גם אבא יש רק אחד - Part 2

"אם זה נהיה רכבת הרים, אני עוזב ידיים" (ידיים למעלה, כנסיית השכל)

 Random header image... Refresh for more!

פס כסף בשערה, פסי כסף בשערי

אם אני בוחן-לאחור את חיי בכנות מירבית, אני יכול לומר באומץ כי את רוב מה שאני יודע היום לא למדתי בבית הספר. אני מניח שרבים חשים כמוני. אך יותר מזאת: מכל שנות לימודיי בבית הספר אין לי כמעט זכרונות. הרוב נמחה והתאדה כלא היה. עם זאת, פה ושם ישנן כמה פיסות-זכרון מאותם ימים. חלקן קשורות לאירועים דרמטיים (למשל, השותפות בגניבת טופסי המבחן בכיתה ו'; התעלול שארגנו למורה למתמטיקה/פיזיקה – דלי מלא בחתיכות נייר קטנות שהתהפך מעל ראשו עם פתיחת דלת הכיתה; ועוד כמה שהשתיקה עדיין יפה להן), חלקן אנקדוטליות לגמרי (כמו המורה להיסטוריה בחטיבה שהעירה לי פעם: "יותר לאט, אתה מדבר אוטוסטרדה; וכמו הפעם ההיא, בכיתה ב' או ג', כשקראתי למורה בטעות – בפני כל הכיתה – "אמא"). ורק מיעוטן קשור לחומר הנלמד.

אחת כזו, הנעוצה בנבכי זכרוני ומסרבת להיפרד מהם, היא צירוף המילים הענוג, "אשה שׁפּס כסף בשערה". הימים – ימי חטיבת הביניים, כיתה ח' או ט'. אני לא זוכר בדיוק מי היתה אז המורה לספרות, אך את ההתרחשות אני זוכר היטב. (יכול להיות שזו אותה המורה שאמירה אחרת שלה חקוקה היטב בזכרוני: "שיר ללא ניקוד הוא ערום"; עם זאת, בזכרוני – הרעוע, יש לציין – שתי האמירות הופרחו לחלליהם של שני חדרי לימוד שונים, כך שייתכן ואני שוגה בזהות המורה.)

באיזה הקשר נלמד השיר הזה? מה עוד נאמר בו? מי כתב אותו? לא זכרתי. (היום אני יודע, בזכות גוגל, אבל זו לא חוכמה). רק את צירוף המילים הזה אני זוכר. "אשה שׁפּס כסף בשערה". ואת הסברהּ של המורה כי התיאור הלה מצביע על אשה מכובדת – היא כבר לא צעירה אך עדיין לא זקנה, פס השיבה הופך אותה לאצילית. פס הכסף הזה מלווה אותי מאז – מין נקודה סינגולרית של שפיות בתוך כאוס-אי-הזכרון הכולל. ומאז לא קראתי שוב את אותו השיר ולא שמעתי שוב את אותו הביטוי (חוץ אשר בנבכי מוחי). עד לפני כמה ימים.

במסגרת אחד ממחקריי, אני מבקר בבתי ספר בארץ וצופה בשיעורים. בחירת המורה הנצפית, המקצוע הנלמד, נושא השיעור ויום התצפית – כל אלו נתונים לחסדיה של הנהלת בית הספר. וכך קרה שנכנסתי לפני כמה ימים לשיעור תנ"ך בכיתה ח'. על הפרק – שירת דבורה. המורה – נהדרת! כבר ביקרתי אצלה בכמה שיעורים, ובכל פעם אני מחדש נפעם מיכולתה להסביר לתלמידיה את הרעיונות המובאים בפרקים שהם נדרשים לקרוא לחייהם, לעולם המושגים שלהם, למי שהם. והנה, תוך כדי דיון על האופן בו מציגה דבורה את אשת סיסרא, מזכירה לפתע המורה הנפלאה את השיר אִמוֹ של חיים גורי. והיא מקרינה את מילותיו על המסך.

והנה המילים המוכרות כל כך מופיעות שם, לפתע, מולי, באותיות גדולות וברורות. אשה שׁפּס כסף בשערה.

ואני יושב שם, באחורי הכיתה, מלפניי כשלושים נערים ונערות, ובבת אחת אני מרגיש כאילו אני בגילם, בכיתה ההיא. והמורה שממול משנה פניה והופכת להיות המורה ההיא, שאיני זוכר מיהי. כמעט שלושים שנים חלפו מאז פגשתי לראשונה באשה ההיא, שפס כסף בשערה, והנה היא שוב ניבטת מולי. ואני כבר הרבה יותר קרוב אליה מאשר לתלמידים שבכיתה – בכורי כבר במעט בגילם, שערי מנוקד בפסי כסף רבים. איך הובילו אותי החיים – במין מסלול פתלתל, עקלקל – לפגוש שוב באמו של סיסרא? ולא רק את פס הכסף שבשערה אני פוגש. לראשונה, אחרי כל השנים האלו, אני קורא את השיר כולו. ואני מבין במלוא העוצמה מדוע נשקפו פניה בחלון. ובתוך כך, אני תוהה על מי שהייתי ועל מי שאני עכשיו. על מה שהשירים היו לי אז ועל מה שהם עכשיו.

* * *
בסוף השיעור, כשליוויתי את המורה מן הכיתה לחדר המורים, היא אמרה לי: "אתה בטח סובל נורא בשיעורים האלה". "סובל?" עניתי לה מיד, "מה פתאום סובל? אני דווקא נהנה". זו האמת לאמיתה, אך לא האמת כולה. אך איך אסביר לה את הצמרמורת שאחזה בכל גופי אל מול אמו של סיסרא?

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

26 בנובמבר 2015   אין תגובות

כשנשלל ממך משהו – דלת נפתחת

באיחור ניכר של 15 שנה, קראתי רק לאחרונה את הספר Kitchen Confidential ("סודות מחיי המטבח") של השף אנתוני בורדיין Anthony Bourdain. הספר חושף את מאחורי הקלעים של עולם המסעדנות, ועושה זאת בחן רב. בימים בהם פורסם, היה בכך חידוש גדול. היום, בעידן תוכניות הריאליטי-אוכל – נדמה שכולנו בקיאים קצת בעולם הזה, ובכל זאת בורדיין מספק לנו הצצה לקרביים של מטבחי-המסעדות באופן שגם תוכניות הריאליטי לא עושות. אך לא בכך עסקינן.

בתחילת הספר, מספר בורדיין על הרגע שהוביל אותו, בסופו של דבר, להיות שף-סלב. מה היה הרגע הזה? הרגע בו הוא הבין ששוללים ממנו אוכל. כשבילה עם הוריו בחופשה בצרפת (אביו הוא נצר למשפחה צרפתית), הם הגיעו לעיירה מסוימת, שם החנו ההורים את המכונית מחוץ למסעדה ו… נכנסו לבדם לאכול, בעוד שני הילדים נשארים באוטו! זה היה רגע מכונן מבחינתו של בורדיין, כיוון ששללו ממנו משהו. והמשהו הזה היה אוכל, דבר אליו הוא לא שם לב עד עכשיו. אוכל היה בשבילו עניין שבשגרה, לא משהו שעושים בשביל ליהנות. לא משהו ששמים לא אליו. בקיצור, דווקא כשנסגרה בפניו דלת – הוא הבין שמאחורי הדלת הזו ישנו דבר נפלא.

וזה בדיוק היופי שבקריאת ספרים. המילים זורקות אותך לכיוונים שלא ציפית להם וגורמות לך לעשות סדר במחשבות שרצות אי-שם בראש. כך קרה לי עם האמירה הזו של בורדיין:

By being denied, a door opened

בציפיה לקרוא על אוכל, ותוך כדי הנאה מזכרונות ילדותו, נזרקתי לפתע לאחור כשלושים שנה, ואני ילד קטן, בן תשע בערך, שקם בשבת בבוקר וצועד למטבח הביתי. אבא שלי כבר יושב שם, קורא עיתון, כוס הקפה שלו מונחת על השולחן והרדיו (על מדף גבוה?) פתוח וקולות מוזרים בוקעים ממנו. ואבא שלי צוחק.

הנה אני כאן, שנת 2015, והמשפט הקצר של בורדיין גורם לי להעלות שוב מן האוב את הרגע ההוא. זה היה רגע מכונן, ולא בקלות הוא יימחה מזכרוני, אחת מני תמונות מוחשיות מעטות מילדותי. ממה אבא שלי צוחק כל כך? אני מתקרב לכיסאו, שואל אותו: "מה זה ברדיו?" והוא עונה לי, בקושי מרים עיניו מן העיתון: "זה ביידיש, זה לא בשבילך". לא היתה לו כוונה רעה, כמובן. אולי הוא באמת חשב שזה לא בשבילי. ייתכן ובסיטואציה דומה היום, הייתי אומר בדיוק אותו הדבר לילדיי. אבל ברגע ההוא – כשנשלל ממני משהו – הבנתי כי דווקא את הדלת הזו אני רוצה לפתוח. ממש כמו בורדיין.

וברגע ההוא, באותם חילופי דברים קצרים עם אבי, החלה המשיכה העזה שלי לשלישיית הגשש החיוור. הפכתי להיות מעריץ מושבע שלהם, משנן בעל פה כל מערכון וכל שיר שלהם (את רובם אני זוכר עד היום), לומד פריטי טריוויה אודותם, מקליט כל תוכנית איתם ששודרה ברדיו, שומר כל גזיר עיתון בו סוּפר עליהם, מדביק פוסטרים שלהם על קירות חדרי, וכמובן קונה כל תקליט (או קסטה) שלהם. בהמשך, זכיתי גם לצפות בהופעות חיות שלהם. והכל התחיל בשלילה, בסגירת דלת.

והיום אני תוהה לעצמי, מה היה קורה אם אבא היה עונה לי בצורה פשוטה, משהו בסגנון: "כדאי לך להקשיב, אלה מערכונים נורא מצחיקים"? האם הייתי מתפתה להאזין. הרי כשאני מנסה לעניין את ילדיי במשהו, הם מיד נרתעים מלהצטרף להתלהבות. אז אולי אלמד מאבי את השיעור החשוב ביותר שגם אנתוני בורדיין למד מהוריו – לפעמים כדאי לסגור את הדלת בפני ילדיך. כך יגדלו הסיכויים שהם ירצו לדעת הכל על מה שמסתתר מאחוריה.

הרגע המכונן: "המכונית המגוייסת" ביידיש. ככה התחיל הסיפור שלי עם הגשש החיוור (החל מחותמת זמן 5:25)

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

29 באוקטובר 2015   אין תגובות

דברים שכתבתי לאבי בהגיעו לגבורות

אבא,

קשה לי להאמין שאתה בן שמונים. באמת. בעיניי – אל מול עיניי ממש, לא רק בעיני רוחי – אתה מופיע כפי שאני זוכר אותך מאז ומתמיד: שיער מסודר שמתבדר ברוח, עיניים סקרניות, שפם מסודר שלא מסתיר חיוכים, עמידה זקופה (וכן, גם כרס…). ומתחת לחזות החיצונית נשארה אותה הפנימיות, זו המלאה שקט, שלווה, מסירות, התמדה, צניעות, יושרה, דיוק, דקדקנות ודייקנות. ואת אלו גם אלו עוטפים מרץ וחיוּת. כך ראיתי אותך כילד וכך אני רואה אותך גם עכשיו. וכיוון שאני מסרב, לפעמים, להאמין שאני כבר לא הילד ההוא, אני מתקשה לראות שגם אתה השתנית.

כשהפכתי לאבא בעצמי, מימד נוסף של התבוננות-עצמית הצטרף לאלו שהיו קיימים בי כבר. על שאלות בסגנון "מי אני?" ו"מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול?", נוספו שאלות בסגנון "איזה אבא אני?" ו"מה אני רוצה שילדיי יהיו כשיהיו גדולים?". ובכל פעם ששאלות כאלו עולות, אני מתבונן לאחור אל האבא שאתה היית. ואני מבין שהדבר המשמעותי ביותר באבהותך (בעבורי, לפחות) הוא שתמיד היית שם בשבילנו. תמיד. גם כשהייתי צריך להיות במקומות אחרים – בחוג בחדרה, במסיבה בגבעת עדה או בביקור בשירות המטאורולוגי – דאגת תמיד להביא אותי ולהחזיר אותי. וכך יצא שגם בדרך מכאן לשם – היית איתי. ואחר כך, כשהיה צריך לארוז, לפרק, להעביר, להרכיב – ובעיקר, לקדוח – תמיד אפשר היה לסמוך עליך שתהיה שם. ועשית את זה כל כך טוב עד שגם היום המקסימום שאני יודע לעשות בבית זה לתקוע מסמר. אז אתה היית שם תמיד בשבילנו, ובשבילי זהו הסמן לבחינת התנהלותי כאבא לילדיי. האם אני תמיד שם בשבילם?…

ועוד דבר מעניין קרה לי מאז שהפכתי לאבא: אני חווה מחדש חוויות ילדות, הפעם מן העבר השני של הנהר. כך, למשל, כשנסענו עם הילדים לשכונת "הדר" בחיפה במהלך חופשת הפסח האחרונה וחצינו בנסיעה את רחוב הנביאים ורחוב החלוץ – מחשבותיי נדדו מיד לנסיעות שלנו בחיפה בילדותנו לאותם המקומות ממש; אחזתי בידו של הילדונצ'יק והרגשתי כאילו אני הולך שם במקומו, אוחז בידך. כשהלכנו עם הילדים לחוף דור בקיץ האחרון, היה בלתי אפשרי, כמובן, שלא להיזכר בהליכות שלנו לאותו החוף בדיוק. כשהילדים באים לבקר אותי בעבודה – אני חוזר להיות הילד ההוא שאהב להגיע אתך לבנק בבוקר, ראשונים להיכנס למבנה הגדול, ואתה מדליק את האורות ומכבה את האזעקות. ואפילו ביומיום השגרתי, כשאני מכסה בערב את הילדים, אני מרגיש לרגע כאילו אני הוא זה ששוכב על המיטה ואתה הוא זה שמכסה אותי. כמו פעם. (ואני לא מספר להם איך הייתי נרדם על השטיח בסלון ואתה היית מעביר אותי למיטה – כדי שלא יחקו את מעשיי. ורק למקרה ואתה לא יודע – בשלב מסוים בימים ההם, כשהבנתי את המתרחש, הייתי עושה עצמי נרדם על השטיח רק כדי שתעביר אותי למיטה.)

על היותך סבא צריכים להעיד הנכדים, אך ממה שאני רואה – אתה מעניק להם את כל החום והאהבה הרבים שיש בך, ואלו אינם כָּלִים.

ועכשיו הגעת לגבורות. לא לבד, כמובן, שכן אמא נמצאת לידך כל הזמן. מפעים אותי לראות איך בשנים האחרונות אתם מגדירים מחדש את הביחד שלכם. מבלים הרבה, נוסעים לחוץ לארץ, נהנים מן השקט, וכל זאת תוך שאתם ממשיכים לטפח את הבית ואת החצר לתפארת.

אז מה אפשר לאחל לך? אם להשתמש בדבריך שלך, אני מאחל לך את כל מה שאתה מאחל לעצמך. ואני מאחל לכולנו שתמשיך להיות כמו שאתה, נאמן לדרכך. בעצם, נראה לי שזה די וודאי, כי אם לא השתנית עד גיל שמונים – בטח לא תשתנה עכשיו.

באהבה רבה,
אני

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

7 במאי 2015   אין תגובות

צפירות

סבא שלי לא היה בשואה,
גם סבתא שלי לא היתה,
אבל היום בצפירה – עמדתי
בדיוק כמו שהמורה עמדה.
הסתכלתי לרצפה ושתקתי
ולא הרגשתי טוב,
כי לא ידעתי בכלל
על מה אני צריך לחשוב.
בבוקר, בטקס, שרנו
בשקט, כמעט בלחישות,
וקראנו קטעים מוזרים
עם המון מילים קשות.
סבתא של שירי סיפרה
איך היה לה במלחמה
וכל הזמן היא אמרה:
"ועכשיו יש לי נכדה מקסימה!".
שנה שלמה היא היתה רעבה,
ראו כמה היא רזה בצילום,
ופתאום קרקרה לי הבטן
כי לא אכלתי בבוקר כלום.
וכשהיא סיפרה על קרון צפוף
שאי אפשר היה בכלל לשבת,
היה לי לא נעים, כי
אף פעם לא נסעתי ברכבת.
אז בצפירה הסתכלתי למטה
על הנעליים של מסי שקיבלתי
וראיתי שאחד הפסים
התלכלך כשאכלתי ארטיק.
וראיתי מתחת לשולחן
המון חתיכות זרוקות
וחשבתי שזה קצת מוזר
כי בבוקר ראיתי את המנקות.
ואז נגמרה הצפירה
וכולם התחילו לצחוק
כאילו מישהו לא נראה
דגדג אותנו בבת אחת מרחוק.
המורה ביקשה שקט
וביקשה מכולם להסתכל
והתחלנו להתכונן לטקס
של יום הזכרון לחללי מערכות ישראל.
זה עוד כמה ימים
וגם אז תהיה צפירה
אבל אני יודע מעכשיו:
אח של סבתא שלי נהרג במלחמה
אז אני בטח אחשוב
או עליה או עליו.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

16 באפריל 2015   אין תגובות

גלאי עקשן

לפעמים נדמה שלבונבון – רק בן ארבע וחצי – יש כבר שלושים שנות נסיון בעקשנות. הוא עומד על שלו (ולפעמים גם על מה שלא שלו), יודע היטב מהם עקרונותיו (אני רוצה הכל, כאן ועכשיו) ושומר עליהם בקפידה (גם בצרחות, בעיטות ושאר מרעין בישין, כמובן).

אין לטעות, אנחנו עומדים על שלנו. לנו יש גבולות. כלומר, לנו יש כוונה שלבונבון יהיו גבולות, ואנו עושים הכל כדי שאלו יהיו ברורים למדי. וזה לא קל. בניגוד למה שאף אחד לא סיפר לנו – זה לא קל יותר בפעם השלישית. וגם אם התגברות עקשנותו לאחרונה – והתנהגותו באופן כללי – קשורות, כנראה, לעובדה שהבין (מעט באיחור) שהוא כבר לא הילד הקטן במשפחה – הרי שאין בידיעה זו כדי לנחם (את ההורים) או כדי להציע פתרונות.

גם העובדה שהמקור הגנטי לעקשנותו ברור למדי (הוא ירש את זו שלי ואת זו של זוֹשֶׁ – שלי כנראה בולטת יותר אצלו) היא לא סיבה לנחמה. נהפוכו, היא רק מחדדת את מאבק האיתנים המתחולל בביתנו, וקשור לשני כוחות הישרדותיים קדמונים.

מצד אחד, השתבחות המין. ברור לגמרי שהבונבון לא רק שירש את שתי עקשנויותינו(?), אלא שהכפיל את עוצמתן זו בזו והעלה את התוצאה בריבוע. נו, טוב, רק ככה המין האנושי יודע לשרוד. אם זה הצליח אצל אחרים – למה לא להבליט זאת עוד?

ומן הצד השני, נסיון חיים – אנחנו, הוריו, מביאים עמנו נסיון חיים עשיר ומגוון בעקשנות, ולפיכך אנחנו, כנראה, בעלי יתרון עליו. סביר שנסיון החיים היווה, בזמנו, יתרון לבני הדורות הקודמים על צעירי השבט.

אז מי משני הכוחות הללו מנצח? בדרך כלל, שניהם מפסידים. הוא יוצא מאוכזב, אנחנו יוצאים מותשים. ולכן, אולי צריך להחליף את השיח. אולי כדאי לתת לו להשתבח בכך שיבין שעקשנות אינה בהכרח טובה, ואולי כדאי ללמוד מנסיוננו כדי להבין שלא תמיד העקשנות משתלמת. כן, חייבים לשנות את השיח, אבל המלכוד כאן הוא ששלושתנו עקשנים מדי כדי לעשות זאת.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

19 ביוני 2014   אין תגובות

לא פשוט להבין שזה מסובך

מזה שנים אחדות מתגלגל לי בראש רעיון לספר שאני רוצה לכתוב. בקצב הדברים הנוכחי, אתפנה להתחיל כתוב אותו בעוד שמונה שנים לערך ואסיים אותו כעבור שמונה שנים נוספות. בינתיים, השם הזמני שנתתי לו בראשי הוא "אין תשובות פשוטות". כך אני מאמין. הרבה פעמים שואלים אותי שאלות תמימות-לכאורה, אשר עשויות היו לזמן תשובות קצרות, קולעות, ישירות. אך אני לא נוהג כך. אני מאמין באמת ובתמים שאין תשובות פשוטות. כשבוחנים בעין ביקורתית את המתרחש סביב, וכשמבינים ששומדבר כמעט הוא חד-מימדי – אין ברירה אלא להסכין עם כך שאין תשובות. פשוטות. כששאלות כגון אלו מופנות אליי בשיחות חולין שגרתיות, כאשר אין לי פנאי להיכנס לעובי הקורה, אני פוטר לעתים את השואל ב"לא יודע". לרוב זוהי האמת לאמיתה, כיוון שאני באמת לא יודע את התשובה. אבל זה נושא לפוסט אחר…

נזכרתי בכך לאחרונה כשראיתי שדנה בויד danah boyd (כך היא כותבת את שמה, ללא אותיות רישיות) גנבה לי את שם הספר. בויד היא מבכירי החוקרים בעולם בתחום אתרי הרשתות החברתיות, ובפרט צללה לעולמם של בני נוער (בארצות הברית) בהקשר זה. היא עובדת במעבדת המחקר של מייקרוסופט ומשמשת כחוקרת באוניברסיטת ניו יורק (New York University) ובאוניברסיטת הרווארד (Harvard). דף הבית שלה הוא פתח לאוקיינוס של מידע (ראו, הוזהרתם). כך, למשל, הבלוג שלה, Apophenia (מונח בפסיכולוגיה המתאר זיהוי דפוסים בתוך מידע אקראי או חסר-משמעות) נפתח בשנת 1997(!), והוא גדוש בהגיגים ומחשבות (ובאופן מפתיע – רק במעט תגובות ושיתופים). רשימת הפרסומים שלה כוללת, על פי גוגל סקולר, כוללת 120 מאמרים (חשוב להדגיש, היא בת 37 בלבד…), כאשר המאמר המצוטט-ביותר שלה צוטט למעלה מ – 5,000 פעמים(!!). אין מתאימה ממנה להיות המושא לשאלת "איך היא מספיקה את כל זה?!".

א-קיצר, לפני כחודשיים פרסמה בויד את ספרה החדש, אשר מסכם כעשר שנות מחקר בנושא בני נוער ורשתות חברתיות (רבים מהם עם שותפתה-למחקר, פרופ' אליס מרביק Alica Marwick מאוניברסיטת פורדהם Fordham, ניו-יורק). הספר – אשר ניתן לרכישה ומוצע גם להורדה בחינם – מרתק. אין מילה אחרת לתארו. הוא נקרא בנשימה עצורה, וכתוב בשפה עממית. הוא גדוש בציטוטים מרתקים מתוך עשרות רבות של רעיונות שערכה במשך השנים. מי שרוצה להעמיק בו, יכול להיעזר בים הציטוטים והערות-הסיום שבו כדי להרחיב-דעת (אבל באמת שלא חייבים). בעיניי, זהו ספר חובה לא רק לחוקרים בתחום האינטרנט ולא רק לחוקרים בתחומים הקשורים לבני-נוער, אלא גם להורים ולכל מי שהדור החדש שצומח כאן – הדור שישלוט בעולם בעוד כשנות-דור – יקר לליבו.

שמו של הספר: It's Complicated. בויד מסבירה שעולמם של בני הנוער בהקשר של אתרי הרשתות החברתיות אינו ניתן להפשטה ולרידוד. העניינים באמת מסובכים. הספר מחולק לפרקים על פי נושאים: זהות, פרטיות, התמכרות, סכנה, הטרדה, אי-שוויון, אוריינות, חיפוש אחר ציבור משלהם. בבסיסו, השימוש במושג Networked publics. לדידה, אתרי רשתות חברתיות הם ציבורים מרושתים, היינו ציבורים המוגדרים מחדש על ידי טכנולוגיות המקשרות בין אנשים. ציבורים מרושתים הם בו-זמנית מרחבים ואוספים של אנשים. לאורך הספר, בויד מנסה גם להצדיק את השימוש במונח וגם להשתמש בו כדי להאיר סוגיות מעניינות וחשובות.

פרקי הספר מתחילים בפרט ומסתיימים בציבור, ולפיכך הם מרחיבים את נקודת המבט החל מן האישית לזו הכלל-חברתית. וככל שמתקדמים לקרוא בספר, קורה משהו מוזר: אם הפרקים המוקדמים מזכירים תכופות את המונח "אתרי רשתות חברתיות", הרי שהפרקים האחרונים כמעט ולא מזכירים אותו, אלא עוסקים בנושאים כלליים למדי, בלתי-טכנולוגיים בעליל. הפרק על ההטרדות יכול היה בקלות להיקרא כפרק על הטרדות בארצות הברית (ולא כפרק על הטרדות באתרי רשתות חברתיות בארצות הברית). כך גם הפרק על אי-שוויון. וכך גם הפרק האחרון, על חיפושם של הצעירים האמריקאיים ציבור שיקבל אותם לתוכו.

בשורה התחתונה, בויד מביאה עדויות לכך שטכנולוגיה היא טכנולוגיה היא טכנולוגיה. עולם כמנהגו נוהג. הדור הצעיר של ימינו אינו שונה משמעותית מצעירי הדורות הקודמים, וההורים של צעירי הדור הנוכחי אינם שונים מן ההורים של צעירי הדורות הקודמים. אז מה בכל זאת השתנה? הכלים באמצעותם מתעלים הצעירים של היום את דרכם בעולם הגדוש במגבלות עבורם. לפיכך, זהו לא ספר על טכנולוגיה, זהו ספר על החברה של ימינו. תיקון: זהו ספר על החברה האמריקאית של ימינו. לכן, רבות מן הדוגמאות המובאות בספר עשויות להרגיש זרות לקורא הישראלי. הממצאים העולים ממחקריה של בויד הם בהחלט לא אוניברסליים. ואכן, דבר ידוע הוא שהטכנולוגיה מאפשרת לנו לעתים להתבונן בחברה המשתמשת בה, וללמוד משהו על החברה. ואם כך, אל לנו לפחד מן הטכנולוגיה ואל לנו להילחם בה, שהרי אין בכך טעם; אם צריך לשנות משהו – צריך לשנות משהו בחברה. גישה זו מאפיינת גם רבים מן הממצאים במחקריי, ולכן מצאתי עצמי מהנהן בהבנה ובהסכמה לכל אורכו של הספר.

כשחושבים על זה, הנה שאלה אחת שיש לה תשובה פשוטה מאוד: "האם כדאי לי לקרוא את הספר החדש של דנה בויד?". והתשובה הפשוטה: כן!

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

30 באפריל 2014   אין תגובות

שירים וקשרים: גלגל"צ בערב יום השואה

[הערה מקדימה: יהיו קוראים שעלולים להיפגע מפוסט זה. אנא, היזהרו. עמכם הסליחה.]

הרדיו במטבח היה פתוח, מכוון על גלגל"צ. בין שבע וחצי לשמונה-פלוס בערב, ערב יום השואה, התרכזתי בבחירות של עורכי התחנה וניסיתי להבין מדוע שודרו דווקא השירים ששמעתי. בהתחלה, חשבתי שהתבלבלו שם בתחנה, אבל ככל שהעמקתי בשירים, הבנתי שדווקא אני הוא זה שהתבלבל.

הנה רשימת השירים שהושמעה שם, לפי הסדר (נשבע לכם, זה לא מומצא!):

  • ידיים למעלה (כנסיית השכל). טיפש מי שחושב שזה לא שיר שואה קלאסי. ההתחלה מעורפלת, אני מודה, אבל גם בה כבר יש רמזים ברורים לרדיפות של הנאצים אחרי היהודים; כך, למשל: "אחד נפל מקצה רחוב כבר לא יכול יותר לברוח", ואפילו "והלילות כבר לא קרים רק אור הבוקר שמבטיח". נסו לחשוב על המילים האלו כשתמונת הגטו מולכם. אבל הרגע בו ברור לגמרי שזהו שיר שואה טיפוסי הוא הרגע בו מושר בסוף הפזמון הצירוף "ידיים למעלה". זה הרי הכי גטו ורשה.
  • בא מכאב, דניאל סלומון. גם כאן, פקפקתי בהתחלה, אך כשנברתי במילים הבנתי את הגאונות שבהצמדתן ליום השואה. שימו לב: "לא בא ממשפחה מאושרת שכולם רק מחייכים" – בטח שלא מחייכים, הם מסתירים סיפורי זוועה מהשואה; "בא מעפר" – מהעפר של המחנות, כמובן; "אם יש אלוהים בליבי אז למה הוא בורח" – למה הוא בורח ומשאיר אותי לבד בסבל הנוראי בגטו?
  • הקיץ האחרון, שפיות זמנית. טוב, לא צריך להסביר כלום. "זה הקיץ האחרון שלי אתכם" – כאילו, דה? אחריו כבר אהיה פוסט-משרפות…
  • תן לחיות, מיקי גבריאלוב. שם השיר כבר רומז על תוכנו המתחנן, המתייסר, המייחל, אך כשצוללים לעומקו מבינים את עומק התפילה. קראו את המילים האלו כשאתם מדמיינים אדם העומד מול קבר אחים טרי: "אלוהים שבשמיים/ הסתכל לי בעיניים/ ותגיד לי למה אנשים/ מחפשים ולא מוצאים נסים". ולאחר מכן, הקריאה הנושאת "תן לחיות", החוזרת על עצמה כמה פעמים – כאן כבר אי אפשר לטעות בקשר לשואה.
  • שלח לי שקט, בלאגן. "תשלח לי שקט בקופסא, מארץ רחוקה" – כי פה, על אדמת טרבלינקה, הכל רועש וגועש; "תשלח לי שקט מהכפר" – מהכפר הקטן ממנו נשלחו כל בני המשפחה להשמדה; "שקט, שקט, שקט, שקט מופתי; מיום הולדתי עד יום מותי" – ובפרט, אם מותי היה בגיל צעיר ואם לא הספקתי עוד להרעיש בחיי.
  • פנים ושמות, דני רובס. "ואז עוברים בי שלב שלב/ מי שהייתי מי שעכשיו/ כל הפנים והשמות כולם/ כל השירים שהם לקחו איתם" – אין צורך בהסבר, נכון? זה שיר זכרון קלאסי של מי שמנציח את קרוביו ב"דפי עד". ואם טרם השתכנעתם, הרי שכאן הוא נזכר נקודתית באביו ובאמו תוך שקצין נאצי מכוון אליו נשק: "ואז אימי מרחוק/ והד קולות רחוקים של צחוק/ ריחות של יום שבת, אבי מרים מבט/ ושתי עיניים עייפות".
  • אבות ובנים, אביתר בנאי. הכי שיר ששת-המיליונים שאפשר: "אבות ובנים סבתות ונכדים/ הלב של אמא מתפוצץ/ מי אשם לה מי אשם לי/ מי יפרד ממי/ אבא בוכה על בן בוכה על אבא".
  • ברית עולם, בועז שרעבי. אם חשבתם שזהו שיר אהבה עברי ושמתאים להיכנס איתו לחופה – הרי שטעיתם בגדול! אם חשבתם ש"עוד מעט כמעט/ אנו גוף אחד" הוא ביטוי לירי לזוג אוהבים מתחבקים – חישבו שוב, והפעם על זוג שמאבד את חייו יחדיו בגיא ההריגה. ואם חשבתם ש"יום יום וליל כל הזמן/ בנתיב אחד/ לא מסומן" מתאר פסיעה זוגית בנתיבי האהבה – דמיינו עכשיו זוג הנוסע בקרונות הרכבת אל אושוויץ.
  • ביום מסה, מתי כספי. השיר פותח במילים "בבגוד באדם דרכו" – נו, וזה הלוא ביטוי מדויק לתחושתם של רבים שחשו כי אלוהים-בכבודו-ובעצמו נטש אותם בימי השואה ובגד בהם. ולאן הולך האדם אשר חש נבגד על פי השיר? "אל מחוז אין בו חפץ/ …/ שבו יש/ מלוא חופנים/ רק אפר" – אפר, משרפות, אתם מבינים את הקשר?
  • קטנתי, יונתן רזאל. כאן כבר הכיתי על חטא כל כך חזק שהברכיים שלי כאבו. רזאל הפציע בשיר שואה קאנוני כפי שלא שמעתי מעולם, ובו הוא פונה בתחינה נוראה לקצין האס.אס. אשר מולו: "הצילני נא/ הצילני נא/ הצילני נא". בשלב הזה סגרתי את הרדיו.

* * *
אז מה נותר לנו מיום השואה? מה נותר לנו מן השואה? ככל הנראה, שטיפת המוח שעוברים ילדי-ישראל מזה עשרות שנים הצליחה מעל המשוער. הנה הם בגרו, הם היום עורכים בגלגל"צ, וכל מה שיוצא להם מתחת הידיים זה שירים שקטים. ותיכף יפציע עלינו יום הזכרון, ושוב נשיר בכיכר (תודו שבלי הנחייתו של יאיר לפיד זה ממש לא אותו הדבר…). ולמה לחשוב בכלל? לא צריך לחשוב אילו שירים לשיר – כל שיר שקט הולך. ולא צריך לחשוב מעבר לשירים, כי הם "עצובים" ו"מרגשים" מספיק עד שנדמה שהם חושבים בשבילנו.

ובינתיים, מחליטים שם למעלה להלעיט אותנו בתוכנית מהפכנית, דרכה ייחשפו ילדי ישראל לתקופת השואה (ואיזה מגניב השם הדו-משמעי שלה, נכון?). כך, למשל, הם ילמדו כי "יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא יום שבו רוצים להזכיר לכל האנשים תקופה קשה שהייתה לפני שנים רבות", תוך שמדגישים את הריחוק הפיזי. כן, ילדים, תנו למבוגרים לספר לכם שהתקופה הקשה היתה "לפני שנים רבות" ב"ארץ רחוקה". ולאחר מכן, ילדים, הגיעו ניצולי השואה לארץ והם חיים כאן באושר ובעושר עד עצם היום הזה.

התכנית החדשה היא, כמובן, המשך ישיר של תכניות קודמות, במהלכם חושפים אותנו כבר שנים לזוועות השואה מנקודת מבט צרה מאוד: היינו חלשים, הקמנו מדינה, עכשיו אנחנו חזקים. ומה לומדים מכך ילדי ישראל? שלערבים צריך לעשות שואה. וגם לסמולנים (בעיקר לאשכנאצים, כמובן). ובכלל, שהכיבוש הכרחי כי אנחנו חייבים סופסוף להיות חופשיים.

ואף אחד לא מתקן את הטקסטים. למשל: מדינת ישראל של שנות האלפיים עדיין עושה שואה לניצולי השואה. בלי גזים, אבל עם מחנק כספי. בלי ניסויים בבני אדם, אבל גם בלי סל תרופות ראוי. בלי מחנות ריכוז, אבל גם בלי תנאי מגורים ראויים. (כאן, למשל, וגם כאן).

לא, אני לא חושב שצריך להתייחס לאדם מסויים בצורה שונה מאשר לבן גילו, רק בגלל שהאחד שרד את השואה והשני סתם שרד את החיים. אם היינו מתייחסים זה אל זה כאל בני אדם – פשוט עד כמה שזה נשמע – בכל גיל ובכל מצב, הרי שהכל היה נראה כאן אחרת. הכל. אבל אנחנו לא חברה סובלנית ולא חברה מכבדת. ובקיצור, לא למדנו כלום מן השואה. אה, בעצם דבר אחד למדנו טוב. למדנו לשיר.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

27 באפריל 2014   4 תגובות

שינוי השיח: לא לשיעורי בית לחופש (פנייה אישית למורים)

מורים יקרים, שלום.

אני מכיר ומוקיר את פועלכם מאוד. אני לא אומר זאת כקלישאה או כמליצה. אני באמת ובתמים חושב שהמקצוע שלכם הוא אחד המקצועות החשובים בחברה המודרנית, ואני בהחלט יודע שהתמודדותכם עם ילדינו עלולה להיות, לעתים, לא פשוטה (ובמקרה הזה אני לא מדבר על הילדים שלי). לפיכך, אני תומך נלהב בצורך שלכם לקחת, מדי פעם, חופשות שאינן מקובלות בשוק-העבודה-הישראלי-מחוץ-למערכת-החינוך.

זאת ועוד, אני מניח שבמהלך החופשות אתם לפעמים גם עובדים. כן, זהו לא סוד גדול: עבודת המורה אינה מתחילה בכיתה ואינה נגמרת שם. שעות העבודה בבית – הכנת שיעורים, בדיקת עבודות, מחשבות על תלמידים, התייעצות עם עמיתים, וכו' – הן וודאי משמעותיות בעבורכם. כל אלו נמשכים בוודאי גם במהלך ימי החופשה. עם זאת, דבר אחד אינו נמשך במהלך ימי החופשה: הוראה פורמלית בכיתה.

ואם כך, מורים יקרים, אני מניח שנוכל להסכים על האמירה הבאה: עבודתו של המורה אינה מצטמצמת רק למשך שהותו בכיתה. ומנקודת המוצא הזו, אני מניח שתסכימו איתי כי מקבילתה התלמידתית של האמירה הלה נכונה אף היא: למידתו של התלמיד אינה מצטמצמת רק למשך מעורבותו עם חומר הלימודים.

ולכן, אני קורא לכם לפעול יחדיו כדי לשנות את השיח בנושא, ולהבין כי שיעורי בית לחופש אינם הכרח. וכיוון שכך – אפשר בהחלט לוותר עליהם.

המחקר החינוכי עוסק כמעט מאז ראשיתו במונחים כגון Engagement ו – Time on Task. אין להם מקבילות טובות מספיק בעברית, אך משמעות המושגים הללו ברורה. הגישה המקובלת במחקר החינוכי ובפרקטיקה החינוכית גרסה במשך שנים רבות שככל שהתלמיד מבלה זמן רב יותר עם חומר הלימוד – הוא ידע יותר. אך, כפי שטענו כבר רבים וטובים, ההיצמדות למשתנה הזמן היתה, במקרה הטוב, ריקה-מחקרית, ובמקרה הרע, מוטה אידיאולוגית. בכל מקרה, בשנים האחרונות משהו השתנה באוויר, והיום אנו יודעים כי זמן אינו בהכרח הגורם המשמעותי בלמידה, וכי מעורבות ניתן להשיג בדרכים רבות ומגוונות.

העידן הפוסט-מודרני בו אנו חיים הוביל לשינויים רבים בתפיסתנו את המושגים הבסיסיים של "ידע", והיום ברור לכולם שהידע הפך להיות מבוזר ומפוזר, וכי תפקידו של המורה צריך להשתנות בהתאם. בפרט, ברור היום יותר מתמיד כי למידה מתרחשת כל העת. אני בטוח שגם אתם לומדים כל הזמן, מכל חוויה אותה אתם חווים. אני יכול להעיד על עצמי שלי זה קורה על בסיס יומיומי. ואני שמח לדעת שחוויות שונות מעשירות את ידיעותיי ומשכללות את מי שאני. זה יכול לקרות תוך כדי קריאת חדשות, שיחות עם אנשים, הליכה בטבע, נסיעה ברכבת, ואפילו – רחמנא לצלן – גלישה באינטרנט. בקיצור, בפראפרזה על הפסוק מתהילים, מכל חוויותיי השכלתי.

ואם כך, מורים, יקרים, בואו נשנה את השיח ונבין, אחת לתמיד, שיש עוד דרכים ללמוד פרט לפתרון שיעורי בית. בואו נבין כי התלמידים לומדים כל העת. אתם רוצים חופשות ארוכות? בכיף, אני מפרגן! אבל אשמח אם התמונה תהיה סימטרית קצת יותר: תנו לתלמידים חופשה משיעורי הבית!

אל דאגה, הם לא "ישכחו את החומר" (ואם כך אכן יקרה – אולי משהו פגום במה שקורה בכיתה בין החופשות). אם הם היו מעורבים בחוויית למידה מהנה בימי החול – היו סמוכים ובטוחים שימי החופש יעברו עליהם ברפלקציה מתמדת וביצירת הקשרים לחייהם. בילוי עם המשפחה, משחק עם חברים, בנייה בלגו, איסוף צדפים, ואפילו גלישה באינטרנט (רחמנא לצלן) – כל אלו הן הזדמנויות למידה יקרות מפז. וממילא ידוע כי המוח זקוק גם למנוחה על מנת לעבד ידע נרכש. אתם רוצים להשאיר את תלמידיכם עם אצבע על הדופק גם במהלך החופש, כדי שלא יפרקו לחלוטין כל עול? בקשו מהם להקפיד לקרוא (עם או בלי תמריצים) ו/או עודדו אותם לתעד את מה שעובר עליהם בחופש (ולהציג זאת בדרך שלהם עם שובם מן החופשה; אל תחליפו את "יומן הספר" ב"יומן חופשה").

לאור כל האמור לעיל, מורים יקרים, אני קורא לכם להפסיק לתת שיעורי בית לחופש (וגם לשבת, אם כבר מדברים). כולנו זקוקים לחופש – אתם, אנחנו, הילדים. מתן שיעורים לחופש משניא על הילדים את המוסד הבית ספרי ומקבע אצלם את המחשבה כי בית הספר אינו מקום מהנה. לטובת כולנו, כדאי לשרש מחשבה זו מן התודעה, ואפשר לעשות זאת, צעד אחר צעד. (אגב, אפילו משרד החינוך, באחד מרגעי ההארה שלו – שלא נמשכו זמן רב, כמובן – הבין שמשהו רקוב בממלכת שיעורי הבית. הסינים, כמו הסינים, הטילו וטו גם בנושא הזה.)

יש כל כך הרבה סיבות לא לתת שיעורי בית לחופש. וכל כך מעט סיבות כן לתת.

* * *
ועוד הרהור אחד אחרון עולה במוחי. האם שיעורי הבית ניתנים למהלך החופש כפיצוי לחוסר בשעות לימוד? האם שיעורי הבית נועדו למלא חללים שנוצרים על ידי טיולים, פעילויות מיוחדות, מבחנים משווים, וכו'? ואולי אתם חושבים כי שיטת הלימוד בכיתה אינה מובילה להבנה מעמיקה ששורדת גם ללא תרגול מתמיד? אם זהו אכן המצב – מוטב כי תערכו בדק בית אצלכם פנימה. אל "תפילו" את תוצאות המצב העגום על ילדינו.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

7 באפריל 2014   אין תגובות

אז מרוויחים שעה או מפסידים שעה?

כשהיתה סבתי האהובה בת 86, החליטה – בעצמה ובדעה צלולה – כי היא לא רוצה להיות לעול על בני משפחתה, והחליטה לעבור להתגורר בבית אבות. במשך כל חיי עד לתקופה ההיא, גרנו בצמידות אליה, והיא היתה חלק משמעותי מנוף ילדותי. במשך 13 השנים הבאות – עד למותה בשיבה טובה ובדעה צלולה – ביקרנו אותה תדיר בבית האבות, מרחק נסיעה קצרה ממקום מגורינו. מדי יום שישי אחר הצהריים הייתי מצטרף להוריי בביקורם אצלה (הם נסעו לעיתים תכופות יותר), והיינו יושבים, מדברים ומתעדכנים. מדי פעם, היו מצטרפים לביקורי שישי-אחר-הצהריים אורחים נוספים. וכך, מדי פעם היתה מצטרפת אלינו לביקור אחותה הצעירה של סבתי, אשר היתה קשורה אליה מאוד. שתיהן, ילידות פתח תקווה, נישאו לבני זכרון יעקב, וחיו במשך עשרות שנים במרחק לא רב האחת מן השניה.

הביקורים עם הדודה היו מרתקים בעבורי. שתי אחיות במיטב שנותיהן יושבות בחדר קטן ומשוחחות זו עם זו על ענייני דיומא. ואני, נער טרום-גיוס, מוקסם מהן. בפרט, זכורים לי הביקורים עם הדודה בתקופה הזו של השנה (כמו גם במקבילתה החורפית), עת הפציע האביב ומחוגי השעון הוזזו באופן מלאכותי. פעמיים מדי שנה חזר על עצמו אותו ריטואל אנטי-דיאלקטי צפוי. שתי השאלות אשר חזרו במהלכו על עצמן נשאלו מפי הדודה: "מזיזים קדימה או אחורה?" ו"אז מפסידים שעה או מרוויחים שעה?". פעמיים בשנה, כל שנה. אנחנו היינו צוחקים, אבל בתוכי ידעתי כי גם אני לא לגמרי סגור על התשובות.

* * *
מאז חלפו שנים רבות, אבל אני המשכתי לתהות אודות השאלות הללו פעמיים בשנה, מדי שנה, עת הגיעה השעה להזיז את מחוגי השעון. את סוגיית הקדימה/אחורה למדתי ליישב בקלות בזמן המגורים בארצות הברית. בבית הספר של הילדון לימדו אותו שיטה פשוטה לזכור לאיזה כיוון מזיגים המחוגים:

Spring forward, fall back

כמיטב המסורת האמריקאית, מדובר בסלוגן קליט בעל דו-משמעות מעניינת (צריך להסביר?) – מה שהופך אותו לקליט במיוחד. בהמשך לכך, הצלחתי להפנים גם את עניין ההפסד/רווח, וכיום אני יודע לענות על השאלה הרלוונטית לאחר שניות ספורות בלבד של מחשבה.

אבל הערב, רגע לפני הזזת מחוגי השעון, צצה פתאום שאלה חדשה ומבלבלת…

כיוון שלא ידענו אם השעון בסלולרי יתעדכן אוטומטית אם לאו – המלצתי לזוׁשֶׁ לכוון את השעון המכני כשעון מעורר. בדרך כלל, הצלצול המעורר – מקורו בסלולרי, המנגן מדי יום בשעה שש-בבוקר. "אז אני אשאיר את ההשכמה בסלולרי, מקסימום נקום בשבע, נספיק להתארגן צ'יק-צ'ק", אמרה היא. "לא," תיקנתי אותה נחרצות, "אם תעשי כך – הוא יעיר אותנו בחמש". האמנם?

אחרי כמה דקות של וויכוחים וחישובים, פתרנו את הסוגיה באמצעות סימולציה פשוטה – הותרנו שעון אחד על כנו, עדכנו השעה בשעון אחר, ובדקנו מה יקרה. זוׁשֶׁ צדקה. ואני חזרתי שוב, למשך כל האפיזודה הזו, עשרים+ שנה אחורה, אל החדר הקטן בו התגוררה סבתי האהובה, ואל הביקורים אצלה עם אחותה בימי אביב/חורף של טרום הזזת המחוגים.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

27 במרץ 2014   תגובה אחת

ארבע שעות של שקט

לפני ימים אחדים, נזדמנתי לנסיעה מביתי אשר באזור השרון אל הצפון הרחוק, כמעט הכי רחוק שאפשר. אני לבד באוטו גדול. היו לי שעתיים של שקט בכל כיוון. שעתיים של שקט, לבד, באוטו גדול. רק אני עם עצמי.

פעם, בחוג תיאטרון, אי שם בימי חטיבת הביניים, התכנסנו בתוך אולם סגור, והונחינו על ידי המדריכה להיות בשקט. שקט מוחלט. "ותתחילו להקשיב," היא הדריכה אותנו, "קודם כל למעגל הקרוב, אחר כך קצת יותר רחוק, ובכל פעם תתרחקו עוד." ישבתי שם, מאזין לקולות שמסביב: קולות הנשימה של חבריי לחוג, רחשי המכוניות שבחוץ, ציוצי הציפורים ורשרושי העלים. מן הקרוב לרחוק. ואפילו את זה לא היה לי בשעתיים-לכל-כיוון בנסיעה האחרונה. רק אני ורעש גלגלי האוטו על הכביש, וזהו. כשפתחתי את חלון המכונית לכמה רגעים, הרעישה הרוח על פניי. אז גלגלתי הזגוגית בחזרה כלפי מעלה ונותרתי עם השקט שלי.

בהתחלה זה היה מעניין. שקט מוחלט. ומה שהיה מעניין הוא שלא הצלחתי לחשוב על כלום. נאדה. ולכן, עשיתי מה שכל אדם בר-דעת היה עושה במקומי: השמעתי לעצמי מוזיקה מתוך דיסקים שבחרתי מבעוד מועד. וברגע שהתחילה המוזיקה, התחילו לצוף המחשבות.

ממש כמו שאוכל הוא אף פעם לא רק אוכל (ובעבור מי שעוקב אחריי כאן – זוהי כבר חדשה ישנה), מוזיקה היא אף פעם לא רק מוזיקה. ארבע השעות של האזנה לדיסקים – "רדיו בלה בלה" (החברים של נטאשה), "כנסיית השכל", "רוץ ילד" (כנסיית השכל) ו"עד הקצה" (דנה ברגר) – היו בעבורי חוויה מטלטלת, נסיעה מטאפורית ברכבת הרים-שדים. אלו היו ארבע שעות במהלכן חיו מחדש במוחי תקופות שונות בחיי, וביחד איתן – צפו ועלו מולי אירועים ואנשים שליוו אותי בימים ההם. הנה אני חייל שבור-לב; הנה אני סטודנט צעיר היוצא מקן משפחתו אל עבר עצמאותו (ועל הדרך מוצא את אהבת חייו); הנה אני איש-העולם-הגדול, המשוטט לו במכונית שכורה בכבישים הרחבים של צפון-מערב ארצות הברית ורוקם חברויות מרגשות. הנה אני והנה הם, האנשים שפגשתי בדרך, לצלילי המוזיקה.

והנה, בין לבין, צפים גם אותם רגעים נטולי מוזיקה. הרגעים שבין הצלילים. אירוני או לא, רק שנשמעים צלילים אני חושב פתאום על כל אותם רגעים שקטים, צלולים, ותוהה אודותם. והנה כל אותם ימי הנערות שהיו נטולי-מוזיקה כמעט. אולי זוהי הסיבה שאני לא זוכר אותם כל כך? (לא, יש הרבה סיבות אחרות.)

אני לא חסיד גדול של "מוזיקת רקע", והנסיעה האחרונה לצפון הדגימה לי שוב את עוצמתה של המוזיקה שבמרכז. היא הלב, היא הליבה, היא הציר סביבו נדדו מחשבותיי, היא השביל בו הוליכו אותי הזכרונות. היא הדמעה שרוצה לצאת והלב ההולם בחוזקה והעור שמצטמרר. היא הכל.

ורק כך, תוך כדי שאני מאזין למוזיקה הבוקעת בקולי קולות מן הרמקולים שבמכונית, הצלחתי להגיע לשקט פנימי שאיפשר לי לחשוב. והבנתי שהשקט שמסביבי בדרך כלל – אוטם אותי. והבנתי שאני לא אוהב להרגיש חסום. בתקופה האחרונה אני עטוף בהמון שקט: בהליכה לרכבת, בנסיעה ברכבת, בטיפוס מתחנת הרכבת לאוניברסיטה, במהלך רוב השעות בהן אני מבלה במשרדי באוניברסיטה, ובכל המסלול בחזרה הביתה. וכשאני לא עטוף בשקט, כשאני בסביבת הילדים – אני עטוף בהמון המון רעש (אוהו, כמה רעש שעושים ארבעת הבנים!). ובשני המקרים האלו – בשקט רועם וברעש דומם – אני לא מסוגל להגיע לשקט פנימי שמאפשר לי להתרכז ולחשוב. ובנסיעה לצפון הבנתי מהי הדרך שלי להגיע לשקט הזה: מוזיקה.

ובאותה הנסיעה לצפון, תוך כדי האזנה למוזיקה החודרת – ותוך כדי שמחשבותיי נודדות בין בסיסים צבאיים, קמפוסים אוניברסיטאיים ונופים אמריקאיים – כאשר חדרו אליי פנימה כל מיני מחשבות, הבנתי שאני צריך להוציא אותם ממני והלאה. אני צריך לכתוב אותם. והבנתי שכבר הרבה זמן לא כתבתי כאן באמת. והגיע הזמן.

אז הנה אני כאן, יודע שההיעדרות מן הכתיבה היא לא עניין של חוסר בזמן. היא עניין של חוסר בשקט מסוג מסוים.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

18 במרץ 2014   אין תגובות