2017 ספטמבר | גם אבא יש רק אחד
"אם זה נהיה רכבת הרים, אני עוזב ידיים" (ידיים למעלה, כנסיית השכל)
 Random header image... Refresh for more!

פוסטים מחודש — ספטמבר 2017

סימני פרידה

בתחילת שנת הלימודים הקודמת, ערכנו שינוי בשיבוץ הילדים לחדרי הבית. הילדונצ'יק (אז בן 9) פינה את הקומה העליונה במיטת הקומותיים לטובת חדר משלו; הבונבון (אז בן 6) עבר מן הקומה התחתונה במיטת הקומותיים לקומה העליונה שהתפנתה; והבונבונצ'יק (אז בן 3) עזב את מיטת המעבר שלו ועבר לקומה התחתונה במיטת הקומותיים. בתוך כך, השלים הילדון (אז בן 12) שלוש שנות חדר-משלו.

מבין כל השינויים הללו, העזיבה של הבונבונצ'יק את מיטת המעבר שלו היתה זו שגרמה לי למירב ההירהורים והמחשבות. את המיטה הזו קיבלנו בזמן שהתגוררנו בארצות הברית. נתנו לנו אותה חברים טובים שהכרנו בניכר, והיא שימשה שם את הבונבון בשנות המעבר שלו מן הלול אל המיטה. עם המיטה הזו חזרנו ארצה, והיא נשאה איתה את שלל הזכרונות מן הארץ הרחוקה, ובכל פעם שעברתי לידה – הציפה בי גלי געגועים למגורים במקום אחר ולחברויות שנוצרו ושנותקו.



כאמור, לפני שנה עזב הבונבונצ'יק את המיטה הזו, ובתוך כך הבנתי כי היא מסמלת עבורי הרבה יותר מאשר עזיבה של מקום אהוב. כשהיתה נוכחת בבית, היתה לי המיטה הזו תזכורת (כואבת) למקום אחר. אך כשהיא עזבה אותנו ועברה לבית אחר – היתה לי המיטה הזו פרידה מן הילדוּת של ילדיי. מעתה ואילך לא אצטרך להלין ילד על מיטת מעבר…

לפני שבועות מספר, נפטרנו סופית מן העגלה של הבונבונצ'יק. כבר הרבה זמן שהעגלה הזו מקרטעת, מסוגלת לסחוב על כתפיה, שהיו פעם חסונות, בעיקר שקיות מהסוּפֶּר (וגם זה בקושי). גורלה לא שפר עליה כגורל מיטת המעבר, ולאור מצבה הרעוע לא היה טעם לתרום אותה למישהו אחר שיבלה איתה. שבועות רבים היא עמדה בחדר העבודה, מוזנחת, בודדה, מחכה לגאולה כלשהי. בסוף היא מצאה את עצמה זרוקה בפינת רחוב, מחכה לפינוי על ידי העירייה.

וכשהשארתי את העגלה שם, הבנתי סופית שאני כבר לא "אבא לילדים קטנים". רבאק, הילדון חגג לפני כמה חודשים בר-מצווה. בר-מצווה!!!

את חופשת הקיץ האחרונה, קצת לפני החזרה ללימודים, בילינו באילת. כיוון שהבונבונצ'יק היה לפני עלייה לגן של גדולים, החלטנו כי הגיעה שעתו להיפרד מן המוצצים שלו. הרגשנו כי הוא בשל לכך. בבוקר הנסיעה – לאחר הכנה של מספר ימים – שלחנו אותו לאסוף את כל המוצצים שלו ולזרוק אותם לפח. הוא עשה את זה כמו גדול (והתעצבן כמו גדול כשניסיתי לצלם אותו עושה זאת). מאותו הרגע ואילך – הוא ללא מוצצים.

וברגע ההוא, כשהבונבונצ'יק עמד מול הפח והשליך ברוב טקס אליו את המוצצים שלו – וחיוך גדול של גבורה נסוך על פניו, וכולנו מוחאים לו כפיים – הרגשתי שמישהו מקמט לי את הלב. אם הייתי זקוק לסימנים נוספים לכך שילדיי כבר לא "ילדים קטנים" ושאני כבר לא "אבא לילדים קטנים" – אם הצלחתי להתעלם איכשהו מלכתן לבלי שוב של מיטת המעבר ושל העגלה – טקס זריקת המוצצים של הבונבונצ'יק היה הסימן, ואין צורך ביותר מאלו.

והבנתי יותר מכך. בשנים האחרונות הצלחתי לחוות מחדש את ילדוּתי שלי דרך זו של ילדיי. ילדותי היפה, התמימה, השלווה, היתה מגיחה אליי מכל עבר, ללא התרעה מוקדמת, מחרכים שונים שנבעו בחוויות הילדות של ילדיי. מין קמטים בזמן שאפשרו לי להציץ שוב על מה שהיה ואיננו. ועכשיו אני מבין שבקרוב גם זה לא יתאפשר לי. גרוע מכך: הקמטים בזמן שצפויים ללוות אותי בשנים הקרובות, ייקחו אותי אחורה אל ימי נערותי, ולשם – בניגוד גמור לימי הילדות – אני ממש לא מתגעגע.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

4 בספטמבר 2017   2 תגובות