כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע

דברים שקראתי בכינוס משפחתי של כל צאצאי סבי וסבתי – מרדכי ליבמן (1992-1903) וזהבה לבית שרייר (1977-1906).

אדם מתבגר. והזכרונות שאסף לאורך השנים מתבגרים איתו. חלקם נשכח, חלקם נזנח, וחלקם ננעץ עמוק בבשר החי. סל הזכרונות שלי מן החצר הזו ומן הבית שבחזיתה, ובעיקר מסבא—את סבתא לא זכיתי להכיר, הייתי בן שנתיים-וחצי כשנפטרה—גדוש. ואחד מהם, יחיד ומיוחד, כמו כל אחד מעמיתיו, מלווה אותי ומסרב לעזור.

זה מתחיל כך: אמצע שנות ה-80, אני לומד באחת השכבות הגבוהות של בית הספר היסודי, אולי בן 11, ובביקור השבועי אצל סבא בשבת, אני מספר לו, כמו בכל פעם, מה חדש. ובעת ההיא היו חדשות מסעירות: התחלנו ללכת למסיבות בימי שישי. היינו מתכנסים, ילדי הכיתה, בסלון הבית של מי שהזמין, יושבים ואוכלים רבעי פיתות עם חומוס, במבה, ביסלי גריל, ושומעים את משינה ורוקדים בצמדים את ריקוד הציפורים. זו היתה תקופה של שיא התמימות – מלחמת לבנון הראשונה הסתיימה מזמן, כשהיינו ממש קטנים, בקושי זכרנו את תרגולי הירידה למקלט בבית הספר; האינתיפאדה הראשונה עוד לא התחילה – ואנחנו היינו בגיל בו אין לך שום אחריות.

במסיבות ההן פיתחתי לי צעד ריקוד חדש. ובשבת ההיא, בה מתחיל שביל הזכרון המדובר, הדגמתי לסבא את הריקוד. הוא ישב בראש השולחן הגדול, בחדר שבכניסה, ואני עמדתי ליד הקיר שגבל עם המטבח, בטח נעלתי סנדלים, ורקדתי.

השנים חלפו, ומהר מאוד הפסקתי לרקוד. ימי הנערות עברו עליי ללא בילויים במועדונים וללא מסיבות סוערות. כך גם ימי הצבא. ואז, חודשים אחדים אחרי השחרור מהצבא, רגע לפני תחילת הלימודים לתואר הראשון – מצאתי את עצמי ברגע אחד קסום רוצה לרקוד. ולא באמת ידעתי איך.

זה היה במרומי אמפיתיאטרון עתיק, אשר בו הצטופפו כחמשת-אלפים איש להופעה של שלמה ארצי. ההופעה הראשונה שלי של שלמה ארצי.

כבר לא הייתי אז תמים. ימים ספורים קודם לכן פרצו מהומות מנהרת הכותל, וכבר הספקתי לחוות – בשנים שחלפו קודם לכן, בסוף תקופת התיכון ובמהלך השירות הצבאי – רכבת הרים רגשית של תקוות ואשליות ושברונן וחוזר חלילה, כמו רבים כמוני שהתבגרו בשנות ה-90. ושם, על מושב האבן בקיסריה, נעתקה נשימתי מול המחזה שנגלה אליי מן הבמה. וכשנעמדתי ביחד עם כל האלפים – הרגשתי חלק מהם. וכשראיתי אותם רוקדים – רציתי גם, אבל לא ידעתי לרקוד. או אז נזכרתי בריקוד ההוא, אותו הדגמתי לסבא יותר מעשור קודם לכן. והתחלתי לרקוד. ושם, כמעט 5 שנים אחרי שנפטר – סבא ליווה אותי בהופעה המכוננת.

ההופעה ההיא הדביקה אותי בְּחיידק שמסרב לעזוב, ומאז הייתי בששים הופעות של שלמה ארצי, פחות או יותר. ההופעות האלו הן חלק מהזהות האישית שלי וחלק מהזהות הזוגית של לבנת ושלי. ובכל פעם שאני שם, בהופעה, והמוזיקה מתחילה להיות קצבית, ואני נעמד ביחד עם כל האלפים, ואני רוצה לרקוד – יוצא לי הריקוד ההוא. גם אם הצעדים השתנו מעט והקצב קצת אחר – זה תמיד הריקוד ההוא. אותו אני לוקח איתי לאורך השנים לכל מקום אליו אני מגיע בעקבות החיידק הנפלא: קיסריה, רעננה, תל אביב, שוני, אילת, ים המלח, צמח, משגב, חיפה – ניו-יורק אפילו! בכל מקום אני נושא עמי את הריקוד ההוא מגיל 11, ופתאום אני שוב הילד ההוא, התמים, שמבקר את סבא. וסבא מלווה אותי ברגליי.

וכך מתחברים אצלי מדי כמה חודשים או שבועות – ולפעמים, בהפרש של כמה ימים – ההווה והעבר, פיצה איכותית וקערת במבה, שלמה ארצי ומשינה, אני וסבא. בכל הופעה הריקוד ההוא עולה לרגל. ואני מתרומם פתאום למעלה, מעל לכאן ולעכשיו, ממריא כמו הציפורים מריקוד הציפורים, ומתבונן מלמעלה על המתרחש. מביט על מי שאני היום, ונזכר במי שהייתי. ונזכר בו. ולתחושת האושר מן ההופעה המדהימה – תמיד היא מדהימה – מצטרף געגוע עז לשבתות ההן ולסבא ולילד התמים שהייתי. והאוויר שנכנס וממלא את הריאות מטלטל את הגוש שמטפס במעלה הגרון.

אדם מתבגר. והזכרונות שאסף לאורך השנים מתבגרים איתו. ולי יש זיכרון אחד מסבא שמלווה אותי באופן מיוחד. וכשאני שם, קרוב לבמה, ורוקד את הריקוד ההוא, וחושב על סבא – אני מרגיש הלכה למעשה את מה ששר שלמה ארצי: "כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע".

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.