גם אבא יש רק אחד - Part 3

"אם זה נהיה רכבת הרים, אני עוזב ידיים" (ידיים למעלה, כנסיית השכל)

 Random header image... Refresh for more!

ארבע שעות של שקט

לפני ימים אחדים, נזדמנתי לנסיעה מביתי אשר באזור השרון אל הצפון הרחוק, כמעט הכי רחוק שאפשר. אני לבד באוטו גדול. היו לי שעתיים של שקט בכל כיוון. שעתיים של שקט, לבד, באוטו גדול. רק אני עם עצמי.

פעם, בחוג תיאטרון, אי שם בימי חטיבת הביניים, התכנסנו בתוך אולם סגור, והונחינו על ידי המדריכה להיות בשקט. שקט מוחלט. "ותתחילו להקשיב," היא הדריכה אותנו, "קודם כל למעגל הקרוב, אחר כך קצת יותר רחוק, ובכל פעם תתרחקו עוד." ישבתי שם, מאזין לקולות שמסביב: קולות הנשימה של חבריי לחוג, רחשי המכוניות שבחוץ, ציוצי הציפורים ורשרושי העלים. מן הקרוב לרחוק. ואפילו את זה לא היה לי בשעתיים-לכל-כיוון בנסיעה האחרונה. רק אני ורעש גלגלי האוטו על הכביש, וזהו. כשפתחתי את חלון המכונית לכמה רגעים, הרעישה הרוח על פניי. אז גלגלתי הזגוגית בחזרה כלפי מעלה ונותרתי עם השקט שלי.

בהתחלה זה היה מעניין. שקט מוחלט. ומה שהיה מעניין הוא שלא הצלחתי לחשוב על כלום. נאדה. ולכן, עשיתי מה שכל אדם בר-דעת היה עושה במקומי: השמעתי לעצמי מוזיקה מתוך דיסקים שבחרתי מבעוד מועד. וברגע שהתחילה המוזיקה, התחילו לצוף המחשבות.

ממש כמו שאוכל הוא אף פעם לא רק אוכל (ובעבור מי שעוקב אחריי כאן – זוהי כבר חדשה ישנה), מוזיקה היא אף פעם לא רק מוזיקה. ארבע השעות של האזנה לדיסקים – "רדיו בלה בלה" (החברים של נטאשה), "כנסיית השכל", "רוץ ילד" (כנסיית השכל) ו"עד הקצה" (דנה ברגר) – היו בעבורי חוויה מטלטלת, נסיעה מטאפורית ברכבת הרים-שדים. אלו היו ארבע שעות במהלכן חיו מחדש במוחי תקופות שונות בחיי, וביחד איתן – צפו ועלו מולי אירועים ואנשים שליוו אותי בימים ההם. הנה אני חייל שבור-לב; הנה אני סטודנט צעיר היוצא מקן משפחתו אל עבר עצמאותו (ועל הדרך מוצא את אהבת חייו); הנה אני איש-העולם-הגדול, המשוטט לו במכונית שכורה בכבישים הרחבים של צפון-מערב ארצות הברית ורוקם חברויות מרגשות. הנה אני והנה הם, האנשים שפגשתי בדרך, לצלילי המוזיקה.

והנה, בין לבין, צפים גם אותם רגעים נטולי מוזיקה. הרגעים שבין הצלילים. אירוני או לא, רק שנשמעים צלילים אני חושב פתאום על כל אותם רגעים שקטים, צלולים, ותוהה אודותם. והנה כל אותם ימי הנערות שהיו נטולי-מוזיקה כמעט. אולי זוהי הסיבה שאני לא זוכר אותם כל כך? (לא, יש הרבה סיבות אחרות.)

אני לא חסיד גדול של "מוזיקת רקע", והנסיעה האחרונה לצפון הדגימה לי שוב את עוצמתה של המוזיקה שבמרכז. היא הלב, היא הליבה, היא הציר סביבו נדדו מחשבותיי, היא השביל בו הוליכו אותי הזכרונות. היא הדמעה שרוצה לצאת והלב ההולם בחוזקה והעור שמצטמרר. היא הכל.

ורק כך, תוך כדי שאני מאזין למוזיקה הבוקעת בקולי קולות מן הרמקולים שבמכונית, הצלחתי להגיע לשקט פנימי שאיפשר לי לחשוב. והבנתי שהשקט שמסביבי בדרך כלל – אוטם אותי. והבנתי שאני לא אוהב להרגיש חסום. בתקופה האחרונה אני עטוף בהמון שקט: בהליכה לרכבת, בנסיעה ברכבת, בטיפוס מתחנת הרכבת לאוניברסיטה, במהלך רוב השעות בהן אני מבלה במשרדי באוניברסיטה, ובכל המסלול בחזרה הביתה. וכשאני לא עטוף בשקט, כשאני בסביבת הילדים – אני עטוף בהמון המון רעש (אוהו, כמה רעש שעושים ארבעת הבנים!). ובשני המקרים האלו – בשקט רועם וברעש דומם – אני לא מסוגל להגיע לשקט פנימי שמאפשר לי להתרכז ולחשוב. ובנסיעה לצפון הבנתי מהי הדרך שלי להגיע לשקט הזה: מוזיקה.

ובאותה הנסיעה לצפון, תוך כדי האזנה למוזיקה החודרת – ותוך כדי שמחשבותיי נודדות בין בסיסים צבאיים, קמפוסים אוניברסיטאיים ונופים אמריקאיים – כאשר חדרו אליי פנימה כל מיני מחשבות, הבנתי שאני צריך להוציא אותם ממני והלאה. אני צריך לכתוב אותם. והבנתי שכבר הרבה זמן לא כתבתי כאן באמת. והגיע הזמן.

אז הנה אני כאן, יודע שההיעדרות מן הכתיבה היא לא עניין של חוסר בזמן. היא עניין של חוסר בשקט מסוג מסוים.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

18 במרץ 2014   אין תגובות

איך בכלל עונים על השאלה הזאת?

השאלה השנייה בשכיחותה בה נתקלתי בשיחות עם חבריי היושבים בציוֹן אחרי שעברנו לארצות הברית היתה (בניסוח אחד מני רבים דומים): "יקר שם?". (לטובת הסקרנים, השאלה הראשונה בשכיחותה היא: "מה השעה אצלכם עכשיו?") גם עכשיו, אחרי החזרה לארץ, השאלה הזו ממשיכה להדהד, בעיקר בשל ההשוואה הבלתי-נמנעת בין שם לכאן.

לשאלה הזו, העוסקת ביוקר המחיה, אני עונה, לרוב ב"תלוי" בלתי מתחייב. זו תשובה תמציתית ומדויקת, הקולעת לאוזן ונעימה ללב. לפעמים, אני מוסיף עוד אמת אגבית: "יש דברים יקרים ויש כאלו זולים". אבל בכל פעם שאני נתקל בשאלה הזו – אני מפנה אותה לעצמי, ומחפש תשובה כנה. וכמו במקרים דומים רבים – גם כאן, אין תשובה פשוטה.

ואם כך, עם תום תקופת שהותנו בגולה הלא-דוויה-בכלל ולאחר השיבה ארצה, החלטתי פעם אחת ותמיד להתעמת עם עצמי ועם שואלי-השאלות, ולתת תשובה מלאה, חד-משמעתית וברורה לשאלת העלות.

* * *
יוקר מחיה מוחלט. הכי פשוט זה לזרוק מספרים. ספרו לישראלי שקילו פלפל צהוב עולה 10$, או שכל ביקור אצל רופא משפחה/ילדים עולה 20$ – ומחשבותיו בדבר הגירה לאמריקה מתחילות לחלוף להן לבלי שוב. ספרו לו שלידת תינוק עולה 8000$ – והוא מציב חומות גבוהות סביבו, פן תעזנה מחשבות ההגירה לשוב אליו. רוצים לבאס אותו? ספרו לו שארוחה-לכל-המשפחה (2 מבוגרים, 3 ילדים) במסעדה יכולה להסתכם ב – 30$, או שנעלי ספורט טובות נמכרות לרוב ב – 40$. המוח מיד יתרגם את דבריכם על פי שער-החליפין-הקרוב-לביתו, ודגלים של "יקר" או "זול" יונפו מיד מעליו, כאשר הכוונה היא, כמובן, ל"יקר יחסית לישראל" או "זול יחסית לישראל".

יוקר מחיה מוחלט: דירוג על פי קטיגוריות. המספרים המוחלטים אינם מספרים את הסיפור כולו. הקשרים ביניהם, עם זאת, מסייעים להאיר פינות נוספות בתמונה המורכבת הזו. ארוחה משפחתית במסעדה עולה כמו ביקור שגרתי אצל רופא מומחה, אבל גם כמו 3 ק"ג פלפל צהוב (האדום, אגב, עולה חצי מן הצהוב). ובערך כמו ג'ינס טובים. וקילו עגבניות עולה כמו ליטר דלק. ובמחיר של כרטיס לקולנוע אתה יכול לקנות בסופר ארוחה מוכנה לכל המשפחה. באופן יחסי (ובהכללה גסה), זול באמריקה לאכול אוכל מוכן ויקר להזדקק לשירותי הרפואה. יחסית, יקר לאכול בריא, זול לבלות וזול להתלבש. והכי זול ללמוד בבתי הספר הציבוריים, שכן החינוך באמריקה הוא חינם על אמת, לא מוציאים אפילו סנט אחד שחוק. ומנקודת המבט הזו, ההשוואה לישראל כבר פחות בהירה והרבה יותר אישית: יש אנשים/משפחות שצורכים יותר בילויים מאשר שירותי רפואה, יש כאלו שצורכים יותר מזון בריא מאשר ביגוד. ובקיצור, "זול" או "יקר" הופכים להיות כבר "זול/יקר לפי סדר העדיפויות שלי, ביחס לישראל"

יוקר מחיה ביחס להכנסה. אבל גם דירוג הקטיגוריות חסר משהו. אדם הרי לא משלם במכולת לפי דירוגים, אלא לפי כיסו, בערכים מוחלטים. וזאת, כיוון שגם הכנסתו ניתנת לו בערכים מוחלטים. ולכן, כדאי לבחון את יוקר המחיה ביחס להכנסה. השלכת נתונים כלליים בכיוון הזה תהיה מעשה בלתי אחראי בעליל, שכן אלו יהיו תמיד משוקללים, מנורמלים, או סתם ממוצעים. אין דין מדינת ניו-יורק כדין מדינת ניו-המפשייר, ואין דין העיר ניו-יורק כדין העיר אלבני השוכנת באותה המדינה. ולכן, אין ברירה אלא לעבור לרמת הפרט.

יוקר מחיה ביחס להכנסה, מבט אישי. בעבור האדם שגר במקום מסוים, הסטטיסטיקות אינן מעניינות. מה שמעניין הוא מה שנכנס לחשבון הבנק שלו ומה שיוצא ממנו. כך, למשל, בשני המקומות בהם התגוררנו – שהם בהחלט לא מן הזולים באמריקה – שילמנו כמחצית משכרי בעבור שכר דירה (היתה לנו רק משכורת אחת). יכול להיות ששכר הדירה היה גבוה, יכול להיות שהשכר היה נמוך – בפועל זו היתה תמונת המצב עמה התמודדנו. שכר הדירה – חשוב להזכיר – כולל לרוב גם את התשלום בעבור חשמל, מים וגז. בעבור קניות בסופר (שני מבוגרים ושלושה ילדים קטנים; הבונבונצ'יק נולד רק לקראת הסוף, ולכן אני לא מחשיב אותו כאן), למשל, שילמנו כ – 20% מן השכר (צרכנו בחסכנות רבה). על דלק (נסיעות שוטפות) – 10%. על גן פרטי ארבע-שעות-ביום שילמנו שכר לימוד שנתי שווה ערך לשתי משכורות כמעט (וחשוב לציין, כמובן, שהגן היהודי הזה לוקח חופשות גם בחגים היהודיים וגם בחגים האמריקאיים ופועל מאמצע ספטמבר ועד אמצע יוני). נכון, נקודת המבט הזו היא אישית מאוד ותלויה רבות בסגנון החיים המשפחתי, אך בסופו של דבר – ואפילו בתחילתו של דבר – היא זו שמכריעה את הכף.

יוקר מחיה, מבט כולל. ובסוף, בשורה התחתונה, יש מדד אחד פשוט יחסית למדידת יוקר המחיה. המדד הזה מכמת את האישי והמשפחתי, את סגנון החיים ואת היכולת, את ההעדפות, את היחסי ואת המוחלט: האם אפשר לגמור את החודש? אחרי שלוש שנים בניכר, המסקנה שלי תהיה זו: משפחה עם שלושה ילדים קטנים שאחד מהם בגן פרטי, ועם משכורת אחת של פוסט-דוקטורנט (שאינה מן הגבוהות במשק) לא מצליחה "לגמור את החודש", אך היא לא רחוקה משם (יחי החסכונות מהארץ!). הוסיפו עוד משכורת קטנה אחת – והחודש נגמר בצורה נחמדה למדי. במשקי בית רבים בסביבתנו עבד רק אבי המשפחה (לא במשכורת של פוסט-דוקטורנט, אני מניח…).

* * *
ועכשיו אנחנו כאן, בארץ הקודש, כבר חודשיים וחצי. ובקרוב, אחרי שהחיים יעברו לשיגרה-של-ממש (בפרט, מבחינת תזרים הכנסות והוצאות), אוכל לבחון לעומק את השאלה הלא-פשוטה-בכלל: "יקר פה?".

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

28 באוקטובר 2013   תגובה אחת

ניו-יורק המתוקה שלי

מאז שבנו ארצה, אני מנסה לכתוב פוסט סיכום לתקופת שהותנו בארצות הברית, אך משהו עוצר בעדי. ה"משהו" הזה הוא שילוב של חוסר היכולת לסכם שלוש שנים נפלאות כל כך במחי-מקלדת ושל חוסר הרצון לעשות כן (יש בזאת מעין הורדת מסך חלקית על מה שהיה).

בינתיים, נדרשתי למשימת סיכום אחרת. ע', חברה טובה אשר צפויה להגיע לניו-יורק בימים הקרובים (ביקורה הקודם בעיר היה לפני 25 שנה; בעלה, המצטרף אליה, לא ביקר מעולם בתפוח הגדול), ביקשה ממני המלצות. בתקופת מגורינו ליד הכרך הנפלא הזה כבר נדרשתי פעמים רבות להמלצות שכאלו. המקומות אליהם הפניתי את חברינו-המבקרים-בעיר – חלקם הומלצו לי עוד קודם לכן על ידי יודעי ח"ן, וחלקם התגלו על ידי – עוררו גלים של אושר גלוי בקרב הנסיינים. ואם כך, למה לא להפיץ את האושר הלאה?

האמת היא שמשימת סיכום ההמלצות אינה קשה כפי שאפשר היה לצפות. בשבועות האחרונים לפני עזיבתנו את ניו-יורק, עקבתי בקפידה אחרי רשימה שהכנתי לעצמי, מוחק ממנה בכל פעם עוד מקום בו ביקרתי. הרשימה כללה את המקומות שאהבתי ביותר; אלו שאשמח לחזור אליהם שוב ושוב; אלו שאם אשוב לניו-יורק (סליחה, לא "אם", אלא "כאשר") – ארוץ לבקר בהם. אני אוהב תמיד לגלות מקומות חדשים – ובזכות תכונה זו גיליתי מקומות מופלאים רבים – אך בין הגילויים החדשים יש מקומות אליהם הקפדתי לחזור שוב ושוב.

באופן לא מפתיע (לפחות לא את מי שעוקב אחריי כאן או ברשתות החברתיות), אני מתרכז בהמלצות על מקומות אוכל. ובפרט, במקומות בהם מוגשים מאכלים מתוקים. אני מודה, זוהי חולשה שלי. עם זאת, היעדרן של פיצות מן הרשימה עשוי לגרום להרמת כמה גבות, שכן ניו-יורק היא בירת הפיצות האמריקאית (ובנוסף – יש לי חולשה גם לפיצות). עם זאת, הפיצות של ניו-יורק לא ממש הרשימו אותי (והאמינו לי שדגמתי כמה מאלו שנחשבות הכי טובות בעיר). הן היו טעימות מאוד, אך לאף אחת מהן לא הייתי נוסע במיוחד. (את שתי הפיצריות הטובות ביותר – לשם אמליץ בהחלט לנסוע במיוחד – מצאתי דווקא מחוץ לעיר ומחוץ למדינה.) כל המקומות שעשו דרכם לרשימה המצומצמת המובאת כאן – חלקם מוסדות וותיקים בעיר וחלקם עדיין בגדר טרנד – הם כאלו אליהם אני ממליץ להגיע במיוחד אפילו מקצה העולם. כל אחד מהם נצור בי לעד וזכרונו מעורר בי געגועים עזים ומרטיט את בלוטות הטעם שלי.

המתוקים האהובים עליי בניו-יורק (מנהטן)

  • עוגת הגבינה של Eileen. בשבועות שבטרם עזיבתנו את ניו-יורק ואת ארה"ב, התאהבנו מחדש בעוגות הגבינה הניו-יורקיות. בתום מבצע-מלא-טעימות לאיתור עוגת הגבינה הטובה ביותר בעיר, הוכרזה העוגה המפורסמת של איילין – בעלת חנות קטנה בדרום העיר – כמנצחת הגדולה. אוורירית ולא מתוקה מדי, ובוודאי תעניק לכם חוויה בלתי-נשכחת. [לאתר]
  • הוופלים הבלגיים של Wafels & Dinges. כבודם של הוופלים האמריקאיים במקומם מונח, אך הוופל הבלגי המוגש במיני-רשת הזו מאפיל עליהם עד להחשכה מוחלטת. הוופלים נמכרים מעגלות אוכל (מוסד ניו-יורקי מרתק ומגניב) אשר מתמקמות מדי יום ברחבי העיר – חלקן במקומות קבועים, וחלקן במקומות מזדמנים. הוופל הזה, בניגוד למקבילו האמריקאי הסטנדרטי, הוא פריך מבחוץ ולעיס מבפנים, ובעיקר – הוא טעים טעים טעים. אל תעמיסו עליו יותר מדי תוספות (ממרח הלוטוס הולך איתו נהדר!), הוא טעים גם כשהוא "ערום".
    [לאתר]
  • המאפיות המדהימות: Bouchon Bakery, Dominuque Ansel Bakery, Epicerie Boulud. עצמו את העיניים ודמיינו קרואסון טרי, פריך מבחוץ ומהביל מבפנים. דמיינו טארטים מתוקים. דמיינו עוגיות פריכות או בראוניז נימוחים. בקיצור, דמיינו את עצמכם ניצבים אל מול חלון ראווה של מתוקים נפלאים, כולל כאלו שטרם שמעתם עליהם, דוגמת ה – Kouign-amann או ה – Canelé. אוי, המאפיות של ניו-יורק. אם הייתי יכול, הייתי פותח בהן כל בוקר ומסיים בהן כל ערב. ההעדפה הראשונה שלי היא המאפייה הנפלאה של השף תומס קלר, הלוא היא בושון בייקרי (מיני-רשת), אך גם השתיים האחרות המוזכרות כאן הן מופלאות – זו של השף דומיניק אנסל בדרום העיר (ולא, טרם הספיקותי לטעום את הקרונט) וזו של השף דניאל בולוד בצפונה.
    [בושון], [דומיניק אנסל], [אפיסרי בולוד]
  • הקאפקייקס של Crumbs. הקאפקייקס הם (עדיין?) אחת מאושיות התרבות-המתוקה של ניו-יורק ושל ארה"ב בכלל. נסיונותיי לאתר את הקאפקייק הטוב ביותר בניו-יורק עלו, בדרך כלל, בתחושות אכזבה. בסך הכל, מדובר בעוגה אישית עם ציפוי. לא שאני מזלזל בעוגות אישיות עם ציפוי, אך אותי הן לא ריגשו. עד שטעמתי את הקאפקייקס של קראמבס. הקאפקייקס הייחודיים (Signature) של הרשת הזו הם גדולים. לא סתם גדולים, אלא מאוד גדולים. הם יספיקו לכם כמנה יחידה לארוחת בוקר, ואני מבטיח לכם שלא תוכלו לאכול הרבה עד לארוחת הצהריים. אך מעבר לגודלם החריג, הם עשירים במילויים, ציפויים ועיטורים שישאירו אתכם פעורי פה. אשכרה פעורי פה, שכן כדי לאכול אותם הפה צריך להיות די פעור. נכון, יש עוגות-קאפקייק טובות יותר, אך אין קאפקייק שמעניק חוויה כזו שמעניקים אלו. (מעניין, המועמדים האחרים להענקת חוויה-קאפקייקית מושלמת הם ההיפך הגמור מן הקאפקייק של קראמבס מבחינת הגודל: הקאפקייפ המיניאטוריים של מליסה, שלמרות קוטנם הם עשירים ומרתקים.)
    [לאתר]
  • עוגיות השוקולד-צ'יפס של Levain. גם העוגיות הללו – כמו הקאפקייקים של קראמבס – הן ענקיות. עוגיה אחת תפרנס בכבוד קינוח לשניים-שלושה אנשים. אבל מי בכלל יכול לעמוד בפיתוי ולא לגמור עוגיה אחת בעצמו? עשירות בשוקולד ונימוחות, העוגיות הללו הן עוגיות השוקולד-צ'יפס הטעימות ביותר שאכלתי מעודי. הייתי אומר שלאכול אותן זו חוויה חד-פעמית, אך את החוויה הזו בהחלט שחזרתי פעמים רבות…
    [לאתר]

  • פודינג אורז של Rice to Riches. כשנכנסים לחנות של Rice to Riches בדרום העיר, עולה מיד אסוציאציה אחת. גלידריה. ואכן, המקום מעוצב כגלידריה: מקרר-תצוגה-ארוך-עם-חלון-מזכוכית מכיל דליים של פודינג אורז בצבעים/טעמים שונים עם שמות אקזוטיים. אפשר לטעום בכפית קטנה. ולאחר שבחרתם את הטעמים הרצויים – תוכלו לעטר את המנה בתוספות. אל נא תתנו לשם "פודינג אורז" להטעות אתכם. מדובר במנה טעימה ומרגשת שתגרום לכם לרצות ולחזור טעמים נוספים.
    [לאתר]
  • פרצל-קרואסון (ושוקו) של City Bakery. מאפה הדגל של המאפייה הנפלאה הזו (אשר מאפיה נמכרים גם במאפייה-הבת, Birdbath) הוא שילוב מופלא בין הקראנצ'יות של הקרואסון לטעם הייחודי של הפרצל. זה מה שקורה כשלוקחים בצק של פרצל ומעבירים אותו טיפול של קרואסון (קיפול עם חמאה). הביס הראשון ידהים אתכם. הביס השני יטלטל אתכם. כשיישארו לכם בשקית רק פירורים תבינו שזה עתה התעוררתם מתוך חלום קולינרי מציאותי בהחלט. ואם אתם כבר שם, אל תשכחו לשתות את משקה השוקו המיוחד הנמכר במקום – זה יהיה משקה השוקו המדהים ביותר שטעמם מעודכם: סמיך, עשיר ובעל טעם שוקולדי מודגש.
    [לאתר]
  • פרוזן יוגורט של 16 Handles. ולסיום, משהו קליל יותר ובהחלט מרענן. קדחת הפרוזן יוגורט עדיין שוטפת את ניו-יורק, ובראש רשימת המקומות המוצלחים נמצאות יוגורטיות המאפשרות לסועד: 1) לבחור ממגוון טעמים של פרוזן יוגורט ותוספות; 2) להרכיב לעצמו את המנה. רשת "16 ידיות" היא אחת מן המוצלחות ברשימה. 16 הידיות שלהן מפיקות פרוזן יוגורטים בטעמים הנעימים לחך (ולמשקל), ומגוון התוספות – עשיר ביותר. המחיר הוא לפי משקל המנה.
    [לאתר]

עד כאן הרשימה המצומצמת שלי להמלצות מתוקות בניו-יורק. אני מניח שבביקורים הבאים שלי בעיר אצליח למצוא עוד כמה מקומות שיוכלו להיכנס אליה.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

23 באוגוסט 2013   תגובה אחת

פרידה מעיר אהובה

הן עכשיו שעת פרידה מתקרבת,
עת הגיעה לומר לך שלום,
דוֹק עצבוּת שמעל מזמר את
"ההיית או חלמתי חלום?"

אך היית, בוודאי, זאת אדע כי
צעדוּ בּקִרְבך שתי רגליי,
ושִׁמְשֵׁך – מְאוֹרִי, ולא רק היא –
כל נימייך האירו ימיי.

כן היית, בוודאי, כי ידעתי
בחמשת חוּשׁיי את יופייך:
ראיתיו, שמעתיו, גם מיששתי
והרחתי, ו… הו, טעמך!

הקדימוני רבים בוודאי
ויהיו אחריי, זאת אדע.
מיטיבה עם כולם את בלי די,
אבל לי – את אחת ויחידה.

ומגירות-זכרוני עמוסות הן,
כי נתת ללא תנאי, בלי דרישות.
ונתת מכל גודל וקוטן,
ונתת בטובך עוד ועוד.

בעיניים דומעות אתבונן בך.
לא שׂבעתי ממך, אהובה.
ואקרב אל אוזנך, ואלחש לך:
"רק שימרי לי את זכות השיבה."

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

25 ביולי 2013   תגובה אחת

כך הייתי חלק מכנופיה

תמיד רציתי להשתתף בפלאש מוב. לפחות להיות נוכח במקום בו מתקיים פלאש מוב. ומהרגע בו עברנו לתפוח הגדול, הבנתי שזו ההזדמנות שלי להגשים את המיני-חלום הזה. הרי פה – בעיר האפשרויות הבלתי מוגבלות – קורה הכל. פה יש הזדמנות להגשים כל חלום, קטן או גדול.

אז זהו. עכשיו אני כבר אחרי. פעמיים! ואיך זה היה? מופלא. מיוחד. קסום. מרגש. מלהיב. ובקיצור, בא לי עוד פעם…

* * *
אנשי הוויקיפדיה העברית – באין תרגום רשמי למונח – הסכימו לתרגם את Flash Mob לכנופיית בזק, ואף הציעו את אספסוף בזק. שני השמות הללו הם בעלי קונוטציה שלילית למדי, למרות שהתופעה אליה הם מתייחסים היא בסך הכל חיובית. ואם כך, אני יכול לומר בגאווה גדולה כי לאחרונה הייתי חלק מכנופייה. והיה לי טוב. ועם זאת, השם העברי שבחרו בוויקיפדיה עושה לי רע, כך שמכאן ואילך אשתמש ב"פלאש מוב", בעגת המקור.

והרי מבזק חדשות קצר לטובת מי שלא היה בסביבה (האינטרנטית) בשנים האחרונות: פלאש מוב הוא כינוי לקבוצת אנשים המתכנסים "פתאום" במקום מסוים – בדרך כלל, מקום ציבורי – מבצעים יחדיו אקט כלשהו (בדרך כלל ריקוד, אך יש הרבה אירועי פלאש מוב שכללו פעילויות אחרות, כמו קרב כריות) למשך זמן קצר, ואז "נעלמים". הפתאומיות וההיעלמות הן חלק בלתי נפרד מן היישות המכונה פלאש מוב. לפעמים, הפלאש מוב מתקיים ללא שום מטרה, ולפעמים הוא נערך כמחווה למשהו/מישהו, או כהתייחסות למאורע או רעיון כלשהו.

כששמעתי לראשונה על תופעת הפלאש מובים – אי שם, לפני שנים אחדות – חשבתי, כמו רבים, שמדובר באסופה של אנשים חסרי חיים. אך מהר מאוד שמתי לב שהקליפים שתיעדו את ה"תופעה" הזו – במיוחד אלו של הריקודים – מרגשים אותי. ולמי שלא עקב אחרי הבלוג הזה בשנים האחרונות, הנה תזכורת נוספת: אני ממש לא רוקד. צעדי ריקוד מגוחכים שמורים אצלי לאירועים נדירים במיוחד (חתונה של חתונה של אנשים יקרים, הופעות של שלמה ארצי, או בילוי עם חבר טוב). ובכל זאת, משהו דחף אותי להיות חלק מכנופיית ריקוד.

* * *
כדי להבין היטב מה זה בדיוק פלאש מוב, הנה סרטון קצר, שמדגים אירוע פלאש מוב בתחנה המרכזית באנטוורפן, בלגיה, לפני שנים אחדות. בעת הצפיה, חשוב לשים לב לנקודות הבאות:

  • הפתאומיות בה מתחילים המוזיקה והריקוד בלב ההמון;
  • ההדרגתיות בה מתקהלים האנשים: לאט לאט, מצטרפים עוד ועוד אנשים לחוג הרוקדים, חלקם היו עד אז חלק-מן-הקהל-לכאורה;
  • תגובות האנשים מסביב;
  • הסתיימות האירוע והתפזרותם הפתאומית של המשתתפים;
  • חשוב לא פחות: האירוע מצולם על ידי צוות של המארגנים.

הנקודות אליהן התייחסתי חשובות להבנת התופעה, כיוון שמהן עולה כי פלאש מוב היא התארגנות ספונטנית רק לכאורה. הכל הרי חייב להיות מאורגן מראש: המיקום והזמן, הכוריאוגרפיה וההעמדה, ההתחלה וההיעלמות הפתאומיות.

אז איך מוצאים פלאש מוב? התשובה, מסתבר, פשוטה למדי. כיוון שהתארגנויות פלאש מוב אינן ספונטניות, וכיוון שנדרש בהן קהל רב – רבים מן האירועים מתפרסמים במקומות צפויים למדי באינטרנט. למשל, באתר של
FMA (ראשי תיבות של Flash Mob America) – ארגון שכל מטרתו היא לארגן אירועי פלאש מוב; או באתר MeetUp, שכל מטרתו לסייע לאנשים בארגון אירועים מקומיים; או בפייסבוק.

* * *
למן הרגע שהבנתי שאני רוצה ויכול להשתתף בפלאש מוב, עקבתי אחר אירועים רלוונטיים, ולבסוף מצאתי אחד שהתאים לי מבחינת המקום והזמן. נרשמתי. האירוע אורגן על ידי חברת FMA, ולמן רגע ההרשמה הכל תקתק כמו שעון אמריקאי. כמה שבועות לפני האירוע, קיבלו הנרשמים מייל ובו פרטים מלאים על האירוע, חוץ מאשר מקומו. פרט זה נשמר בסוד, כיוון שהאירוע אורגן כהפתעת יומולדת. אמו של חתן השמחה הזמינה את האירוע (כלומר, היא שילמה לחברה על מנת שתארגן את האירוע) ועליה היה לדאוג שבנה יהיה במקום המיועד בשעה המיועדת. הפלאש מוב תוכנן כך שיתפוס את נער היומולדת (יומולדת 30) בדרך מן העבודה הביתה. באותו המייל נשלח גם קישור לוידאו עם כוריאוגרפיית הריקוד, כהכנה לחזרה (לא צפיתי בו, מודה).

אל אולם החזרות – סטודיו לריקוד בסמוך למקום האירוע – הגיעו כארבעים משתתפים, החל מכמה ילדות בנות 6 ועד לכמה בני 70. כולם עושים זאת מרצונם החופשי ובהתנדבות מלאה. החזרה לריקוד (כך ידענו מראש) נמשכה 3 שעות(!). במהלך החזרה, למדנו את הריקוד כולו, מן ההתחלה ועד הסוף, ולאחר מכן ארגנו את ההעמדה: אחת מתחילה, כעבור כמה תיבות מוזיקה מצטרפים אליה עוד שניים, כעבור כמה תיבות – עוד שלושה, וכן הלאה, עד שבחלוף זמן מה – כולם כבר רוקדים. כאמור, ההצטרפות ההדרגתית של הרוקדים מתוכננת בקפידה. אף התבקשנו – אנו, שמצטרפים לאחר שהריקוד כבר התחיל – לעשות עצמנו מופתעים, משתאים, להסתכל בפליאה באנשים האלו שהתחילו לרקוד לפתע באמצע הפארק, ואז להצטרף בבת אחת. החזרה הסתיימה כשעה לפני האירוע המתוכנן, ואנו, המשתתפים, הונחינו להתייצב קצת לפני השעה היעודה בקירבת המקום המיועד (מדיסון סקוור פארק, בלב מנהטן), ולחכות לסימן, כלומר לתחילת השיר.

את מה שקרה בפארק אפשר להבין הכי טוב אם צופים בקטעי הווידאו המתעדים את ההתרחשות. הראשון המובא כאן צולם על ידי עובר-אורח מזדמן (שבמקרה למדי עמד בסמוך אליי). השני הוא הקליפ הרשמי שפורסם על ידי FMA. בפלאש מוב הזה, נרשמה חריגה מסוימת מכללי הטקס, ורגע לפני ההיעלמות של המשתתפים התקבצנו כולנו לשיר לג'סטין "יום הולדת שמח".

אחרי שתמה המוזיקה, ואחרי ששרנו לג'סטין – עזבתי מיד את רחבת הריקודים הזמנית ופסעתי לתחנת הרכבת. המשכתי בדרכי כאילו כלום לא קרה, ואפילו לא הבטתי לאחור. תם הטקס. אבל אצלי משהו התעורר. מיד ידעתי: אני רוצה להשתתף בעוד פלאש מוב. וכך היה.

* * *
מה לקחתי מן החוויה הזו? לא מעט. ראשית, למדתי על כוריאוגרפיה, על הקשר בין מילות-השיר לתנועות המלוות אותן, ועל איך לומדים ריקוד. בפרט, למדתי רבות על איך אני לומד ריקוד.

שנית, הבנתי שאני אוהב לשמח אנשים, ושכל הזדמנות כזו היא הזדמנות גם לשמח את עצמי. למדתי שטוב לי עם עצמי, וטוב לי לתת לעצמי לעתים רגעי נחת. אגואיסטי? אגוצנטרי? לא בהכרח. זה גם לא אסקפיזם, אלא עוד דרך – אחת מני רבות – להתבונן אל עצמי פנימה, ולדעת מהם היחידות הקטנות המרכיבות אותי.

שלישית, הרגשתי (שוב) את חשיבותה של השתייכות קבוצתית. לרגע אחד קטן, הרגשתי כחלק ממשהו גדול יותר. שלוש-דקות-לערך במהלכן הייתי אני – ביחד עם הרוקדים האחרים – מצד אחד של המתרס, ומצדו השני עמדו האנשים ה"אחרים", אלו שרק עומדים ומביטים. אפשר להרגיש זאת גם לבד (למשל, מעל במת המרצה), אך לקבוצה יש עוצמה גדולה הרבה יותר.

ומה לגבי כל אותם אנשים שמחפשים הזדמנויות להשתתף בפלאש מוב? היום אני יודע בוודאות שהם לא חסרי חיים. הם אנשים שלמים ומלאים, והסיבות להשתתפות בהרפתקה הזו מגוונות ומעניינות. (מי שמכיר אותי, יודע וודאי שהדבר האחרון שאפשר לומר עליי הוא שאני חסר חיים.)

ועכשיו, לקראת ההתרחקות מן התפוח הגדול אל מקום שעשיר בפירות אחרים, הגיע הזמן להתחיל לחפש פלאש מובים בארץ הקודש.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

14 ביוני 2013   אין תגובות

ארבע הערות על הורות בפעם הרביעית

זה מרגש כמו בפעם הראשונה. לראות את הראש הקטן מגיח לאוויר העולם, אחריו גוף מתמתח, ידיים קטנות. בכי ראשון שחותך את הנשמה מרוב אושר ותענוג, ודמעות קטנות שחונקות בגרון. זה מרגש כמו בפעם הראשונה, לא פעימה אחת פחות. להחזיק את היצור הקטנטן, לערסל אותו בידיים בטוחות-אך-רועדות, להרגיע אותו. להסתכל ישר אל תוך עיניו, לצלול לשם, להעמיק במחשבות, לתהות על מחשבותיו. להתנתק מכל מה שמסביב. יצור קטנטן שכזה, בשם ודם ממך, נשימתו – נשימתך. אין ספק, זה מרגש כמו בפעם הראשונה.

זה מרגש יותר מאשר כל הפעמים הקודמות. כי כשמביאים אותו הביתה, מקבלים את פניו שלושת אחיו הגדולים. והמבטים בעיניהם אומרים אהבה. ורוך. ותמימות. וקבלה. שלושה אחים גדולים. ובן השלוש נראה פתאום גדול כל כך. ובן התשע כבר ממש גדול. הם מושיטים אליו ידיים, מחבקים, מציצים עליו בכל רגע פנוי, מתעניינים במעשיו. בינתיים הוא לא מפריע להם – רק ישן, אוכל, עושה פיפי/קקי וקצת בוכה פה ושם – אך כבר הדינמיקה השתנתה פלאים. תינוק אחד שנוסף למשפחה מגדיל פי שניים את מספר התת-קבוצות האפשריות בה. ההשתלבות שלו במשפחה הקיימת, אחיו התופסים כל אחד את מקומו במבנה החדש של המשפחה – כל אלו מרגשים עד כאב. אין ספק, זה מרגש הרבה יותר מאשר כל הפעמים הקודמות.

זה קל יותר מאשר עד כה. כי אתה כבר יודע לשער את טיבו של הפרצוף ואת הסיבה לבכי. אתה מחליף חיתול בזריזות שלא תתואר, ושוטף את העולל באמבטיה בבטחה ובמיומנות. אתה ממשיך בשגרת יומך מרובת-הילדים-בין-כה-וכה, אז מה כבר מוסיף עוד אחד פצפון? שעת ההשכמה שלך הרי מזמן כבר נקבעה על חמש-וחצי-בבוקר, בלילות אתה ישן מצוין (כמי שמוביל את תנועת "גברים בעד הנקה"). אתה עוטף אותו בטבעיות כשהוא בוכה, מערסל בידיך בקלילות. אתה לא מתרגש מקקי שברח והכתים את הבגדים. אתה מיומן, בקיא, מכיר. אין ספק, זה קל יותר מאשר עד כה.

זה קשה יותר מאשר כל מה שהכרת. כי כל העת יש עוד שלושה אחים-של-העולל, ילדיך שהיו שם קודם. והם רוצים את תשומת הלב שמגיעה להם. הם לא מוותרים ודורשים אותה, כל אחד בדרכו. הם נאבקים – כל אחד על פי שיטתו – על מקומם החדש. וגם אם המאבק הזה אילם ולא אלים, הרי שעיניהם ומבטיהם חושפים את שבפנים. וגם אתה, בתוכך, מרגיש את השינוי: כל דקה מזמנך, אם במעשה ואם רק במחשבות, נודדת כעת בין ארבעה מוקדים ולא רק בין שלושה. מתמטית, מדובר בשינוי משמעותי. רגשית – עוד יותר. ואיכשהו, הרך הנולד, הקטנטן, תופס הרבה מקום אל מול אחיו. זה אחד מול שלושה-כמקשה ("אתם יכולים להסתדר רגע לבד, הוא לא", "בואו תראו שאתם יודעים יודעים להתנהג כמו ילדים גדולים, אתם לא תינוקות כמוהו", וכו'). והראש לפעמים מסתחרר עד שצריך רגע שקט. ועוד אחד. אין ספק, זה קשה יותר מאשר כל מה שהכרת.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

15 במאי 2013   תגובה אחת

אז אני בכל זאת משעמם

לפני שבועות אחדים, לאחר מעקב אחר הבלוג של סיון קלינגבייל, 365 ימים, החלטתי שגם לי בא לתעד יום בחיי. הבלוג של קלינגבייל עוקב אחר סדר יומם של ישראלים (כולל כאלו שגרים כעת בחו"ל), וכל פוסט מציג בתמונות ובמילים את מהלך היום, כפי שמדווח על ידי המתועד.

כמו בהרבה מקרים אחרים, ראיתי בתיעוד הזה בעיקר סוג של רפלקציה על חיי. וכיוון שרציתי לתאר יום מאפיין בחיי, בחרתי בקפידה את היום המתועד. זה היה יום שגרתי למדי, כזה שאכן מאפיין את מה שאני עושה פה מדי יום ביומו.

במהלך אותו היום, תיעדתי בקפידה את כל אשר עבר עליי. לאחר מכן, עברתי על התמונות וסיננתי מהן את אלו המוצלחות. לאחר מכן, החלטתי לשלב חלק מן התמונות בקולאז'ים, מתוך אמונה כי אפילו רגע קטן בחיים יכול להיות מורכב למדי, וככזה – צריך להיות מואר מכמה זוויות. לבסוף, הוספתי את הטקסטים המלווים, וכבר כמעט לחצתי על "שלח", אלא ש…

עיון בתוצר כולו, למן ההתחלה ועד הסוף, גם לי להרהורים עזים. "זה משעמם," אמרתי לעצמי תוך שאני בוחן את יומי אל מול התמונות. "מה אני כבר עושה כל היום?" המשכתי לשֹוח עם עצמי. במקרה הטוב, זה נשמע לי כמו "קמתי, התלבשתי, צחצחתי שיניים", ואפילו ההדר הניו-יורקי לא הצליח לשמח את האווירה העכורה.

הלכתי לישון עם המחשבה שאולי הפרויקט כולו נדון לכשלון. קמתי ללא תשובה. במשך הימים הבאים המשכתי להרהר מה יעלה בגורל היום אותו תיעדתי, ולבסוף, בחלוף כמה שבועות – במסגרת נקיון האביב, תוך נסיון להוריד פריטים רבים ככל האפשר מרשימת המשימות הארוכה שלי – החלטתי להעביר את תפוח האדמה הלוהט לידיה של בעלת הבלוג.

שלחתי לקלינגבייל את החומר, וסיפרתי לה על התלבטויותיי. בתגובה, היא כתבה לי: "הלוואי על כולם שעמום כמו שלך".

הבטתי בתגובתה, קראתי אותה שוב ושוב, וניסיתי לפענח אותה. למה התכוונה? ידוע שקריאת מיילים (בניגוד לשיחה בקול רם, שלא לדבר על שיחה פנים-אל-פנים) עלולה להטעות את הקורא. פענוח הטקסט עלול להיות לא נאמן לכוונת המקור. לאחר קריאות אחדות, השתכנעתי: ההדר הניו-יורקי הצליח, ככל הנראה, להאיר את השעמום באור חדש. הייתי בטוח שקלינגבייל התכוונה לומר "השתגעת? זה משעמם?! הלוואי על כולם לחוות ימים מעניינים כמו שלך!".

חלפו כמה ימים, והפוסט פורסם בבלוג של קלינגבייל. אלא שאז הבנתי את הטעות הגדולה. לא לעודד אותי התכוונה קלינגבייל בהתייחסה לשעמום שלי, אלא לחזק את דבריי. בפתיח של הפוסט, שם היא מצטטת את שכתבתי לה אני במייל המהסס, היא מוסיפה: "והיום שלו, אם לדייק, הוא השעמום שרבים חולמים עליו".

וכך, הבנתי באיחור ניכר שפירשתי לא נכון את התגובה של קלינגבייל במייל ההוא. אכן, חיי בנויים סביב שיגרה משעממת, וזאת קלטה גם קלינגבייל מיד. אמנם היא ניסתה לעודד אותי, לומר ש"כולם" היו שמחים להחליף את שגעון החיים, ולו לרגע קט, בשעמום כזה – אך אני ראיתי רק את הרישא ולא את הסיפא. והבנתי, סופית: חיי משעממים למדי.

במבט לאחור, אני רואה בכך נצחון גדול שלי. כבר מזמן הבטחתי לעצמי שלא להיסחף ל"שגעון" הזה של החיים שכולם מדברים עליו. כבר מזמן החלטתי לסנכרן את שאון החיים עם השעון הפנימי שלי. ולא, השעון הפנימי שלי בהחלט לא מתקדם לאט. נהפוכו. אך הקצב בו הוא מתקדם הוא הקצב שלי והוא אינו כפוף לאף שעון אחר. ואני בהחלט גאה על כך.

ואיכשהו, כשאני מסתכל על שני השעונים הללו – זה הפנימי וזה החיצוני – נדמה לי שהשעון שלי מראה את השעה הנכונה יותר.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

5 באפריל 2013   3 תגובות

די, די, די, נו!

כמה מעלות רעות לעידן הזה עלינו

אילו הוציאנו מעידן גלויות ה"חג שמח"
ולא עשה לנו הטלפון
דיינו

אילו עשה לנו הטלפון
ולא עשה לנו המסרון
דיינו

אילו עשה לנו המסרון
ולא עשה לנו הדואר האלקטרוני
דיינו

אילו עשה לנו הדואר האלקטרוני
ולא עשה לנו הפייסבוק
דיינו

אילו עשה לנו הפייסבוק
ולא עשה לנו הוואטסאפ
דיינו

על אחת כמה וכמה רעה כפולה ומכופלה לעידן הזה עלינו
שהוציאנו מעידן גלויות ה"חג שמח"
אבל עשה לנו הטלפון
ועשה לנו המסרון
ועשה לנו הדואר האלקטרוני
ועשה לנו הפייסבוק
ועשה לנו הוואטסאפ…
נו, די! תנו קצת שקט!

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

26 במרץ 2013   אין תגובות

נס טרום-שינה (2)

(כן, כבר היה אחד. הרי יש משהו שונה מאוד ברגע הזה של מעבר בין ערוּת לשינה.)

איך זה
שבמשך כל היום

הוא לא מספר ולא משתף,
לא מדבר (תשובות מחפף),
לשאלות ארוכות עונה רק ב"כיף",
ובין השתיקות זורק ניד-כתף –
אבל אז,
רגע לפני שנרדם,

הוא נזכר לשאול את כל מה ששכח,
פתאום לא יכול בלי הורה שנוכח,
מרבה בדיבור ששומעו ייווכח
שבאופן ברור הקשרו פה מופרך –
איך זה?!

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

20 במרץ 2013   אין תגובות

בין מירב מיכאלי וסתיו שפיר

רבים מחברי הכנסת החדשים מסקרנים אותי. כלומר, מסקרן אותי לשמוע מה יש להם לומר. בפרט, סיקרן אותי לשמוע מה יש לח"כיות הטריות מירב מיכאלי וסתיו שפיר לומר. לפיכך, התיישבתי לצפות בנאומי הבכורה שלהם.

נאום הבכורה הפרלמנטרי הוא מקור מצוין ללמוד ממנו אודות הח"כים הטריים. ראשית, כי זוהי הזדמנות נדירה בעבורם לומר מה שהם רוצים, בלי שום מגבלות כמעט. יש להם כחמש-עשרה דקות – והם יכולים לעשות כרצונם עם מסגרת הזמן הזו. כמעט-מובטח שאף אחד לא יפריע להם במהלך הנאום. שנית, זהו נאום אליו התכוננו היטב. היה להם הרבה זמן, הם יודעים שעיני כולם נשואות אליהם – ולכן אין להם שום רצון לספונטניות.

נאום הבכורה של מיכאלי סיקרן אותי מאוד מסיבה אחת פשוטה: תהיתי אם היא תמשיך להתמיד בדיבור-בלשון-נקבה גם מעל בימת הכנסת. נאום הבכורה של שפיר סיקרן אותי מאוד מסיבה אחת פשוטה: רציתי סופסוף לדעת מה יש לה להגיד.

הנה מה שלמדתי מנאומי הבכורה של השתיים.

מירב מיכאלי

  • ח"כ מיכאלי היא אישה (לא חידוש גדול)
  • ח"כ מיכאלי היא פמיניסטית (כנ"ל)
  • ח"כ מיכאלי היא נכדתו של ישראל קסטנר (כנ"ל)
  • בימת הכנסת ניטרלה את לשון-הנקבה אצל ח"כ מיכאלי (למשל: "ולמרות שאתם עושים כל מאמץ, ככל יכולתכם, לא לתת לנו שום דריסת רגל בהחלטה על מלחמות, במשאים-ומתנים על שלום וגו'")
  • ח"כ מיכאלי יודעת לדבר מול קהל
  • ח"כ מיכאלי הגיעה לנאום מוכנה מאוד, והצליחה להעביר בצורה נהירה את השקפת עולמה אשר תשתקף, בוודאי בפעילותה הפרלמנטרית

חשבתי שאני מכיר את תורתה של מיכאלי, ועכשיו – אחרי צפייה בנאום הזה – אני יודע שצדקתי. בהגשה רהוטה וברורה, הציגה מיכאלי השקפת עולם קוהרנטית, מעט אאוטסיידרית, והצליחה למקם את עצמה במדויק על סקלת-המאה-ועשרים.

סתיו שפיר

  • ח"כ שפיר היא צעירת חברי הכנסת (מודה שלא בדקתי את הפרט הזה קודם)
  • ח"כ שפיר היא נציגה של דור כלשהו, ואולי של מעמד כלשהו (של מי, בעצם?)
  • ח"כ שפיר לא הבינה עדיין שהמחאה כבר דוכאה ושה"שאגה של מיליונים" הפכה בקושי ליללת-חתול
  • ח"כ שפיר נוקטת בשיטות קלישאתיות של מיני-רמיזות ופרפרזות ("לא שאלנו 'איפה הכסף'", "דור שמביט לתקווה בלבן של העיניים")
  • ח"כ שפיר רוצה להראות שהיא יודעת כל מיני דברים (היא אמרה תמ"ג ומיסוי פרוגרסיבי)
  • נדמה שח"כ שפיר עברה הדרכה בנוגע לדיקציה ולהעברת מסרים (הפסקות-שתיקה משמעותיות בלטו מאוד פה ושם). בכל מקרה, את ההתרגשות בקולה לא היה קשה לזהות
  • (וסליחה שאני קטנוני, אבל "זוּ" אינה מילה נרדפת ל"זוֹ" – "זוּ" משמעותה "שֶׁ")

מודה ומתוודה – לא היה לי מושג עד כה מהו "נאום המעלית" של תנועת המחאה של קיץ 2011. לצערי, גם כעת, לאחר צפייה מלאה בנאום הבכורה של שפיר, אין לי מושג מהן אבני היסוד של אותה מחאה. יתרה מכך, לא הצלחתי להבין מנאומה של שפיר מהי השקפת עולמה שלה, הפרטית. בין שלל הצהרות בומבסטיות וקלישאתיות, לא הצלחתי לחלץ את המכניזם האמיתי שמניע אותה. ובהחלט יכול להיות שהבעיה היא בי. מהו מיקומה על סקלת המאה-ועשרים? אני באמת לא יודע.

* * *
נ.ב. ושוב סליחה על הקטנוניות, אבל אפשר אולי שמישהו יעזור לי, פעם אחת ולתמיד, להבין אם אני חלק מ"מעמד הביניים"? נראה לי שבמיוחד בכנסת הנוכחית חשוב לי להבין זאת סופסוף.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

28 בפברואר 2013   5 תגובות