שוב היא אצלנו בסלון

דברים שקראתי באזכרה לציון 8 שנים לפטירתה של הניה רוזנברג (1913-1920), סבתה של זוֹשֶׁ.

לפני כמה חודשים—למעלה משבע שנים שנפטרה—אירחנו אצלנו בסלון את סבתא הניה, סבתה של זוֹשֶׁ. פעם, כשהילדים היו קטנים, היא היתה מגיעה אלינו בסופ"שים של חגיגות יומולדת משפחתיות, לדירה בנתניה, לאירוח על בסיס פנסיון מלא. הפעם, היא הגיעה רק לשעתיים. אבל השעתיים האלו תיזכרנה לפחות כמו אותם סופ"שים עמוסים של ימי הולדת.

הכנו את האוכל שהיא לימדה אותנו לאהוב—מרק לבן וכופתאות ונודלי—והתיישבנו מולה, כולנו, מאזינים בקשב רב למה שהיה לה לספר לנו. כמובן, היא היתה לבושה בקפידה, הרבה יותר מאיתנו, ופניה מאופרים ותכשיטים מעטרים אותה. והשיער הלבן שלה—שהמראֶה לו הביא את הילדון להגיד, בצעירותו, שהיא נראית כמו המלכה אליזבת—היה מסודר להפליא. וכך היא ישבה מולנו, כמו מלכה, ואנחנו האזנו בקשב רב לסיפור שהיא סיפרה רק לנו.

היא התרגשה מאוד כשהיא סיפרה לנו את הסיפור שלה, הסיפור הכי אישי וכואב שלה, והילדון והילדונצ'יק והבונבון והבונבונצ'יק שמעו אותו לראשונה. הילדון זכר אותה היטב, כמובן – הוא היה בן 9 כשנפטרה; הילדונצ'יק קצת פחות, היה אז בן 6; הבונבון היה אז רק בן 3 ולא זוכר; והבונבונצ'יק היה בן חודשים אחדים כשפגש אותה בפעם הראשונה ובפעם השנייה והאחרונה – היא הספיקה להכיר אותו, אך הוא לא זכה. בתמונות שצילמתי בביקור הראשון שלנו בטבעון אחרי החזרה ארצה עם הבונבונצ'יק, רואים את היד הקטנה והעדינה שלו אחוזה ביד חרושת הקמטים שלה. יד ביד, מממשים את המגע שרק נרמז בציור "בריאת האדם" של מיכלאנג'לו – שם, האלוהים הזקן יוצק חיים באדם שזה עתה נוצר, אצבעותיהם כמעט נוגעות זו בזו; ובתמונות שצילמתי, היא, הזקנה, ספק-אוחזת-ספק-נאחזת בנין הצעיר שנוצר רק חודשים ספורים קודם לכן. עיניה—שאינן נראות בתמונה—נצצו. ניצוץ החיים שלה כבה שבועות אחדים לאחר מכן.

ובסלון שלנו, בפגישה המיוחדת שיזמנו איתה לציון יום השואה האחרון, היא העבירה אלינו את ניצוצות החיים שלה כדי שנשמור אותם. ולא רק את שלה – גם ניצוצות החיים של הוריה ושל אחֶיה ושל בעלה ושל יתר בני המשפחה עברו ממנה אלינו, כדי שנזכה גם אנחנו באור שהם הפיצו פעם.

יש כל כך הרבה "בגלל" בסיפור ששמענו, כל כך הרבה גורמים שאפשר להאשים: למשל, אלו שפגעו ואלו שהורו לפגוע ואלו שלא מנעו מלפגוע. זה נדוש, כי על כל ה"בגלל"-ים האלו אנחנו שומעים כל שנה. אבל יש גם כל כך הרבה "בזכות", כל כך הרבה גורמים שאפשרו לנו לארח אותה בסלון שלנו ולשמוע את הסיפור הזה, וצריך לדבר גם עליהם: למשל, מי שיזם את התיעוד ומי שתיעד ואפילו מי שהמציא את האינטרנט ואת הטלוויזיה החכמה. אבל העיקר היה בזכותה, שעברה את כל הדרך הארוכה הזו והחליטה לספר.

ולנו היתה את הזכות הגדולה ביותר: לבלות איתה שעתיים בסלון ביתנו, ולהרגיש לרגע אחד כאילו היא שוב שם, קרוב קרוב, בשר ודם.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.