גם אבא יש רק אחד

"אם זה נהיה רכבת הרים, אני עוזב ידיים" (ידיים למעלה, כנסיית השכל)

 Random header image... Refresh for more!

להישאר בפלוס בבנק של הנפש

בבית הספר של הילדים משלבים השנה תכנית בנושא פסיכולוגיה חיובית (התכנית מונחית על ידי אנשי מכון מיטיב במרכז הבינתחומי בהרצליה). במסגרת זאת, החליטו אנשי בית הספר להרחיב את מעגל הנתרמים מן הכלים שמקנה גישה זו והחליטו לפתוח גם קבוצת הורים שתדון באותם נושאים בהם דנים הילדים (כמובן, גם מורי בית הספר מרוויחים הנחיה בנושא). באופן לא מפתיע למדי (בעבור מי שמכיר את קהילת בית הספר), היענות ההורים ליוזמה היתה נמוכה למדי. ועוד באופן לא מפתיע למדי, רוב ההורים שהצטרפו לקבוצה הם מקרב חברי וועד ההורים המוסדי (כולל עבדכם הנאמן). טוב, סליחה, אני סוטה מן הקו החיובי עליו הייתי אמור לשמור, עמכם הסליחה…

הפסיכולוגיה החיובית היא ענף של הפסיכולוגיה, אשר מתמקד בדרכים להגיע לשגשוג ולאושר. לפעמים זה נשמע קצת כמו פסיכולוגיה-בגרוש או כמו עוד ספר לעזרה עצמית – אך חסידי הגישה הזו מדגישים כי הם נבדלים מאלו האחרונים בכך שגישתם מבוססת-מחקר ולכן מבחינה מדעית נמצאת בכפיפה אחת עם הפסיכולוגיה. אז מה ההבדל בין פסיכולוגיה ובין פסיכולוגיה חיובית? נדמיין לנו "ציר אושר" שנע בין ערכים שליליים מאוד (אשפוז לכל החיים במוסד סגור) לבין ערכים חיוביים מאוד (האמת שגם אנשים על הקצה הזה של הסקאלה נראים לפעמים מבחוץ כאילו הם יכולים היו להתאשפז במוסד סגור…) ונמקם באמצעו את נקודת האפס. בעבור אנשים שנמצאים רוב הזמן מתחת לאפס – נועדה הפסיכולוגיה המסורתית, כדי להביאם לנקודת איזון של "יאללה, בסדר, סוחבים". הפסיכולוגיה החיובית נועדה בעבור אנשים שנמצאים רוב הזמן במצב האפס או מעליו – ומסייעת להם להתרומם מעלה.

טוב, עזבו אתכם מתיאוריה, התכוונתי לדבר דווקא על פרקטיקה… במהלך המפגשים שלנו (המונחים על ידי יועצות בית הספר), אנחנו דנים בכלים מעשיים אשר אמורים "להרים" אותנו מנקודת האפס הדמיונית. אנחנו מנסים להבין מדוע הכלים האלו עובדים ואיך ניתן לעשות בהם שימוש מעשי. מדי פעם, אנחנו מקבלים שיעורי בית, כדי לתרגל את הכלים הנלמדים וכדי להעמיק ההיכרות עמם על בסיס התנסות אישית, ולאחר מכן – בתהליך רפלקציה חיוני – מעבדים יחדיו את החוויות שחווינו.

עד לפני כמה ימים, הרגשתי שתרומת הלמידה הזו לחיי היא בעיקר ברמת העניין האקדמי (באמת שלא חסר לי מה לעשות בימי שישי בבוקר). בגדול, אני תופס את עצמי כאדם שמסתכל על חצי הכוס המלאה של החיים, ולכן רוב הנלמד במפגשים עד כה (כמחצית מן ההשתלמות) נתפס אצלי עד כה על הקו שבין הברור לטריוויאלי. חלק מן הדברים עליהם דיברנו עזרו לי לעשות סדר אבל לא הבנתי איך אני עושה בהם שימוש. ואז, לפני כמה ימים, הבנתי את גדולתה של השיטה…

מפאת חוסר רצון לחשוף פרטים הקשורים לאותו המאורע – יהיו תיאוריי עמומים מעט. עם זאת, תמצית הדברים ברורה מאוד: לפני כמה ימים, נקלעתי לסיטואציה ש"הורידה" אותי למטה, אל מתחת לנקודת האמצע של "יאללה, בסדר". מצאתי את עצמי שוקע, לאט לאט, אל תוך ביצה של מים עכורים ועבשים ולא ידעתי מה לעשות. וגרוע מכך: הסיטואציה הזו לא אמורה להיעלם מן הנוף בקרוב… ולפתע נזכרתי: ההשתלמות בפסיכולוגיה חיובית! הרי קיבלתי כלים שאמורים להרים אותי למעלהי! הנה הזדמנות נפלאה ליישם אותם! מיד התחלתי לפעול.

ראשית, תיעלתי החוצה רגשות שליליים. עשיתי זאת בעל-פה (אפשר גם בכתב), שוטח את צרותיי בפני זוֹשֶׁ, שעמדה במקרה לידי. היו לי – כך התחוור לי – הרבה רגשות שליליים שקשורים לאותו המאורע, ותוך שהוצאתי אותם החוצה שמתי לב כי חלקם שוכנים שם עוד מלפני נקודת הרתיחה הנוכחית. תיעול הרגשות השליליים החוצה אמור לפנות מקום לרגשות חיוביים. הפלא ופלא, כך קרה!

לאחר מכן, נזכרתי שמחשבות/אמונות יוצרות מציאות, ואכן שמתי לב שמחשבותיי בנושא הן רק בכיוון השלילי. מיד שיניתי כיוון. התחלתי לחשוב חיובי בנוגע לאותו מאורע מתמשך. אבל מה לעזאזל יכול להיות חיובי בו? הצלחתי מיד למצוא דבר אחד חיובי בסיטואציה: משהו שולי, אפילו ציני למדי, אבל דווקא בשל היותו כזה הוא העלה חיוך על שפתיי. אהה, אז אפשר אפילו לצחוק על המצב! המשכתי למצוא מסלולים חיוביים אליהם יכולה להוביל הדרך החדשה. חלקם צרים למדי, אבל מה זה משנה – עובדה שהם קיימים! לאט לאט, חדרה אליי ההבנה שהתמונה מורכבת (נו, איך לא?) ולכן לא בהכרח שחורה. גם הם היא לא צבעונית-ססגונית, היא לפחות גדושה בגוונים רבים של אפור.

בתוך כך, החלטתי לארגן לעצמי איזה מגביר אושר רציני. מגבירי אושר הם דברים – קטנים, אפילו – שאנחנו עושים ושעושים לנו טוב (ושרובנו, כמובן, לא עושים תכופות). מגבירי האושר שלי הם, למשל, האזנה שקטה לשיר שאני אוהב; או שיטוט עצמי, לבד, בעיר גדולה – אם בחזרה למקומות אהובים או בגילוי מקומות חדשים; או התנסות בחוויה קולינרית מרגשת. בקיצור, מיד כשנקלעתי לצרה המדוברת – ארגנתי לעצמי מגביר אושר משמעותי, משולב, מולטידיסצילפינרי, משהו שלא ישאיר אותי אדיש. ומה אני אגיד לכם? זה עבד מעל למשוער. כל כך מוצלח הוא היה שהוא מילא אותי בתחושות נפלאות ונשא אותי הרחק הרחק אל-על. ומשם, מלמעלה, ענייני המצב החדש נראו קטנים ולא משמעותיים. טוב, לא צריך להגזים, אבל הם בהחלט נראו ככאלו שאפשר להתמודד אתם בכבוד.

לבסוף, הבנתי שעליי להתמקד בעיקר. העיקר, במקרה הזה, הוא הסיטואציה אליה נקלעתי ולא התחושות שלי כלפיה. ובבחינה אובייקטיבית של הנושא – כשאני מתמקד, כאמור, רק בעיקר – הבנתי פתאום שהסיטואציה הזו מעניינת מאוד, מעשירה אפילו. התמקדות במשהו אחד אמורה להעלים משדה הראייה דברים אחרים – ובדיוק כך קרה. לכמה רגעים שכחתי מכל הדברים שמסביב (שהיו קשורים הרבה יותר אליי והרבה פחות לסיטואציה), אחר כך הצלחתי בקלות להרחיק אותם ממני.

וכך קרה שבנקודה קריטית בזמן – במהלכה הייתי צפוי להתעמת עם הסיטואציה אליה נקלעתי – הייתי נינוח (אפילו חייכתי!), שלם עם עצמי, רגוע. בקיצור, שכנתי לי אי-שם בצד החיובי של ציר האושר! וחשוב מכך, אני מרגיש חיובי כלפי הסיטואציה הזו גם עכשיו. וכדי שמחשבה חיובית תוביל למחשבה חיובית, אני מסכם לעצמי את כל הפרשיה הזו כך: לא סתם בזבזתי שעות יקרות של ימי שישי בבוקר במפגשי הקבוצה!

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

17 בפברואר 2016   אין תגובות

מיליון מילים אודות עצמי (או: היומן הצילומי שלי)

כשהייתי ילד, כתבתי יומן. אני זוכר עד היום כמה מן הדפים שכתבתי. היו שם גם תיעוד חיי היומיום (אחד הקטעים שזכור לי במיוחד נקרא "חוגים, חוגים, חוגים"), גם נסיונות לעשות סדר במחשבותיי (למשל, בימי מלחמת המפרץ) ובטח גם קצת רגשות. הכתיבה סייעה לי לעבד את שחוויתי. מתישהו הפסקתי לכתוב יומן, אבל יומני חיי המשיכו להיכתב בראשי. אחר כך פתחתי בלוג (כן, כן, הבלוג הזה) – ואף עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד – והוא היה לי לתחליף-יומן. אחר כך פתחתי חשבון פייסבוק וטוויטר, וגם הם מהווים לי, במובנים שונים, יומני-חיים. אבל ה"יומן" שמועדף עליי בתקופה האחרונה הוא זה שנוצר בחשבון האינסטגרם שלי.

יש משהו בתמונות שמקסים אותי. היכולת להביע כל כך הרבה מראות, מחשבות ורגשות בפריים אחד – מרתקת אותי. לצפות בתמונה טובה זו, לעתים, חוויה מרגשת ואף מטלטלת. ליצור תמונה טובה זו חוויה מעשירה. באביב 2012 – לפני אוטוטו ארבע שנים – פתחתי את חשבון האינסטגרם שלי והעליתי בו את התמונה הראשונה (הנה היא, פה למטה). הכיתוב שנתתי לה היה: "הספר הזה הוא חובה (כי לא תיקנו לנו את החלון עדיין)".



מהר מאוד התחברתי לרשתות הקשורות לשימוש באפליקציה הזו – הן הרשתות החיצוניות הברורות, אלו שנוצרות בעקבות צפייה ודיון סביב תמונות המועלות לאפליקציה, והן אלו הפנימיות, הקושרות בתוכי מחשבות, חוויות ורגשות לפריימים ריבועיים. בשבילי, כל תמונה שאני מעלה היא עולם ומלואו. היא נוצרת בתוכה רגע קסום ומיוחד שחוויתי. היא כמו דף ביומן. צפייה בתמונות שהעליתי היא בשבילי כמו דפדוף בספר-חיי, ולכן היא לא רק מזכירה לי נשכחות, אלא גם – ואולי, בעיקר – מציפה אותי בהמון רגשות.

יותר מכך, ככל שהתמדתי להשתמש באינסטגרם, הבנתי שהפלטפורמה הזו היא לא רק אמצעי לתיעוד עולמי, אלא יותר ויותר היא הופכת לכלי באמצעותו אני בוחן את העולם. בכל מקום בו אני הולך, בכל מצב כמעט, אני מחפש מסביב את היופי אותו אוכל לתעד. וכך, לא רק שאינסטגרם הוא המצלמה שלי, הוא גם המשקפיים דרכם אני מסתכל מסביב. וכל שאני ממשיך לחפש יופי מסביב – אני מוצא אותו ביתר קלות. וכך אני מבין שהעולם בו אני חי – העולם שלי, אם תרצו – הוא יפה ומעניין. כלומר, אינסטגרם בעבורי הוא גם אמצעי לתיעוד וגם אמצעי טיפולי (ומי מאיתנו לא צריך טיפול?…). אימג'תרפיה, אם תרצו.

לפני כמה ימים העליתי את התמונה האלף לאינסטגרם. אחרי העלאת התמונה ה-999 השתהיתי. חשבתי שהתמונה האלף צריכה להיות משמעותית במיוחד. בינתיים, הצטבר לי אוסף תמונות שרציתי להעלות, אך אף אחת מהן לא היתה ראויה לתואר "משמעותית במיוחד". בחלוף כמה ימים של שתיקה-אינסטגרמית, הבנתי כי הגישה הזו שגויה. כל רגע מחיי אותו אני קולט ומתעד – הוא משמעותי במיוחד בעבורי, ולכן אין צורך בחיפוש משמעות מיוחדת בעבור התמונה האלף. העליתי את התמונה הראשונה בתור שנוצר. הנה היא פה למטה.



וכך אני הולך לי ומחפש ומוצא את היופי שמסביב. את היופי שסובב את חיי. את היופי של חיי. והוא נמצא בכל מקום ובכל פינה. טיפה על עלה מרתקת אותי. הילדים שלי מרגשים אותי. אוכל שאני מכין נוצר בתוכו המון ממי שאני. אני מוצא גם המון הומור מסביב. וכשם שאדם לא יכול לחצות פעמיים את אותו הנהר (כיוון שהנהר לא יהיה אותו הנהר והאדם לא יהיה אותו האדם) – כך גם איני יכול לקלוט פעמיים את אותה התמונה. כי כל תמונה מגלמת בתוכה אמירה הרלוונטית לא רק למקום בו צולמה – אלא גם לרגע בו צולמה. וכבר לימד אותי בן-דודי האהוב, לפני שנים רבות (בברכה שכתב לי בטרם גיוסי לצבא), כי עוד לא נולד המניאק שיכול לעצור את הזמן. אז הזמן לא עוצר ואיתו ממשיכים להיאסף רגעים רבים – ושונים זה מזה – שיכולים להיות מתועדים.

אגב, כל אחד יכול לצפות בתמונות האינטסגרם שלי, גם למי שאין לי חשבון, ישירות בדפדפן – ממש כאן.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

5 בפברואר 2016   אין תגובות

מי אני, מה אני?

אני שונא הגדרות. לא במובן המתמטי שלהן, אלא בהקשר של אנשים. אני שונא שמנסים להכליל אנשים תחת הגדרות מסוימות. אני שונא שאנשים נדרשים לשאת תוויות, לכפוף תחת קטיגוריות. היום נזכרתי שהפוסט הראשון שלי בבלוג – לפני אוטוטו עשור – עסק בנושא הזה. נכון, ברמת המקרו כמעט בלתי-נמנע לתייג, לסמן, להגדיר – אבל ברמת המיקרו זה נראה לי בלתי-סביר בעליל. כל אחד מאתנו הוא ישות מורכבת ומלאת-סתירות עד שבלתי-אפשרי בכלל לשייך אותנו לקטיגוריה אחת.

יש "שמאלנים" שמאמינים בקפיטליזם ויש "ימניים" שחושבים שהכיבוש חייב להסתיים. אולי בתיאוריה אין באלו, אבל בפרקטיקה בטח. יש 500 גוונים של "דתי" ועוד יותר מזה של "מזרחי". אני לא יודע איך אפשר להגיד על מישהו שהוא "חכם" או "אינטליגנט" ואיך אפשר לקבוע שמישהו הוא "עקשן".

ולמה נזכרתי בזה פתאום? כי בכל פעם שאני מסביר לאנשים מהם עקרונות התזונה שלי – הם מסתכלים עליי במבט עקום. אני לא נכנס לאף תבנית המוכרת להם, אני לא יכול לשייך את עצמי לאף קטיגוריה. ועם זאת, העקרונות שלי ברורים מאוד. הנה הם לפניכם:

  • אני לא אוכל בשר, דגים או מאכלי ים
  • אני נמנע מאכילת מוצרים מן החי (מוצרי חלב, ביצים ודבש)
  • אני מקפיד על צריכת מזונות בריאים ועל דרכי הכנה בריאוֹת
  • אני נמנע ממזון מתועש
  • אני כמעט ולא שותה, אלא מקבל את כל הנוזלים הדרושים לי מפירות וירקות

  • רגע, עוד לא סיימנו, אבל כעצירת ביניים אולי יהיו ביניכם שיחשבו: אה, הוא טבעוני! אז זהו, שלא בדיוק, כיוון שטבעוני יכול לאכול עוגיות אוריאו או צ'יפס ביתי ואני לא אוכל אותם (מזון מתועש וטיגון בשמן עמוק, בהתאמה). אז אולי אני בריאותני? אני אכן נוטה יותר לכיוון הזה. בכל מקרה, עכשיו מגיעה הנקודה בה מגיע המבט העקום באמת:

    • אני אוכל קינוח אמיתי בערב, אחרי ארוחת הערב – כזה שכולל, לרוב, מוצרים מן החי (חלב, ביצים) וגם מוצרים לא בריאים (סוכר, למשל)
    • אני מרשה לעצמי "לשחרר" עצמי מן הכבלים הללו (פרט לעניין הבשר/דגים/ים) בסופשבוע ואירועים מיוחדים

    אז כן, תוכלו בנקל למצוא אותי אוכל פיצה ומקנח בגלידה ביום שבת, ואולי אפילו באמצע השבוע, אם אני נפגש עם חבר שלא פגשתי מזמן (אירוע מיוחד, לא?). ותמצאו אותי בהחלט אוכל עוגיות ממותקות ומטוגנות בביקור בשוק באמצע השבוע (לא כל יום מזדמן לי להגיע לשוק, זה אירוע מיוחד). האם זה הופך אותי לבריאותני פחות? אולי. אני מקפיד, כמובן, על מינון סביר (בעיניי) של חריגות לעומת שמירת המסגרת. לרוב זה בהחלט מצליח, ואם לא – אני דורש מעצמי "תקופת איזון".

    מסגרת הכללים שלי – המורכבת מסט שיקולים נרחב (בריאותיים, מוסריים ואקולוגיים) – מסייעת לי להגדיר לעצמי מה מותר לי ומה אסור לי. ובד בבד, היא מקשה מאוד על אחרים לסווג אותי. מה אני בעיניהם: טבעוני לייט/ליברלי או צמחוני פלוס/קיצוני? חציבעוני (חצי-טבעוני)? ואולי אני הזוי בעיניהם? נחמה פורתא, אני לא ההזוי היחיד – הנה העיתונאי גרהאם ביל (Graham Bill), אשר הצהיר מעל במות רבות כי הוא צמחוני בימי אמצע השבוע, ועוד לפניו, הציג העיתונאי מארק ביטמן (Mark Bittman) את שיטת טבעונות עד לפני ארוחת הערב.

    היומיום שלנו מלא ברגעים בהם אנחנו נדרשים לשים תוויות על אנשים, לקטלג אותם, לסווג אותם ככזה או כאחר. ברוב המקרים, אנחנו עושים את זה בלי לחשוב כמעט, על אוטומט. ככה המוח שלנו מתוכנת לפעול. אז בפעם הבאה שזה קורה – עיצרו לרגע ושאלו את עצמכם האם התווית מוצדקת. אולי היא כוללנית מדי, אולי היא לא-מדויקת, אולי היא לא מוצדקת. ואם היא אכן כזו, נסו לקלף אותה ולהביט מתחתיה. רק כך תוכלו לראות שלכל אדם יש צבעים שונים וגוונים רבים ואמונות רבות (לפעמים אפילו סותרות). ועכשיו, אני נאלץ לסיים כיוון שאני הולך לאכול קלמנטינה; אחרי הכל, היום היום יום שגרתי ולא מיוחד ואני מרגיש קצת צמא.

    Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

31 בדצמבר 2015   אין תגובות

יום הורים

כסאות על שולחנות,
קישוטים על הקירות,
חלונות, וילונות,
ספרים ומחברות.
הכל מוכר, כמו
דבר לא השתנה:
תלמיד, אביו, אמוֹ,
שולחן, מפה קטנה.
והמורָה מדברת,
מלאת תִּשבחות,
מקריאה ממחברת
(פה ושם קצת בדיחות).
והילד מקשיב
והילד נבוך
ושקט סביב
כמו כלוא במבוך.
והאמא גֵּאָה
והאבא גֵּאֶה
שִׂמְחתם שם גואה
וכל זר זאת יראה.

ואני בכיתה, על כיסא קטן, מול המורָה
הפעם בתפקיד ההורה
אבל רק לפני רגע הייתי הילד הנבוך-נורא
איך זה קורה?
הזמן חלף לו, טס, אזל, מהר מהר מהר
ולובן כבר דובק בִּשְׂערי
אולי פעם מישהו יתן על זה הסבר
ביום הורים להורים…

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

28 בדצמבר 2015   אין תגובות

אני נושא עמי את זכר הפדיחה

לפני כמעט שש שנים, החלטתי שהגיע הזמן לחשוף את הפדיחה הגדולה שכבר אז ליוותה אותי כמה שנים טובות. חששתי לעשות כן, ולכן החלטתי לנקוט בטקטיקה מעניינת: אם ארפד את הפדיחה שלי – כך חשבתי – בפדיחותיהם של אחרים, ייקל עליי להוציא אותה לאוויר העולם, להשתחרר. לכן פרסמתי בזמנו פרויקט מיוחד בבלוג, במסגרתו הזמנתי אחרים לספר על הפדיחות הגדולות שלהם. התוצאה היתה משעשעת מאוד (אפשר לקרוא את אוסף הפוסטים ההוא כאן). אבל בסוף – איך לא? – השתפנתי. לא חשפתי את הסוד הגדול שלי.

לפני כמה ימים, בשבתי במפגש של קבוצה המונחית בגישת הפסיכולוגיה החיובית, נתבקשנו להתחלק לזוגות, על פי סדר הישיבה, ולחלוק איש עם רעהו פדיחה שהיתה לנו. מבלי לחשוב יותר מדי, החלטתי כי הגיע הזמן להוציא מפי את מה שעובר בראשי מזה שנים רבות. סיפרתי לשכנתי לספסל את שאירע לי. כאשר סיימתי לספר, הרגשתי שהשתחררתי סופסוף מעול כבד שהטריד אותי במשך שנים רבות. עכשיו, אפשר סופסוף להשתחרר ממנו גם כאן, באופן פומבי…

* * *
נובמבר 2003. דודי האהוב נפטר. אל מול הקהל הרב שהתאסף בבית העלמין ספדתי לו. כהרגלי, קראתי את הדברים מן הכתוב, על פי טקסט שהכנתי מראש. כך אני נוהג לעשות תמיד, ובפרט במצבים בהם ההתרגשות עלולה להשתלט עליי ועל זכרוני הרעוע-ממילא. גם ברכות בימי ההולדת של הילדים אני קורא מן הכתוב. וכיוון שאני נוהג כך כבר שנים, אני לא מנסה אפילו לזכור את מה שכתבתי. אני שולף את הדף, ולפעמים קורה שאני מופתע ממה שכתוב בו, ממה שכתבתי ימים ספורים קודם לכן וכבר הספקתי לשכוח.

דצמבר 2003. טקס גילוי מצבה לדודי, במלאת שלושים למותו. תוך כדי שרבוט נוסחאות בעבודה, אני מנסח דברים שארצה לומר בטקס. היו כמה דברים שלא היה להם מקום ביום הלוויה, מול הקהל הרב, מעל בימת ההספדים, וחשבתי כי בטקס גילוי המצבה, מול קהל מועט יותר, בגובה העיניים, ייקל עליי לומר אותם. התאספתי ביחד עם שאר האנשים אל מול המצבה הבוהקת, וכשהגיע תורי לשאת דברים התקדמתי מעט ממקומי, רק צעד או שניים, כדי להתקרב למצבה ולצאת מעט קדימה, אל מקום בולט יותר.

ואז זה קרה. הושטתי את היד על הכיס, שולף ממנו את הדף שהכינותי מראש, פתחתי את הקיפולים – וחשכו עיניי. על הדף היו כתובות מיני נוסחאות הקשורות לעבודתי. הדף עם דברי ההספד נשאר על השולחן במשרד… היה זה יום חורפי, אך גשם לא ירד. לצערי. כי באותו הרגע, קיוויתי שענן גדול יישבר מעליי ויסחוף אותי משם בנהר השיכחה. המשכתי לנעוץ עיניי בדף, כדי שלא אתפס בקלקלתי, אך אני עצמי כבר נתפסתי בה – ודבר לא הועיל. אני הרי לא זוכר את מה שאני כותב. בכל זאת, הצלחתי לדלות ממעמקי זכרוני צירוף מילים אחד שהופיע בדברים שכתבתי, וסביבו אלתרתי משפט. משפט אחד. הוספתי כמה רגעי שתיקה בין המילים. וזהו. קיפלתי את הדף המיותר-ממילא, פסעתי צעד או שניים אחורנית כדי להיטמע בקהל, ונעלמתי בתוך עצמי.

למיטב ידיעתי, אף אחד מן הנוכחים במקום לא שם לב למה שקרה. (ואם אכן כך, האם היא בבחינת עץ שנופל באמצע היער?…)

* * *
אז זהו, עכשיו השתחררתי סופית. וגם אם אור השמש-האינטרנטית לא ישמש כחומר חיטוי לנפשי הפצועה מאז – הוא כנראה ישמש כחומר מונע-חיטוט שלי בה. כבר עכשיו אני מרגיש חופשי יותר, קל יותר. אולי כדאי לשחרר עוד כמה שדים רדומים מרבצם?…

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

24 בדצמבר 2015   אין תגובות

פס כסף בשערה, פסי כסף בשערי

אם אני בוחן-לאחור את חיי בכנות מירבית, אני יכול לומר באומץ כי את רוב מה שאני יודע היום לא למדתי בבית הספר. אני מניח שרבים חשים כמוני. אך יותר מזאת: מכל שנות לימודיי בבית הספר אין לי כמעט זכרונות. הרוב נמחה והתאדה כלא היה. עם זאת, פה ושם ישנן כמה פיסות-זכרון מאותם ימים. חלקן קשורות לאירועים דרמטיים (למשל, השותפות בגניבת טופסי המבחן בכיתה ו'; התעלול שארגנו למורה למתמטיקה/פיזיקה – דלי מלא בחתיכות נייר קטנות שהתהפך מעל ראשו עם פתיחת דלת הכיתה; ועוד כמה שהשתיקה עדיין יפה להן), חלקן אנקדוטליות לגמרי (כמו המורה להיסטוריה בחטיבה שהעירה לי פעם: "יותר לאט, אתה מדבר אוטוסטרדה; וכמו הפעם ההיא, בכיתה ב' או ג', כשקראתי למורה בטעות – בפני כל הכיתה – "אמא"). ורק מיעוטן קשור לחומר הנלמד.

אחת כזו, הנעוצה בנבכי זכרוני ומסרבת להיפרד מהם, היא צירוף המילים הענוג, "אשה שׁפּס כסף בשערה". הימים – ימי חטיבת הביניים, כיתה ח' או ט'. אני לא זוכר בדיוק מי היתה אז המורה לספרות, אך את ההתרחשות אני זוכר היטב. (יכול להיות שזו אותה המורה שאמירה אחרת שלה חקוקה היטב בזכרוני: "שיר ללא ניקוד הוא ערום"; עם זאת, בזכרוני – הרעוע, יש לציין – שתי האמירות הופרחו לחלליהם של שני חדרי לימוד שונים, כך שייתכן ואני שוגה בזהות המורה.)

באיזה הקשר נלמד השיר הזה? מה עוד נאמר בו? מי כתב אותו? לא זכרתי. (היום אני יודע, בזכות גוגל, אבל זו לא חוכמה). רק את צירוף המילים הזה אני זוכר. "אשה שׁפּס כסף בשערה". ואת הסברהּ של המורה כי התיאור הלה מצביע על אשה מכובדת – היא כבר לא צעירה אך עדיין לא זקנה, פס השיבה הופך אותה לאצילית. פס הכסף הזה מלווה אותי מאז – מין נקודה סינגולרית של שפיות בתוך כאוס-אי-הזכרון הכולל. ומאז לא קראתי שוב את אותו השיר ולא שמעתי שוב את אותו הביטוי (חוץ אשר בנבכי מוחי). עד לפני כמה ימים.

במסגרת אחד ממחקריי, אני מבקר בבתי ספר בארץ וצופה בשיעורים. בחירת המורה הנצפית, המקצוע הנלמד, נושא השיעור ויום התצפית – כל אלו נתונים לחסדיה של הנהלת בית הספר. וכך קרה שנכנסתי לפני כמה ימים לשיעור תנ"ך בכיתה ח'. על הפרק – שירת דבורה. המורה – נהדרת! כבר ביקרתי אצלה בכמה שיעורים, ובכל פעם אני מחדש נפעם מיכולתה להסביר לתלמידיה את הרעיונות המובאים בפרקים שהם נדרשים לקרוא לחייהם, לעולם המושגים שלהם, למי שהם. והנה, תוך כדי דיון על האופן בו מציגה דבורה את אשת סיסרא, מזכירה לפתע המורה הנפלאה את השיר אִמוֹ של חיים גורי. והיא מקרינה את מילותיו על המסך.

והנה המילים המוכרות כל כך מופיעות שם, לפתע, מולי, באותיות גדולות וברורות. אשה שׁפּס כסף בשערה.

ואני יושב שם, באחורי הכיתה, מלפניי כשלושים נערים ונערות, ובבת אחת אני מרגיש כאילו אני בגילם, בכיתה ההיא. והמורה שממול משנה פניה והופכת להיות המורה ההיא, שאיני זוכר מיהי. כמעט שלושים שנים חלפו מאז פגשתי לראשונה באשה ההיא, שפס כסף בשערה, והנה היא שוב ניבטת מולי. ואני כבר הרבה יותר קרוב אליה מאשר לתלמידים שבכיתה – בכורי כבר במעט בגילם, שערי מנוקד בפסי כסף רבים. איך הובילו אותי החיים – במין מסלול פתלתל, עקלקל – לפגוש שוב באמו של סיסרא? ולא רק את פס הכסף שבשערה אני פוגש. לראשונה, אחרי כל השנים האלו, אני קורא את השיר כולו. ואני מבין במלוא העוצמה מדוע נשקפו פניה בחלון. ובתוך כך, אני תוהה על מי שהייתי ועל מי שאני עכשיו. על מה שהשירים היו לי אז ועל מה שהם עכשיו.

* * *
בסוף השיעור, כשליוויתי את המורה מן הכיתה לחדר המורים, היא אמרה לי: "אתה בטח סובל נורא בשיעורים האלה". "סובל?" עניתי לה מיד, "מה פתאום סובל? אני דווקא נהנה". זו האמת לאמיתה, אך לא האמת כולה. אך איך אסביר לה את הצמרמורת שאחזה בכל גופי אל מול אמו של סיסרא?

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

26 בנובמבר 2015   אין תגובות

כשנשלל ממך משהו – דלת נפתחת

באיחור ניכר של 15 שנה, קראתי רק לאחרונה את הספר Kitchen Confidential ("סודות מחיי המטבח") של השף אנתוני בורדיין Anthony Bourdain. הספר חושף את מאחורי הקלעים של עולם המסעדנות, ועושה זאת בחן רב. בימים בהם פורסם, היה בכך חידוש גדול. היום, בעידן תוכניות הריאליטי-אוכל – נדמה שכולנו בקיאים קצת בעולם הזה, ובכל זאת בורדיין מספק לנו הצצה לקרביים של מטבחי-המסעדות באופן שגם תוכניות הריאליטי לא עושות. אך לא בכך עסקינן.

בתחילת הספר, מספר בורדיין על הרגע שהוביל אותו, בסופו של דבר, להיות שף-סלב. מה היה הרגע הזה? הרגע בו הוא הבין ששוללים ממנו אוכל. כשבילה עם הוריו בחופשה בצרפת (אביו הוא נצר למשפחה צרפתית), הם הגיעו לעיירה מסוימת, שם החנו ההורים את המכונית מחוץ למסעדה ו… נכנסו לבדם לאכול, בעוד שני הילדים נשארים באוטו! זה היה רגע מכונן מבחינתו של בורדיין, כיוון ששללו ממנו משהו. והמשהו הזה היה אוכל, דבר אליו הוא לא שם לב עד עכשיו. אוכל היה בשבילו עניין שבשגרה, לא משהו שעושים בשביל ליהנות. לא משהו ששמים לא אליו. בקיצור, דווקא כשנסגרה בפניו דלת – הוא הבין שמאחורי הדלת הזו ישנו דבר נפלא.

וזה בדיוק היופי שבקריאת ספרים. המילים זורקות אותך לכיוונים שלא ציפית להם וגורמות לך לעשות סדר במחשבות שרצות אי-שם בראש. כך קרה לי עם האמירה הזו של בורדיין:

By being denied, a door opened

בציפיה לקרוא על אוכל, ותוך כדי הנאה מזכרונות ילדותו, נזרקתי לפתע לאחור כשלושים שנה, ואני ילד קטן, בן תשע בערך, שקם בשבת בבוקר וצועד למטבח הביתי. אבא שלי כבר יושב שם, קורא עיתון, כוס הקפה שלו מונחת על השולחן והרדיו (על מדף גבוה?) פתוח וקולות מוזרים בוקעים ממנו. ואבא שלי צוחק.

הנה אני כאן, שנת 2015, והמשפט הקצר של בורדיין גורם לי להעלות שוב מן האוב את הרגע ההוא. זה היה רגע מכונן, ולא בקלות הוא יימחה מזכרוני, אחת מני תמונות מוחשיות מעטות מילדותי. ממה אבא שלי צוחק כל כך? אני מתקרב לכיסאו, שואל אותו: "מה זה ברדיו?" והוא עונה לי, בקושי מרים עיניו מן העיתון: "זה ביידיש, זה לא בשבילך". לא היתה לו כוונה רעה, כמובן. אולי הוא באמת חשב שזה לא בשבילי. ייתכן ובסיטואציה דומה היום, הייתי אומר בדיוק אותו הדבר לילדיי. אבל ברגע ההוא – כשנשלל ממני משהו – הבנתי כי דווקא את הדלת הזו אני רוצה לפתוח. ממש כמו בורדיין.

וברגע ההוא, באותם חילופי דברים קצרים עם אבי, החלה המשיכה העזה שלי לשלישיית הגשש החיוור. הפכתי להיות מעריץ מושבע שלהם, משנן בעל פה כל מערכון וכל שיר שלהם (את רובם אני זוכר עד היום), לומד פריטי טריוויה אודותם, מקליט כל תוכנית איתם ששודרה ברדיו, שומר כל גזיר עיתון בו סוּפר עליהם, מדביק פוסטרים שלהם על קירות חדרי, וכמובן קונה כל תקליט (או קסטה) שלהם. בהמשך, זכיתי גם לצפות בהופעות חיות שלהם. והכל התחיל בשלילה, בסגירת דלת.

והיום אני תוהה לעצמי, מה היה קורה אם אבא היה עונה לי בצורה פשוטה, משהו בסגנון: "כדאי לך להקשיב, אלה מערכונים נורא מצחיקים"? האם הייתי מתפתה להאזין. הרי כשאני מנסה לעניין את ילדיי במשהו, הם מיד נרתעים מלהצטרף להתלהבות. אז אולי אלמד מאבי את השיעור החשוב ביותר שגם אנתוני בורדיין למד מהוריו – לפעמים כדאי לסגור את הדלת בפני ילדיך. כך יגדלו הסיכויים שהם ירצו לדעת הכל על מה שמסתתר מאחוריה.

הרגע המכונן: "המכונית המגוייסת" ביידיש. ככה התחיל הסיפור שלי עם הגשש החיוור (החל מחותמת זמן 5:25)

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

29 באוקטובר 2015   אין תגובות

דברים שכתבתי לאבי בהגיעו לגבורות

אבא,

קשה לי להאמין שאתה בן שמונים. באמת. בעיניי – אל מול עיניי ממש, לא רק בעיני רוחי – אתה מופיע כפי שאני זוכר אותך מאז ומתמיד: שיער מסודר שמתבדר ברוח, עיניים סקרניות, שפם מסודר שלא מסתיר חיוכים, עמידה זקופה (וכן, גם כרס…). ומתחת לחזות החיצונית נשארה אותה הפנימיות, זו המלאה שקט, שלווה, מסירות, התמדה, צניעות, יושרה, דיוק, דקדקנות ודייקנות. ואת אלו גם אלו עוטפים מרץ וחיוּת. כך ראיתי אותך כילד וכך אני רואה אותך גם עכשיו. וכיוון שאני מסרב, לפעמים, להאמין שאני כבר לא הילד ההוא, אני מתקשה לראות שגם אתה השתנית.

כשהפכתי לאבא בעצמי, מימד נוסף של התבוננות-עצמית הצטרף לאלו שהיו קיימים בי כבר. על שאלות בסגנון "מי אני?" ו"מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול?", נוספו שאלות בסגנון "איזה אבא אני?" ו"מה אני רוצה שילדיי יהיו כשיהיו גדולים?". ובכל פעם ששאלות כאלו עולות, אני מתבונן לאחור אל האבא שאתה היית. ואני מבין שהדבר המשמעותי ביותר באבהותך (בעבורי, לפחות) הוא שתמיד היית שם בשבילנו. תמיד. גם כשהייתי צריך להיות במקומות אחרים – בחוג בחדרה, במסיבה בגבעת עדה או בביקור בשירות המטאורולוגי – דאגת תמיד להביא אותי ולהחזיר אותי. וכך יצא שגם בדרך מכאן לשם – היית איתי. ואחר כך, כשהיה צריך לארוז, לפרק, להעביר, להרכיב – ובעיקר, לקדוח – תמיד אפשר היה לסמוך עליך שתהיה שם. ועשית את זה כל כך טוב עד שגם היום המקסימום שאני יודע לעשות בבית זה לתקוע מסמר. אז אתה היית שם תמיד בשבילנו, ובשבילי זהו הסמן לבחינת התנהלותי כאבא לילדיי. האם אני תמיד שם בשבילם?…

ועוד דבר מעניין קרה לי מאז שהפכתי לאבא: אני חווה מחדש חוויות ילדות, הפעם מן העבר השני של הנהר. כך, למשל, כשנסענו עם הילדים לשכונת "הדר" בחיפה במהלך חופשת הפסח האחרונה וחצינו בנסיעה את רחוב הנביאים ורחוב החלוץ – מחשבותיי נדדו מיד לנסיעות שלנו בחיפה בילדותנו לאותם המקומות ממש; אחזתי בידו של הילדונצ'יק והרגשתי כאילו אני הולך שם במקומו, אוחז בידך. כשהלכנו עם הילדים לחוף דור בקיץ האחרון, היה בלתי אפשרי, כמובן, שלא להיזכר בהליכות שלנו לאותו החוף בדיוק. כשהילדים באים לבקר אותי בעבודה – אני חוזר להיות הילד ההוא שאהב להגיע אתך לבנק בבוקר, ראשונים להיכנס למבנה הגדול, ואתה מדליק את האורות ומכבה את האזעקות. ואפילו ביומיום השגרתי, כשאני מכסה בערב את הילדים, אני מרגיש לרגע כאילו אני הוא זה ששוכב על המיטה ואתה הוא זה שמכסה אותי. כמו פעם. (ואני לא מספר להם איך הייתי נרדם על השטיח בסלון ואתה היית מעביר אותי למיטה – כדי שלא יחקו את מעשיי. ורק למקרה ואתה לא יודע – בשלב מסוים בימים ההם, כשהבנתי את המתרחש, הייתי עושה עצמי נרדם על השטיח רק כדי שתעביר אותי למיטה.)

על היותך סבא צריכים להעיד הנכדים, אך ממה שאני רואה – אתה מעניק להם את כל החום והאהבה הרבים שיש בך, ואלו אינם כָּלִים.

ועכשיו הגעת לגבורות. לא לבד, כמובן, שכן אמא נמצאת לידך כל הזמן. מפעים אותי לראות איך בשנים האחרונות אתם מגדירים מחדש את הביחד שלכם. מבלים הרבה, נוסעים לחוץ לארץ, נהנים מן השקט, וכל זאת תוך שאתם ממשיכים לטפח את הבית ואת החצר לתפארת.

אז מה אפשר לאחל לך? אם להשתמש בדבריך שלך, אני מאחל לך את כל מה שאתה מאחל לעצמך. ואני מאחל לכולנו שתמשיך להיות כמו שאתה, נאמן לדרכך. בעצם, נראה לי שזה די וודאי, כי אם לא השתנית עד גיל שמונים – בטח לא תשתנה עכשיו.

באהבה רבה,
אני

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

7 במאי 2015   אין תגובות

צפירות

סבא שלי לא היה בשואה,
גם סבתא שלי לא היתה,
אבל היום בצפירה – עמדתי
בדיוק כמו שהמורה עמדה.
הסתכלתי לרצפה ושתקתי
ולא הרגשתי טוב,
כי לא ידעתי בכלל
על מה אני צריך לחשוב.
בבוקר, בטקס, שרנו
בשקט, כמעט בלחישות,
וקראנו קטעים מוזרים
עם המון מילים קשות.
סבתא של שירי סיפרה
איך היה לה במלחמה
וכל הזמן היא אמרה:
"ועכשיו יש לי נכדה מקסימה!".
שנה שלמה היא היתה רעבה,
ראו כמה היא רזה בצילום,
ופתאום קרקרה לי הבטן
כי לא אכלתי בבוקר כלום.
וכשהיא סיפרה על קרון צפוף
שאי אפשר היה בכלל לשבת,
היה לי לא נעים, כי
אף פעם לא נסעתי ברכבת.
אז בצפירה הסתכלתי למטה
על הנעליים של מסי שקיבלתי
וראיתי שאחד הפסים
התלכלך כשאכלתי ארטיק.
וראיתי מתחת לשולחן
המון חתיכות זרוקות
וחשבתי שזה קצת מוזר
כי בבוקר ראיתי את המנקות.
ואז נגמרה הצפירה
וכולם התחילו לצחוק
כאילו מישהו לא נראה
דגדג אותנו בבת אחת מרחוק.
המורה ביקשה שקט
וביקשה מכולם להסתכל
והתחלנו להתכונן לטקס
של יום הזכרון לחללי מערכות ישראל.
זה עוד כמה ימים
וגם אז תהיה צפירה
אבל אני יודע מעכשיו:
אח של סבתא שלי נהרג במלחמה
אז אני בטח אחשוב
או עליה או עליו.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

16 באפריל 2015   אין תגובות

גלאי עקשן

לפעמים נדמה שלבונבון – רק בן ארבע וחצי – יש כבר שלושים שנות נסיון בעקשנות. הוא עומד על שלו (ולפעמים גם על מה שלא שלו), יודע היטב מהם עקרונותיו (אני רוצה הכל, כאן ועכשיו) ושומר עליהם בקפידה (גם בצרחות, בעיטות ושאר מרעין בישין, כמובן).

אין לטעות, אנחנו עומדים על שלנו. לנו יש גבולות. כלומר, לנו יש כוונה שלבונבון יהיו גבולות, ואנו עושים הכל כדי שאלו יהיו ברורים למדי. וזה לא קל. בניגוד למה שאף אחד לא סיפר לנו – זה לא קל יותר בפעם השלישית. וגם אם התגברות עקשנותו לאחרונה – והתנהגותו באופן כללי – קשורות, כנראה, לעובדה שהבין (מעט באיחור) שהוא כבר לא הילד הקטן במשפחה – הרי שאין בידיעה זו כדי לנחם (את ההורים) או כדי להציע פתרונות.

גם העובדה שהמקור הגנטי לעקשנותו ברור למדי (הוא ירש את זו שלי ואת זו של זוֹשֶׁ – שלי כנראה בולטת יותר אצלו) היא לא סיבה לנחמה. נהפוכו, היא רק מחדדת את מאבק האיתנים המתחולל בביתנו, וקשור לשני כוחות הישרדותיים קדמונים.

מצד אחד, השתבחות המין. ברור לגמרי שהבונבון לא רק שירש את שתי עקשנויותינו(?), אלא שהכפיל את עוצמתן זו בזו והעלה את התוצאה בריבוע. נו, טוב, רק ככה המין האנושי יודע לשרוד. אם זה הצליח אצל אחרים – למה לא להבליט זאת עוד?

ומן הצד השני, נסיון חיים – אנחנו, הוריו, מביאים עמנו נסיון חיים עשיר ומגוון בעקשנות, ולפיכך אנחנו, כנראה, בעלי יתרון עליו. סביר שנסיון החיים היווה, בזמנו, יתרון לבני הדורות הקודמים על צעירי השבט.

אז מי משני הכוחות הללו מנצח? בדרך כלל, שניהם מפסידים. הוא יוצא מאוכזב, אנחנו יוצאים מותשים. ולכן, אולי צריך להחליף את השיח. אולי כדאי לתת לו להשתבח בכך שיבין שעקשנות אינה בהכרח טובה, ואולי כדאי ללמוד מנסיוננו כדי להבין שלא תמיד העקשנות משתלמת. כן, חייבים לשנות את השיח, אבל המלכוד כאן הוא ששלושתנו עקשנים מדי כדי לעשות זאת.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

19 ביוני 2014   אין תגובות