"אם זה נהיה רכבת הרים, אני עוזב ידיים" (ידיים למעלה, כנסיית השכל)

15 השנים שלחפו מאז השתחררתי משירות סדיר חולפות לי בראש, עת אני יושב ליד השולחן ורואה אותה מתקרבת. הנה היא פוסעת לעברי, מנופפת אליי בידיה, וחיוך גדול עולה על פניה. היא מתקרבת, ואני מרגיש כאילו אני עף בבת-אחת 15 שנה לאחור. הרוח מכה בפניי. היא לא השתנתה (באמת!). היא טוענת שגם אני לא (נו, באמת!).

* * *
לפני ימים אחדים, בעיצומו של גל נוסטלגי אשר תקף אותי, חיפשתי כמה שמות של חבר'ה מהגדוד. דבר הוביל לדבר, ולפתע עלה שמה. לא חיפשתי אותה, אבל איך יכולתי לשכוח? א', מש"קית החינוך האגדית של הגדוד. כבר כשראיתי את שמה על המסך, הרגשתי כאילו הזמן עצר מלכת. וכשראיתי את תמונותיה בפייסבוק, הכל הפך מוחשי.

הנה אני לבוש מדים, משוטט ברחבי הבסיס בזמנים החופשיים שהתוויתי לי, מקשקש עם עוד כמה שהזמן שלהם הוכתב על-ידם. א' היתה ללא ספק משב רוח רענן בנוף התותחני המקובל, ולא רק משום שהיתה בת-בין-בנים (והימים ימי "בנים בלבד", בניגוד לערבוביה המותרת היום), אלא משום שהיתה בעלת אופי כובש. מדברת בהתלהבות, צוחקת, מעורבת. ומה שהכי זכור לי: גנובה. ואין לי מושג אם משתמשים עוד במילה הזו היום. כמה מגברברי הגדוד היו, ללא ספק, דלוקים עליה (אין לי מושג אם עוד משתמשים בביטוי הזה היום). אני הייתי עסוק בהתאהבות במישהי אחרת, אך עם מש"קית החינוך קשקשתי הרבה.

אחרי כמה מסרים שהחלפנו, קבענו להיפגש, שכן היו לה סידורים באוניברסיטה. שולחן האוכל ברחבה שמתחת לבניין, עליו אני אוכל מדי פעם את ארוחות הצהריים, נראה עכשיו אחרת לגמרי. כאילו עקרו אותו ממקומו הטבעי בבסיס בבקעה או ברמת הגולן, כאילו האבק שנצבר עליו הוא אבק שיירות התומ"תים והנגמ"שים, וכאילו צבעו האפור הוא צבע הסוואה בתרגיל צבאי. ומשני צידיו של השולחן הזה ישבנו, א' ואני, אחרי 15 שנה שלא נפגשנו.

* * *
על מה מדברים אחרי 15 שנה? מן המעט שזכרתי מן התקופה ההיא ומא', ידעתי שלא תהיה בעיה . וצדקתי. קפצנו מן העבר הרחוק לעבר הקרוב, להווה ואף לעתיד. דיברנו על שעבר עלינו ועל מה שאנחנו חושבים על כך. דיברנו על בחירות, על אהבות, על זכרונות, על שינויים. דיברנו ונזכרנו, ואפילו דיברנו על מה ששכחנו.

15 שנה חלפו, אך כשישבתי עם א' ודיברנו, ידעתי שאני לא אותו חייל-פז"מניק שהייתי כשנפגשנו. אני כבר לא שם. ישבתי ודיברתי איתה ממרחק השנים, למוד נסיון ונסיונות, עשיר בחוויות, עמוס במטלות ובאחריויות (ונזכר שכבר חשתי כך פעם בפגישה אחרת ממרחק קצת-פחות-שנים). אך לרגעים במהלך השיחה, חשבתי על כמה היה טוב לי אז, בלי מחויבויות ובלי צורך להתאמץ מדי, ועם האפשרות לשוטט ברחבי הבסיס בזמן החופשי שהתוויתי לעצמי. ומיד ידעתי שגם עכשיו טוב לי.

וכשפגישתנו תמה וא' הלכה עד למי-יודע-מתי-ניפגש-בפעם-הבאה, החיוך נשאר על פניי.

אז מה היה לנו שם? היה לנו את אייל שני אומר הרבה דברים. והיה לנו אותי אומר שאני מעריץ את האדמה עליה נופלות מילותיו של אייל שני. ובעיקר, היו לנו שני מחנות (שנציגיהם אכן היו חלוקים בתגובות לפוסטים הללו): המחנה הנושא על דגלו את הכתובת "אייל שני פלצן", ומולו -- המחנה הנושא את הדגל "אייל שני לא פלצן".

וכעת, אני מנסה לזקק את הדברים, להתייחס לגופו של דבר ולא לגופו של דובר.

"מותרות" אל מול "הכרח"

למה דיבורים על אוכל המלווים במטאפורות ובתיאורים צבעוניים נתפסים כפלצנות (וזה במקרה הטוב. במקרה הרע הם נתפסים כצביעות/רמאות/וכו'), ולעומתם -- דיבורים על אמנות המלווים במטאפורות ובתיאורים צבעוניים הם דבר שבשגרה? יבוא מישהו ויגיד לכם שליין הזה יש "גוף בינוני מלא", ואתם תהנהנו ותגידו לעצמכם בשקט: "איזה פלצן!". ואז יבוא מישהו שביקר בתערוכת אמנות, ויגיד לכם שהוא חש "דיסאוריינטציה" כשנכנס לחלל התערוכה, וכי אחת העבודות בה צפה גרמה לו להרגשה של "דחיפות וכאב, פירוק וכוח הישרדות קמאי", ואתם תהנהנו ותגידו לעצמכם בשקט: "וואלה!" (ואחר כך, לאחר ביקור בתערוכה, תצטטו זאת במדויק כתחושותיכם).

יבוא מישהו ויגיד כי ספר שקרא גרם לו להיזכר איך זה להיות מאוהב (למשל, פסקה שנייה כאן), ואתם מיד תזכרו בספרים שגרמו לכם להיזכר בהתאהבות הראשונה, ואולי אף תחשבו מיד על ההתאהבות הראשונה עצמה; ויבוא אייל שני וידבר על אוכל עם געגוע, ואתם תגחכו.

למה אמנות יכולה לגרום לנו להרגיש ואוכל לא? האם בגלל שאמנות היא בגדר מותרות, ואילו אוכל הוא בגדר הכרח?

"אמיתי" מול "מזויף"

שני מצביע על נקודה מרכזית בהווייתנו במאה ה-21 (ועוד קודם לכן, כמובן, גם במאה ה-20): שום דבר לא אמיתי. הכל הוא בגדר "כאילו" במקרה הטוב, ובגדר "זיוף" במקרה הרע. הכל מוסתר מאחורי אינספור שכבות של הסחת-דעת במקרה הטוב ושקר במקרה הרע. פוליטיקאים? לא צריך להאמין למה שהם אומרים, שכן מחר הם יחליפו את דעתם; דברי שבח והלל? לא צריך להאמין להם, שכן הדוברים מונעים, ככל הנראה, ממינים שונים ומגוונים של אינטרסים; "פנטהאוז", "דופלקס", "דירת גן", "צמוד קרקע" -- כל אלו מונחים מכובסים שנועדו להגביר מכירות ולא משקפים במאום את האמת העומדת מאחוריהם; גמול השתלמות? מזמן הפך המונח הזה לסדין גדול המסתיר מאחוריו מציאות מחפירה של "תעשיית חינוך", כאילו אין מדובר באוקסימורון. וכן הלאה וכן הלאה.

ואם כך, למה להאמין שכל מה שקשור לאוכל שונה מכל הנ"ל? "שניצל" קפוא? נו, באמת -- מה הקשר בינו לבין השניצל שאתם מכינים לבד בבית? (לא מכינים? תתביישו!) "חטיף בריאות"? איזו בריאות יש בו בדיוק?! "מועשר בויטמינים ומינרלים"? "חיידקים ידידותיים"? נו, באמת!

וגם אם נזניח את מכבסות המלים התופסות כל פרח רענן והופכות אותו לקוץ יבש העולה באש; גם אם נתעלם ממה שמנסים למכור לנו מבלי שאנו רוצים; גם אם נעזוב לרגע את כל הדימויים והמטאפורות והאלגוריות והקלישאות והשטויות והתסבוכים -- מתי בפעם האחרונה אכלתם עגבניה טעימה? מתי לאחרונה, בימות הקיץ החמים, נגסתם בענב מתוק כל כך שגרם לכם לרייר? מתי ביום חורף קר נגסתם בתות שהיה טעים כל כך עד שבא לכם לבכות? מתי טעמתם מלפפון עם טעם כלשהו? מעטים הם בני המזל אשר זוכים לאכול ירקות שאינם מוצרי-פלסטיק-אחידים-וחסרי-טעם, וכל מי שהינו בן 40 ומעלה יודע שפעם היה פה אחרת. מבחינתי, זה "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי". וביחד אתי, נולדו רבים רבים אל העולם סר-הטעם הזה.

אז מה נשאר לנו, בסופו של דבר? בחזית, עומדים הזיופים (בעיקר הלשוניים), אך כאשר מורידים אותם מן הבמה -- נותרת האמת העירומה והמהודרת: אין לנו אוכל "אמיתי".

האלטרנטיבה ה"אמיתית"

ואל הדלת הפרוצה הזו, נכנס אייל שני. ובתוך החדר הזה, הוא מספק, ראשית, פנס למי שעיניו מכוסות, שכן רבים כלל לא מבינים שמסביב חשיכה מוחלטת. לאחר מכן, הוא מושיט יד למי שמבין שמשהו לא בסדר, אך מתקשה בתמלול תחושותיו. ורק לבסוף, הוא ניגש ברוך, מלא חמלה, ומנסה לשאת על כתפיו את אלו שהאור הרע שמסביב מציף אותם, ולהם -- סבבה. אף אחד הוא לא מקרה אבוד. את אלו האחרונים, צריך ראשית לשכנע כי עיניהם כבר מסונוורות מזה זמן, וכי התמונה דמויית הקליידוסקופ שהם רואים היא רק בבואה רפויה של מראה עשיר הרבה יותר.

וכן, צריך לצעוק בקול רם, כדי שכולם ישמעו, כדי שכולם ישננו: החלב שאנחנו שותים הוא לא חלב. הירקות שאנחנו אוכלים הם לא ירקות. הפסטה שאנחנו אוכלים היא לא פסטה. הגבינה הצהובה שאנחנו אוכלים היא רק צהובה. וכל מי שזכה לבשל פסטה יבשה שנקנתה בסופר באיטליה -- מבין בדיוק על מה מדובר בכל הנוגע לפסטה אמיתית. וכל מי שזכה לטעום גבינה צהובה מצרפת או מהולנד או מאיטליה -- מבין בדיוק על מה מדובר בכל הנוגע לגבינה אמיתית. ולא חסרות דוגמאות רבות, יומיומית וחדות (ע"ע שמן זית).

קאפיש?!

אז מה היא עגבניה אמיתית? פשוט מאוד: עגבניה שגודלה בהרבה אהבה, בתנאים מצויינים ובטיפול משובח. ומהו חלב פרה אמיתי? חלב מפרה שגדלה פחות או יותר אותו דבר.

ולא, לא כל אחד יכול לעבור לחווה בגליל ולשחרר בה את פרותיו על מנת להפיק מהן חלב אמיתי; לא כל אחד יכול ולטחון את חיטתו לקמח אישי ממנו יאפה לחם אמיתי. לא כל אחד יכול לטפח שדה עגבניות, מלפפונים ופלפלים טבעיים ואמיתיים.

ואם כך, מה הפתרון?!

הפתרון הישים. השורה התחתונה. מוסר ההשכל

וכעת, אין ברירה אלא לחזור לדבריו החדים כשמש והברורים כתער של אייל שני:

הכל בסדר בחיים. באמת, גם לקנות קרטון 3% מוטציה, קרטון חלב, זה גם בסדר גמור. רק תדע את זה, תכיל בתוך עצמך את הכל. זה יהיה לך הרבה יותר טוב. זה לא ייאוש בכלל. רק תבין את זה. ותמיד תוכל לבחור. הבחירה הזו מתגברת על כל המוטציות, מפנה את כל העצב שהן עושות בך מבלי שאתה יודע.

אבל, רגע, הרי אמרנו שלא כל אחד יכול לעבור לחווה בגליל וגו'. ואז מגיע החלק הישים, הפשוט, שמהווה את הגרעין של הסיפור כולו ואת שורש הפתרון. כך מסיים שני:

לי יש ברירת מחדל: אני יכול לקחת פרוסת לחם, לשים עליה כמה טיפות שמן זית, ובזה אני מסודר. לא צריך יותר שום דבר בחיים. אם מזדמן לי משהו נהדר — אני אעשה את זה. אבל לא צריך, יש לי את הבטחון במשהו אחד שאני יודע.

וזה בעצם תמצית הכל: מצד אחד, ההבנה שהקרקע אינה יציבה. ומצד שני, הבטחון בפיסה אחת קטנה של חלקת אלוהים פרטית. לא רק לגבי אוכל, אלא לגבי כל דבר בחיים. אז סימפל אז דאט.

כבר אמרתי שאני מעריץ את אייל שני? אה, וגם את שלמה ארצי שמסתכל על הדברים מנקודת מבטו המעניינת.

לא סתם הקדמתי את הדיון הזה בדברים סמי-אפולוגטיים אודות היחס שלי לשף אייל שני. עם זאת, שני מצליח לבטא בחדות ובחריפות, ותוך היכרות עמוקה עם הנושא, את מה שאני מרגיש מזה זמן רב. את מדוריו במוסף "הארץ", כאמור, בלעתי בשקיקה, כמו גם את המנות שהגיש ב"צפון אברקסס". הפעם, הלהיבו אותי דבריו ב"העולם הבוקר" בערב שבועות האחרון. שני הוזמן לדבר על חלב, אך בין לבין היגג על כל אשר חשקה נפשו. וכל העת הזו, הוא לוטש עיניים למיני המאכלים הפרושים על השולחן באולפן ואף טובל אצבעותיו בהם (ואלו לא נראים ולו לרגע אחד כל משך הראיון, מה שמעצים את חוויית הצפייה בשני הלוטש והממולל).

כל כך חזקים היו דבריו שם (בעיניי), עד שהרגשתי צורך עז לתמלל את הראיון כולו. וכיוון שיש פה קטעים כל כך חזקים -- החלטתי שדי בקטע זה, על תמלולו המלא (ההדגשות -- שלי), כדי לשמש בחלק ב' בטרילוגיה הזו.

אברי גלעד: הנה אייל שני. שלום כבודו.
אייל שני: בוקר.
גלעד: הסדרה הנהדרת "איפה האוכל", המתחקה אחרי מקורותיו של המזון שאנחנו אוכלים, משודרת בערוץ 8 ב"הוט", ו… זמן טוב אם כך לדבר על החלב. אוי, כמה אתה מיילל על החלב בסרט…
שני: למה מיילל?
גלעד: מיילל על החלב ה"מהומגן", על זה שהחלב היה פעם בעל טעמים שונים, בעל איכויות שונות.
הילה קורח: אפשר לראות קטע?
גלעד: בוא נראה קטע פשוט, למה אני פה? לכלות את מילותיי?!

[קטע מן הסדרה "איפה האוכל"]

רפתן: בעבר הרחוק, אם היו נשארים בצלים בשטח, הייתי עושה ירק לפירות, מכין מזון… פעם… כשהייתי נותן להן לאכול, הרגשתי בחלב טעם וריח של בצל. יותר גרוע מזה -- שום, שהוא יותר דומיננטי.
שני: יותר נפלא מזה, אתה מתכוון.
רפתן: יותר נפלא. כן… אתה תגיד כך, אני אגיד אחרת. הוא יותר דומיננטי.
שני: היית עושה להם סלט בעצם.
רפתן: זה היה משאיר טעם לחלב. ואת זה היום הם לא יקבלו. הם יפסלו את החלב.
שני: הבנתי. ניטרלי לגמרי הם רוצים.
רפתן: כן.
שני: חלב אפס-אפס כזה…
רפתן: כן.
שני: חלב-חלב, חלב כלום.
רפתן: כן.

[בחזרה לאולפן]

קורח: אתה מדבר על זה כאילו זה דבר רע. מה הבעיה בחלב שאין לו טעם לוואי של שום?
שני: את חיה בלי געגועים לשום, בלי געגועים לבצל, בלי געגועים לפרחים בחיים שלך.
קורח: אני אוכלת את השום והבצל שלי במאכלים אחרים.
שני: במה את אוכלת טעם של פרחים?
קורח: של פרחים… זה… פרחים, באמת, פה נפלתי…
שני: את רואה תמונות על מסכים של פרחים, בלי געגועים את רואה את זה. אבל פעם חלב היה מכיל את זה, ז'תומרת הוא מכיל את זה, אבל מביאים את הכל ל"אין", ל"כלום", ועל זה בונים חג.
גלעד (צוחק): תודה לך!
קורח: וואו…
גלעד: [...] ככל שהלכו השנים והתקדמו, בעצם עשו האחדה של המזון של הפרות, נכון?
שני: העלמה של מאיפה זה בא. וזה אבסטרקטיזציה לקרטון, כן… משהו כזה, אחרת תחשוק בקפה לשים חלב.
קורח: למה בעצם?
שני: אני הכרתי את האישה שלי… בבוקר הראשון היה לי קפה שחור עם חלב, וזה סמל של… של כל מה שנעשה טוב בחיים שלי… אבל אין לי זכרון מעבר לזה איזה טעם היה לזה.
גלעד: חלב היום, למעשה… מדלל בצבע לבן [...] זה תפקידו. הוא כמעט חסר טעם.
שני: הוא… כן… איפה שמשהו מנסה לפרוץ החוצה, הוא מעגל אותו, ומונע כל פציעה בדרכך עם הקפה או עם הדייסה לאיזשהו מקום.
קורח: למה אבל, למה התהליך הזה קרה?
שני: למה התהליך הזה? כדי למכור מיליונים ביום. כי תארי לך, אם לאחד היה טעם של פרחים ולשני היה טעם של פחם.
גלעד: פחם? איך בא פחם לחלב?
שני: כן.. ואני טעמתי מהפרה… היתה אחת שהיה לה טעם של פחם מדהים.
גלעד: היא התכוננה לזה שהולכים לעשות ממנה על האש.
שני (צוחק במבוכה): בכל מקרה, כל הזמן שהם גודלות ברפת, מתכוננים שהם ימותו, וזה בסופו של דבר, אתה יודע… נותנים להם את התנאי-מחיה הכי טובים. למה? כי מבינים שפרה אוהבת שקט, שלווה, בייחוד שגרה, זה פשוט מתבטא בליטרים של חלב. אבל יש שם איזה ידיעה שעוטפת את כל הגדרות, שזאת חיה שנולדה בשביל למות. וזאת הטרגדיה הגדולה. לא זה שהיא מתה. אתה נולדת כדי לחיות, אפילו הדג בים שאולי תאכל אותו הערב על צלחת -- נולד כדי לחיות. ואז במקרה דגו אותו, מאורע טרמינלי, גם בטבע הוא היה יכול להיטרף עכשיו. אבל הוא נולד עם כל אפשרויות החיים, כמוך. הן לא. מסומנות.
גלעד: בסדר, אבל לא רק הן מסומנות. כל הבשר שאנחנו אוכלים היום… גם התרנגולות [...] אבל בעצם אתה קורא תיגר על תעשיית המזון, אתה מצייר אותה כאיזה משהו על גבול השטני, כשבעצם זו הדרך היחידה להסדיר ייצור מזון עבור, לא יודע, שישה מיליארד איש, אין דרך אחרת! מה, כל פרה עכשיו נגדל אותה פה לתורה ומצוות?
שני: תראה, הייאוש הבסיסי זה באמת שבעה מיליארד האנשים, אתה יודע… יש לך הכל ובכל דבר יש לך מהות -- ואין לך אותו בסוף. ז'תומרת, כל מה שיש: חולצה זו לא חולצה, טיסה זו לא טיסה, מכונית זה לא בדיוק… זה הכל מלא דברים כאלה שממלאים אותך באיזה מין ייאוש ועצב, ואתה חושב: זה בגלל שעשית איזה משהו. לא, בגלל שישבת במקום שהוא לא מדויק כלפיך; בגלל שאכלת אוכל שאף אחד לא ראה אותך כשהוא עשה אותו; בגלל שאתה לובש את החולצה הזו שנעשתה באיזה מתפרה, במקרה נפלת לתוך החולצה הזאת אתה. אני לא יודע איך מנהלים שבעה מיליארד איש…
גלעד: היית מעוניין לנהל אותם?
שני: לא…
קורח: אתה מצפה אבל מכל אדם שמכין אוכל או שמייצר אוכל, שימזמז את הבננה כמו שאתה עושה במהלך הראיון? כי זה דורש הרבה תשומת לב.
שני: אני אגיד לך מה אני מצפה…
גלעד: בבקשה!
שני: אני מצפה מכל… יש לנו עיניים, ועם העיניים האלה אני מצפה שנביט בדבר שאנחנו עושים, ונחשוב שזה כל העולם שלנו. זה עושה איזה עצירה רגע. וגם אם את לא יכולה לעשות את זה אחרת, את יודעת שזה היה צריך להיות טיפטיפה אחרת.
גלעד: בוא נראה עוד קטע מהסרט שלך על החלב.

[עוד קטע מהסרט]

רפתן: מעבר לחלב ולשומן ולחלבון, אנחנו רוצים רגליים חזקות, עטין יפה…
שני: רגליים חזקות למה? שיישא את כל העיוות הזה שנוצר בהן?
רפתן: זה נכון, זה נכון. אבולוציונית, יש לנו פה מוטציה. שואלים אותי, תגיד לי -- כשרואים באולפנים שאנחנו הולכים לעזור בהמלטה -- מה היה קורה בטבע? [...] אני אומר, זה לא טבע. לקחנו פרה, יצרנו מוטציה. עגל צריך, כמה? 1000 ליטר אולי -- אולי אלף ליטר -- עד שהוא… עד שהוא נגמל. ופרה מייצרת לך קרוב ל-20 אלף, כלומר היא היתה יכולה לגדל כמו כלום 25-20 עגלים. ברור שפיתחנו פה איזושהי מוטציה ואנחנו מחזיקים אותה בתנאים… זה לא טבע. היה טבע, זה כבר לא טבע.

[בחזרה לאולפן]

גלעד: אז חוץ מלזרוע ייאוש ומרירות בלבו של…
שני: למה יאוש ומרירות? תקווה!
גלעד: כיוון שאי אפשר להימלט מזה, אי אפשר להימלט מהשיטה. אתה לא יכול לחיות איזה… אתה יודע, אתה יכול לעבור לגליל, למצפה חרדונים, להחזיק פרה אחת ועז אחת ושתי שיבולים, ולייצר את כל מזונך בעצמך ולשיר להם שיר סרנדה.
שני: הכל בסדר בחיים. באמת, גם לקנות קרטון 3% מוטציה, קרטון חלב, זה גם בסדר גמור. רק תדע את זה, תכיל בתוך עצמך את הכל. זה יהיה לך הרבה יותר טוב. זה לא ייאוש בכלל. רק תבין את זה. ותמיד תוכל לבחור. הבחירה הזו מתגברת על כל המוטציות, מפנה את כל העצב שהן עושות בך מבלי שאתה יודע.
גלעד: אני לא בטוח, אני לא בטוח [...] אין לך בחירה אמיתית, כיוון שזה גם עניין כלכלי, כיוון שהמוצרים התעשתיים חסרי האישיות האלה הם זולים בהרבה, מכיוון שתהליכי הייצור שלהם הרבה יותר יעילים [...] האדם הפשוט, הרגיל, לא יכול ללכת על אורגני, ביצי חופש וסטייק נופש.
שני: מי אמר את זה? תראה… לי יש ברירת מחדל: אני יכול לקחת פרוסת לחם, לשים עליה כמה טיפות שמן זית, ובזה אני מסודר. לא צריך יותר שום דבר בחיים. אם מזדמן לי משהו נהדר -- אני אעשה את זה. אבל לא צריך, יש לי את הבטחון במשהו אחד שאני יודע.

* * *
בעת עריכת שורות אלו, זוהי לי הפעם העשרימית בערך בה אני צופה בקליפ הזה, ובכל פעם אני תוהה מחדש מה חושבים אחרים על דברים אלו. ובפרט, אני תוהה בכל פעם מחדש מה אני רואה מן הפינה הקטנה שלי. ועל כך -- מחר.

פוסט זה הוא הקדמה לטרילוגיית פוסטים שהותנעה בעקבות צפייה שלי בראיון עם אייל שני. הכל התחיל מכמה שורות שרציתי לכתוב, אך מהר מאוד התפתח ליצור ענק ורב מימדים שהצדיק חלוקה בשיטת הפרד-ומשול… החלק הראשון, זה המובא כאן, הוא מעין-הקדמה-מעין-התנצלות. ההמשך -- מחר.

* * *

ישנם דברים שמצליחים לפלג את העם בצורה דיכוטומית לשני מחנות יריבים, כאלו שהתהום ביניהם כל כך עמוקה עד שלא ניתן לקיים שיחה רגועה בין נציגיהם. כאלו הם למשל: פתרון "שתי מדינות לשני עמים"; סלק; ירדנה/עופרה (ועד היום אני לא מבין איך אפשר בכלל להשוות ביניהן. ברור שירדנה!); לנסוע לחו"ל עם הילדים. וגם אייל שני.

מי שטרם הכריע בסוגיה "אייל שני -- כן או לא?", ככל הנראה אינו מכיר את האיש. המדובר בשף של מסעדת מסעדת "אוקיינוס" ההיסטורית, אשר מאז נשאר תמיד בשטח, בכל מיני צורות. לפני כשנתיים, פתח את מסעדת "סלון" הסודית-למחצה, ולפני כשנה פתח את "צפון אברקסס" העממית יותר. חלק מן המוזרויות הקשורות לאיש -- ואלו הן אשר מושכות לכיוונו חלק מן החצים המופנים לעברו מצד המחנה היריב -- באות לידי ביטוי בשמות בהם הוא מכתיר את מנותיו. "ממליגה לוהטת מתירס חי ועטופה ברוטב עגבניות שחורות ומעוננות בפרמזן" (צפון אברקסס), "ניסואז של טונה טרייה, זרוע מפחידה של אוקטופוס, תינוקות פול רכים ולפת שעוד לא נולדה" (סלון), "כרובית תינוקת" (צפון אברקסס), "10 סוגי עגבניות שאין מי שיגדל אותן יותר" (צפון אברקסס), "מקרה חד פעמי של לוקוס סלעים אדום שנדוג בעזה, נצלה לעת ערב בשלמותו בדוד כביסה מאוזבקיסטן, בקרם של 3 קילו עגבניות פראיות" (סלון), "פסטת תינוקות קלמארי, שלאחר מאבק עצוב בן ארבעה חודשים הצליחו לפרוץ את חומת המדוזות האימתניות שסגרו את הים מלבוא ליבשה" (סלון) -- הם רק חלק מן הדוגמאות. עכשיו כבר ברור לגמרי למה הכינוי "פלצן" מופיע תדיר לצד שמו של שני.

לבושתי, נחשפתי במלוא העוצמה לתופעה ושמה אייל שני רק לפני כשש שנים, כאשר הוא החל לפרסם -- ביחד עם זוגתו, מירי חנוך -- את "השף הפרטי שלי", במסגרת מדור האוכל של "מוסף הארץ". שני וחנוך החליפו בתפקיד את נירה רוסו האגדית ואת "סודות מן המטבח" שלה, אשר ליווה אותי מאז התחיל הרומן שלי עם "הארץ". בהתחלה כעסתי: איך העיתון "שלי" עושה דבר כזה? מוותר על בשלנית המוערכת על כולם לטובת כמה הגיגים בלתי-מובנים-בעליל של איזה פלצן? מי בכלל יכול להכין את מה שהוא כותב? ולמה? אחד הטורים הראשונים של שני (שהיה אחראי למתכונים; חנוך היתה אחראית בעיקר לטקסטים המלווים) עסק בהכנה של חביתה ב -- 12 שלבים. חביתה! בשנים-עשר שלבים!!! אם זה לא הזוי, אז מה כן?! אם עד לאותו שלב חשבתי שפרסום הטור על ידי שני היה טעות, לאחר קריאתו -- הייתי בטוח בזה!

אבל אז, ובניגוד גמור לאופיי, ניסיתי. כן, כן, הקפדתי על כל שלב ושלב, מתזמן בדיוק את השניות ומקפיד בדקדוק רב על הפרטים.

אותו נסיון הוליד תוצר מוזר ונפלא. זה הצליח. היתה זו החביתה הטעימה ביותר שהכנתי מעודי. היא היתה כל כך טעימה ומפתיעה, עד שבמשך שבועות לאחר מכן הצקתי לכל הסובבים אותי ולכל מכריי (טוב, בסך הכל לא מדובר בהרבה אנשים), על מנת שינסו. יותר מזאת, הכנתי את החביתה הזו בעת מפגש חברים, ואכן זכיתי לתגובות חמות. ומה הבדיל בין החביתה המופלאה ההיא, לבין אלו שהכנתי עד אז? בסך הכל הקפדה על כמה כללים, בסיסיים למדי, ומעט אימון. ואיזה הבדל זה היה! המקרה הזה הוכיח לי לא רק שטעיתי, אלא שמדובר בתופעה שאיני יכול להתעלם ממנה (לא החביתה, אלא אייל שני). בהמשך, חשף בפניי המדור של שני וחנוך עוד כמה מתכונים מופלאים, שבכולם שלטו הפשטות וההקפדה על פרטים.

בינתיים, התחלפו שוב הידיים הכותבות את מדור האוכל ב"מוסף הארץ" (הפעם אני באמת כועס!), אך אני עדיין שותה בצמא את כל הגיגיו של שני כל אימת שאני יכול. ואני מבין -- בעקבות הסבריו המאירים -- שאוכל הוא אף פעם לא רק אוכל. ב"סלון", אמנם, טרם ביקרתי (מי מוכן לממן לי ביקור שם?), אך ב"צפון אברקסס" ביקרתי גם ביקרתי. והיתה זו חוויה מופלאה.

* * *
וכל ההקדמה הארוכה הזו נועדה לומר דבר אחד: למען הגילוי הנאות, איני בא בידיים נקיות כאשר אני בא לשפוט את הגיגיו ההזויים של אייל שני… ההמשך, כאמור, מחר. אבל עוד לפני כן, הצצה לעולמו הפנימי (והחיצוני) של האיש, בקטע מתוך פינת ביקורת צרכנות בתוכנית "לילה כלכלי" עם שרון גל (ערוץ 10). כדאי לצפות עד הסוף:

(התרחיש הבא דמיוני בהחלט, ואם הוא מזכיר למישהו מקוראיו אירועים אמיתיים – הרי שזה על אחריותו בלבד.)

[בחוץ חושך ושקט. בתוך הבית שקט. ובתוך כך, מזמזם לעצמו יתוש קטן את תכניתו השטנית להשמדת המין האנושי...]

4:42 לפנות בוקר – יתוש קטן מסתובב לו בבית (ובוחר בקונספירטיביות את יעדו האולטימטיבי)
4:47 – היתוש עוקץ את הילדון (הידוע בחוש הדרמטי המפותח שלו ובחוסר יכולתו לחזור לישון אם הוא מתעורר אחרי 4:46 לפנות בוקר)
4:47.5 – הילדון פורץ בקריאות-שבר מרעידות-חדרים
4:51 – הקריאות לא מפסיקות, זוֹשֶׁ ניגשת לחדר הילדים, מנסה להרגיע את הילדון
4:52 – שוב שקט
4:53 – שוב זעקות-קרב. אני ניגש לחדר הילדים, מנסה להרגיע את הילדון, מורח לו "פניסטיל" על מקום העקיצות (אחת קצת מעל הקרסול, אחת בגב)
5:02-4:54 – שוב שקט ושוב רעש ושוב אני ניגש להרגיע את הילדון וחו"ח
5:03 – אני לא מצליח לחזור לישון
5:31 – הילדון קם לסלון. גם הוא לא הצליח לחזור לישון
6:03-5:37 – הילדון מרעיש בסלון, אני קם חסר סבלנות ומנסה להשקיט אותו, הוא מתעצבן ומרעיש וחוחעכ"ש (=וחוזר חלילה עם כדור שלג)
6:03 – הבונבון מתעורר. הוא דווקא לא עייף
6:10 – הילדונצ'יק מתעורר. גם הוא לא עייף, אבל זה לא עוזר לו, כי הילדון – מרוב עייפותו – מציק לו
6:11 – הילדונצ'יק מתעצבן
6:12 – אני מתעצבן על שניהם (טוב, גם אני עייף)
6:23-6:13 – הילדון והילדונצ'יק עצבניים זה על זה וזה על חפציו של זה. מרוב עצבים, גם הבונבון מתעצבן (טוב, הוא גם רעב)
6:24 – זוֹשֶׁ – עייפה (היא האכילה את הבונבון בלילה כמה פעמים) ועצבנית (בגלל האווירה בבית) – קמה ומתעצבנת
6:52-6:24 – כולם עצבניים, אבל צריך לצחצח שיניים. עוד סיבה להגברת הדציבלים
6:53 – הילדים מסודרים (אבל הבית הפוך)
7:11 – מנסים לצאת מהבית
7:19 – כולם יוצאים מהבית
7:19.5 – בחוץ השמש זורחת ומכוניות צופרות. בתוך הבית שקט. ובתוך כך, מזמזם לעצמו יתוש קטן עוד "וי" קטן בדרך להצלחת תכניתו השטנית להשמדת המין האנושי…

עדיין נזכר בערגה
      בארץ הוויזה.
שהות נפלאה, חום וקור
      וכמו-בריזה;
הדשא חייך, המזרקה
      קצת התיזה
ואווירה נפלאה לשנייה
      לא הבריזה
      משם.

עדיין נזכר בערגה,
      לא אזיזהּ
שום תמונה במוחי,
      אערוך אנליזה
על מנת להבין ולנצור
      איך הכריזה
הארץ ההיא: "ביחס אליי,
      כולם בכיס הַ
      קטן".

עדיין נזכר בערגה,
      לא אפריזה,
והכל, כי ממש כמו
      בסדרות טלוויזה
מקומות רחוקים – לדמיון
      הם קפריזה.
גלגל על גדת לונדון,
      פירמידות בגיזה,
מגדלים בניו-יורק,
      ואחד שם בפיזה,
מוזיאון לחלל,
      או תמונת מונה-ליזה…
ובכל אלה נעים להרהר
      (אוי, פָּרִיזה!)
      בכל רגע,
      אבל…

עדיין נזכר בערגה
      בארץ הוויזה
במיוחד במיוחד, ברגעים הקשים
      כשהילדים כאן
      בְּ
      קריזה!

אתמול בערב, לאחר שובי מבילוי מרגש עם קרובי משפחתי המקומיים (בת-דודה-שנייה-מוזחת-פעם-אחת ובעלה, בליווי חברה טובה שלהם), חזרתי לחדרי במלון. בבוקרו של היום, החלו עבודות בכביש הראשי בקטע שליד המלון, ובמקום נצפו ונשמעו כל היום טרקטורים למיניהם. האופן בו מנהלים כאן שיפוצים בכביש הם עניין לדיון אחר (רמז: ההתנהלות חיובית, תוך שמירה על הסדר הציבורי).

בשובי לחדר, מצאתי מתחת לדלת מכתב ולצדו שקית קטנה. כשהרמתי את השקית, הופתעתי למצוא בה זוג אטמי אזניים (ואני חשבתי שאטמי אזניים קשורים רק למטווחים במילואים). וזו היתה לשון המכתב (בתרגום חופשי):

אורח יקר ונכבד,

בשם הצוות כולו, אני רוצה להודות לך על שבחרת במלון שלנו. אנו יודעים כי עמדו בפניך אפשרויות רבות אחרות, ומעריכים את בחירתך.

כיוון שהעיר לוס אנג'לס מעוניינת להעניק לתושביה ולמבקריה את החוויה הטובה ביותר האפשרית, נמצאת העיר בעיצומם של כמה שינויים מרתקים. אחד הפרוייקטים הנוכחיים הוא שדרוג קו המטרו אשר יחבר את מרכז העיר עם חלקה המערבי.

אנו מבינים כי הפרויקט עלול לגרום לך לתחושת אי-נוחות, ולכן כצעד מונע אנו רוצים לתת לך זוג אטמי אזניים, כדי לסייע לך לישון בנעימות.

אם מזדקק לעזרה נוספת כלשהי מן הצוות, אנא חייג לקבלה.

שוב תודה על שבחרת לשהות במלוננו! אנו מצפים לשובך בעתיד כדי שתוכל לחוות את לוס אנג'לס המתחדשת-תדיר.

בברכה,
XYZ,
מנהל התפעול

אח, אמריקה!

אתמול בערב, הזדמן לי להיות – לגמרי במקרה – מחוץ לסטייפלס סנטר במרכז העיר לוס אנג'לס, בדקות שלאחר תום המשחק השישי בסדרת גמר ה – NBA בין "בוסטון סלטיקס" ל"לוס אנג'לס לייקרס". אין לי מושג מי הקבוצות הללו, לא היה לי מושג שהן משחקות בסטייפלס, וגם לא ממש מעניין אותי מי ניצחה (לייקרס המקומית). אני מודה שמעולם לא הייתי נוכח במשחק ספורט חשוב או לא חשוב, לא משנה באיזה מגרש, לא בארץ ולא בחו"ל. ספורט ואני לא ממש חברים. אני לא קורא ספורט, אני לא רואה ספורט ואני אפילו לא עושה ספורט (חוץ מהתעמלות-אצבעות והליכה לאוטו).

כאמור, במקרה הייתי שם. אני ועוד כמה אלפי אנשים. המשחק היה חשוב מאוד. המשחק היה מותח מאוד. המשחק היה מרגש. (כך הבנתי מן המעט ששמעתי.) קיצורו של דבר: אני מניח שרבים מן הצופים היו, בסופו של המשחק, נתונים בסערת רגשות.

ואני עומד שם, בין אלפי אנשים, ומביט מסביבי. הנה כמה מן הדברים שראיתי (בסדר לא מחייב):

• נקיון. הרחבה הגדולה שמחוץ לסטייפלס, כמו גם הרחובות שמסביב, היו נקיים. שום פיסת לכלוך לא התעופפה לה ושום חתיכת נייר לא היתה זרוקה בשומקום. כל מה שהמדרכות נשאו על גבן היו האנשים שהסתובבו שם.
• סדר. באופן כללי, המקום היה מסודר. אנשים הסתובבו, אנשים התקהלו, אנשים התגודדו – אך הכל התנהל על מי מנוחות.
• שוטרים. השוטרים היו בהחלט מחזה מרהיב. עשרות שוטרים היו פזורים בלב זירת ההתקהלות וברחובות שמסביב. במרכז הזירה: שתי קבוצות לפחות של שוטרים על סוסים, שלא זזו (לא השוטרים ולא הסוסים). במרחק מה משם, ניידות משטרה ואופנועים אשר חסמו את הכבישים מסביב, גם הם – עמדו במקום. במעגל החיצוני, שרשרת ארוכה של שוטרים אשר נפרשה לאורך הרחוב, מטר לערך בין שוטר לשוטר, וגם הם – עמדו במקום ללא נוע. שוטרים, סוסים, אופנועים, ניידות – עשרות רבות מהם, נוכחים-נפקדים. אין צורך, כמובן, לציין (ואולי יש?) שכולם היו לבושים למשעי, ייצוגיים מאוד ואמונים לחלוטין על תפקידם (מה התפקיד שלהם, בעצם, אם הם עומדים בלי לזוז?).
• שקט. למעט כמה קריאות וצהלות פה ושם, ולמעט שיחות חצי-קולניות בין האנשים – המקום וסביבתו היו שקטים יחסית. צפירות מכוניות לא נשמעו, זמבורות לא ניגנו.
• דוכני מכירות. לקח לי הרבה זמן להבין שלא ראיתי ולא דוכן אחד שכזה. לא אוכל מהיר, לא שתייה קלה, לא בירה (האוכלים והשותים הלכו לאכול ולשתות במקומות שנועדו לאוכל ולשתייה), לא שדרוג מכשירים סלולריים, לא חבילות נופש באיים קסומים. שום דבר שאינו חלק מן הסביבה בשגרה (חוץ מאלפי האנשים והמון השוטרים העומדים). (האם באמת יכול להיות שאף אחד לא רצה לנצל את אלפי האנשים המשולהבים לעשיית רווח? ואולי היו כאלו שרצו, אך לא היה מי שיאשר להם זאת? ואם אכן כך – האם ייתכן שאף אחד לא עשה זאת ללא אישור?!)

ואני עומד שם, בין אלפי אנשים משולהבים, מביט סביבי, ונדהם. הכל מסביב שידר כבוד. כבוד למשחק שהיה, כבוד לתוצאה שנקבעה בסופו, כבוד לאלפי האנשים שבאו לצפות בו, כבוד לאלו שאוהדים את הקבוצה המנצחת וכבוד לאלו שאוהדים את הקבוצה שזה עתה הפסידה, כבוד לשוטרים, כבוד של השוטרים כלפי האזרחים. תענוג.

וכיוון שאיני נוהג ללכת לאירועי ספורט בארץ – אין לי שום מקור להשוואה. יכול בהחלט להיות שזהו גם המצב מחוץ למשחקים מכריעים בארץ. ואם אכן כך – כל הכבוד לכם, אוהדי הספורט הישראלים!

תוך כדי שאני סועד את בטני ואת נפשי בארוחת בוקר אמריקאית טיפוסית אמש -- בייגל דחוס עם ביצה, בייקון, עגבניה, בצל מטוגן, מלפפונים חמוצים, ובטח עוד כמה מרעין בישין -- בבייגליה אמריקאית טיפוסית, ואחרי שסיימתי לעבור על חדשות-הרגע בישראל, לקחתי לי עיתון מקומי לעיין בו. ולא סתם עיתון מקומי, אלא עיתון סטודנטים יומי של אוניברסיטת פיטסבורג (University of Pittsburgh), אשר נושא את השם: The Pitt News.

ראשית, העובדה שיש כזו חיה כמו עיתון סטודנטים יומי -- היא לכשעצמה מעידה על סוג של שפיות שלא ניתן למצוא במחוזותינו. שנית, הנושאים הנדונים בעיתון מעידים על שפיות מפוכחת ומושרשת, כזו שהיא חלק מתרבות שפויה. בדף השער של העיתון הקטן והנחמד (תמונה למטה), ניתן למצוא תמהיל מעניין מאוד של:

• כותרת על כך שפיטסבורג תארח את יום איכות הסביבה העולמי (כולל תמונה מיריד נחמד שנערך במרכז העיר);
• מאמר מערכת על זינוק במחירים שנדרשים הסטודנטים לשלם על שירותי מחשב;
• מאמר דעה על מקומם של כלבים וחתולים במעונות הסטודנטים.

ולמראה ולמקרא העיתון הזה הנהנתי. ואז נאנחתי. ואז חייכתי. ואז תחושת מועקה כבדה נחתה עליי. מתי נוכל אנחנו למצוא היכנשהו עיתון יומי שעוסקים בנושאים שבתחתיתו של עולם? ובניסוח מכליל קצת יותר: מתי נהיה אנחנו שפויים קצת יותר?

בוקר יום שישי, ורגע לפני כניסתי לתפקיד הממנגלג (מלשון "מינגלינג"), נכנסתי לאחד מבתי הקפה השכונתיים לעורר את בטני באמצעות קפה אמריקאי טרי (היינו, מים צבועים).

הנה הכוס שקיבלתי, עומדת לה בגאון ליד בקבוק-חצי-ליטר-מים, על מנת להמחיש את גודלה. והחידה (ההשתתפות אסורה לאמריקופילים ובני משפחותיהם):

איזה קפה הזמנתי?

גללו למטה, כדי לגלות את התשובה…

התשובה (הצפויה): אספרסו כפול!

ואם כך, למה צריך כוס כל כך גדולה בשביל כל כך מעט קפה? כל אחת מן הסיבות הללו תתקבל, ועוד רבות שאפשר להעלות על הדעת:

• אף אחד לא מזמין אספרסו (שלא לדבר על כפול), כך שאין טעם להחזיק כוסות קטנות;
• האספרסו הוא ממילא מים-בטעם (ומכאן, ברור שמקורו של הקפה האמריקאי הגרוע באספרסו גרוע, ולא באספרסו משובח שקולקל עם הרבה תוספות), כך שאף כוס לא תשפר את טעמו;
• באמריקה הכל גדול (ע"ע אמריקאים, מכוניות אמריקאיות, בתים אמריקאיים בפרברים, תקציבי הפקה של סרטים הוליוודיים, משכורות מנהלים אמריקאיים, אמריקה).