי את הריצה הקלילה עד שהגעתי לשביל הסלול. וכשהגעתי לשביל – מצאתי את עצמי ממשיך לרוץ.

השביל הסלול בפארק מגיע אל כביש רחב אחר, וכשהגעתי אליו – הרמזור נתן לי זכות קדימה, ואני המשכתי לרוץ. כשהשביל נפגש עם כביש רחב אחר, נאלצתי לעצור. עצרתי, עדיין לא מבין מה קרה לי קודם שגרם לי להמשיך לרוץ. אחרי שחציתי את הכביש הרחב, המשכתי בצעידה במסלול, אלא שאז – קצת לפני סיום המסלול וההגעה הביתה, החלטתי לנסות שוב לרוץ קצת, וכך אכן עשיתי.

כשחזרתי הביתה, החלטתי לבדוק כמה רצתי, וניגשתי למדוד זאת על המפה (המקוונת). חשבתי שהריצה כולה הסתכמה בכמה מאות מטרים, אלא שנדהמתי לגלות שקטע הריצה הראשון היה באורך של 2.5 ק"מ והשני – באורך של 1.5 ק"מ. בפעם הבאה בה יצאתי לצעידת הבוקר, ניסיתי לחזור על ריצת שני המקטעים האלו, ולהפתעתי הרבה – חזרתי הביתה בשלום.

אלא שבהמשך חיכתה לי הפתעה נוספת…

בפעם הבאה בא יצאתי בבוקר לצעידה/ריצה, הבחנתי שהשמיים מעוננים למדי, וכי יש סיכוי לגשם. אחרי בחינת התחזית והתלבטות קצרה, החלטתי לצאת החוצה בכל זאת, בידיעה שאם מזג האוויר אכן יתקיל אותי – אקצר את הדרך. במקטע הראשון של הריצה, החלו עננים נוספים להתאסף וגשם החל לטפטף בעדינות. חוץ מכמה טיפות על המשקפיים, הטפטוף העדין לא הפריע לי יותר מדי. אמירה מפורסמת באזורנו היא ש"אם אתה לא מבסוט ממזג האוויר – חכה 5 דקות, והוא ישתנה". ואכן, בחלוף דקות ספורות מזג האוויר השתנה. במקום זרזיפים נחמדים, החלו טיפות לרדת מן השמיים בעוצמה רבה…

שינויי מזג האוויר הביאו אותי לחשב מסלול מחדש, והחלטתי לחזור הביתה מוקדם יותר. אלא שבאותו השלב הייתי כבר בשיא המסלול שלי. הבנתי שעל מנת להגיע הביתה במהרה, יהיה עליי גם לקצר את המסלול וגם להגדיל את המהירות הממוצעת. לפיכך, רצתי באופן רצוף עד הבית. כשחזרתי הביתה, מדדתי על המפה וראיתי שרצתי בסך הכל 5 ק"מ. לקח לי זמן לעכל את זה, ושום דבר במידע הזה לא הסתדר לי. איך יכול להיות שרצתי 5 ק"מ?!

זה היה הרגע. שם קרה השינוי. באותו הרגע הבנתי שאני יכול לרוץ. צעידות הבוקר הוחלפו במהרה בריצות בוקר. 5 ק"מ, יום כן יום לא, בשעת בוקר מוקדמת. ריצת בוקר, ורק אז אני מתחיל את נוהל הבוקר (סנדוויצ'ים לילדים, הסעות לבית הספר). והבקרים האלו נפלאים!

* * *

ריצות הבוקר הפכו להיות הרבה יותר משיגרה. הן הפכו להיות חלק ממני. ובכל פעם שאני מרחיק מן הבית – לבילוי משפחתי או לנסיעת עבודה – אני מיד בודק מתי ואיך אוכל לרוץ שם (וגם עושה זאת בפועל).

גם מזג האוויר לא מפריע לי. המערב התיכון של ארצות הברית התברך בטמפרטורות נמוכות למדי, וימי הסתיו בעת האחרונה מדגימים זאת היטב. ואני לא נותן לפרט השולי הזה לעצור אותי. אני יוצא לריצה גם כשהטמפרטורה היא של מינוס-שתיים מעלות צלסיוס, ועד כה נרתע רק השלג, שמכסה את הכל ולא מאפשר לי לרוץ בנוחות.

ועדיין, אני שואל את עצמי איך זה קרה. איך קרה שהפכתי לאחד מאותם אלו שרצים 5 ק"מ לפני ארוחת בוקר. האמת היא שאין לי תשובה חוץ מאשר לספר את הסיפור המפורט של מה קרה. אין לי מושג למה זה קרה, ולמה דווקא עכשיו. ואני רק חושב עם עצמי: אם הלא-ייאמן הזה קרה, אילו עוד דברים לא-ייאמנו ייקרו לי?

אהבתם? אולי תאהבו גם את הפוסטים האלו

רוצים להתעדכן בפוסטים חדשים? הירשמו לקבלת עדכונים בדואל

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.



אין תגובות

אין עדיין תגובות...

מלאו את הטופס שלמטה.

השארת תגובה




21