"אם זה נהיה רכבת הרים, אני עוזב ידיים" (ידיים למעלה, כנסיית השכל)

לפני ימים אחדים, כיכבה בראש המהדורה המקוונת של עיתון "הארץ" הכתבה אשר זכתה לכותרת הבאה: "הזיקה של קצינים לערכים לאומיים ולצה"ל פוחתת אחרי ביקור באושוויץ". הממצא המרכזי המובא בכתבה הוא זה:

נסיעות של קציני צה"ל למחנות ההשמדה בפולין במשלחות "עדים במדים" מביאות לירידה של עד 20% בחשיבות שהם מייחסים לאחר מכן לערכים לאומיים כמו קיום צה"ל, לחשיבות סמלים יהודיים, לתחושת הגאווה בישראליות, לתחושת השליחות, לחשיבות מושג הגבורה ולחשיבות יהדות התפוצות.

על פי הדיווח, נערך המחקר "בקרב 600 קציני צה"ל, לפני ואחרי שהשתתפו במסע". זאת ועוד, המחקר התקבל בצה"ל בהפתעה, "לנוכח המטרה המוצהרת של חיזוק הערכים הלאומיים במסע". המחקר האמור נערך במחקר האוניברסיטאי אריאל על ידי הד"ר ניצה דוידוביץ', פרופ' דו סואן, ותא"ל (במיל.) אמיר השכל. כבר כתבתי כאן בעבר על זהירות היתר שצריך לנקוט עת צורכים נתונים מדעיים מתקשורת ההמונים. ולכן, מיד לאחר קריאת הכתבה שלחתי מייל לשניים מן החוקרים, ותוך זמן קצר קיבלתי עותק של הפרסום המלא המקורי. ולא, לא קיבלתי שום יחס מיוחד – כל אחד יכול לעשות זאת. מד"ר דוידוביץ קיבלתי אישור לפרסם את הקובץ המלא כאן, והרי הוא לעיונכם^[1] (קובץ PDF).

ובכן, אחרי קריאת המאמר המלא, הרי כמה תובנות החשובות להבנת ממצאי המחקר.

אוכלוסית המחקר (או: לא בדיוק "לפני ואחרי")

הנה הטקסט מן המקור, המייחס לאוכלוסיית המחקר. ההדגשות – שלי:

מתוך כלל המשתתפים במסע [...] לפני היציאה למסע ענו על השאלון 267 משתתפים. אחרי השיבה מהמסע ענו 333 משתתפים על השאלון. [...] עם קליטת השאלונים הסתבר כי אי-אפשר היה לערוך תאום בין שאלוני שני המועדים, על כן הממצאים מוצגים כשתי קבוצות: קבוצת ה"לפני" וקבוצת ה"אחרי". בשל כך, במהלך העיבודים הסטטיסטיים התייחסנו אל שתי קבוצות אלה כשני מדגמים בלתי תלויים.

להדיוטות, הטקסט הזה נשמע סתום למדי; משמעותו: מבחינה פרקטית, אין אפשרות לדעת כמה מן המשיבים ענו גם שאלות ה"לפני" וגם על שאלון ה"אחרי". יכול להיות שאלו שתי קבוצות זרות לחלוטין, יכול להיות שקבוצת ה"לפני" מוכלת בקבוצת ה"אחרי". אין לדעת. יש לזכור זאת כשמשווים ממצאים בין שתי הקבוצות.

נוסח השאלות (או: התשובה, לפעמים, תלויה בשאלה)

הדיווח המלא על המחקר אינו מביא את נוסח השאלון, ואף לא את שיטת המדידה. לפעמים, ניתן מן הדיווח על התשובות ללמוד קצת על השאלות. למשל, בלוח 1 (ע' 164) מובאת התפלגות של משתני רקע אישיים של המשיבים, כמו מגדר, גיל, ארץ לידה וקשר משפחתי לשואה. בכל אחד מן המקרים הללו, ברור מה נשאלו המשתתפים: מהו מינך [זכר/נקבה]? מהו גילך? האם נולדת בישראל או בחו"ל? האם במשפחתך בן משפחה שנספה בשואה [כן/לא]? האם במשפחתך בן משפחה שעבר את השואה וניצל [כן/לא]? עם זאת, השאלה האחרונה, למשל, צריכה להיות מוגדרת היטב על מנת שניתן יהיה להתייחס לתשובות עליה; לא ברור, למשל, עד איזו קירבה מוגדר "בן משפחה" ככזה.

הבעיה מחמירה כאשר מסתכלים על לוח 2 (באותו העמוד), המביא את התפלגות מקורות הידע על השואה, ובו רשימה של מקורות מידע אפשריים ושכיחותם באוכלוסיה. המקורות הם: ביקור במוזיאונים להנצחת השואה; סיפורים מפי ניצולים; ימי עיון; סרטי קולנוע והצגות תיאטרון; טלוויזיה, רדיו ועיתונים; קריאת ספרים בנושא השואה; סיפורים משפחתיים; חיפוש באינטרנט. כיצד הוצגה למשתתפים השאלה? האם היתה זו שאלה פתוחה, דוגמת: "מהם מקורות הידע שלך על השואה?", ואולי היתה זו שאלה אמריקאית: "לגבי כל אחד מן המקורות הבאים, ציין אם הוא היווה עבורך מקור ידע על השואה [כן/לא]"? אני מהמר שהאפשרות השנייה היא הנכונה, ולו בגלל מספר המקורות המצומצם (שאלה פתוחה היתה עשויה להעלות אפשרויות נוספות, ובראשן "לימוד בבית הספר" שמשום מה נעדר מרשימת מקורות המידע), ולאור העובדה שסכום השכיחויות גדול מ – 100%, היינו שהמשיבים יכולים היו לבחור יותר מאפשרות אחת.

זאת ועוד – מתי בדיוק מולא השאלון לפני המסע? שכן החוקרים עצמם מדווחים כי במסגרת ההכנות למסע "מתקיימים שלושה ימי עיון ביד-ושם הכוללים הרצאות, ביקור במוזיאון [...] עדות של ניצול שואה [...] ההשתתפות בכל ימי ההכנה חובה". אם כך, עלינו להסיק כי השאלון מולא לפני ימי העיון הללו, אחרת היו צריכים 100% מן המשיבים לסמן "וי" על ביקור במוזיאונים להנצחת שואה, סיפורים מפי ניצולים וימי עיון. אך האם אכן כך הדבר? אין לדעת…

אך לעומת השאלות הנ"ל, ישנן שאלות בסקר שלא ברור כיצד נוסחו. למשל, אלו שתשובותיהן מדווחות בלוח 10 (ע' 167-8), העוסק ב"חשיבות ערכים יהודיים, ציוניים ואוניברסליים". בלוח מובאים 8 ערכים (למשל: "זיכרון, הנחלה והנצחת השואה", כמו גם "תורה ומצוות") ולצידם ערכים באחוזים. אם כן, האם היו גם אלו שאלות כן-או-לא? ואולי היו צריכים הנשאלים לדרג את הערכים לפי סדר החשיבות הנראה להם? ואולי היו צריכים לבחור מתוכם את החשובים ביותר? ומה זה בכלל "תורה ומצוות" כערך? האם המשיבים ב"הן" לגבי חשיבותו של ערך "תורה ומצוות" עשו זאת כי זהו ערך חשוב עבורם או שמא כי זהו ערך חשוב לדעתם אצל אחרים?

לאופן בו מנוסחות שאלות ישנה חשיבות מכרעת על תשובות הנשאלים. והרי לכם סיפור קטן ששמעתי באחד השיעורים הראשונים של קורס "שיטות מחקר" אי-שם כאשר התחלתי את לימודי הדוקטורט. כמי שהגיע מן המדעים המדוייקים, הסיפור הקטן הזה בהחלט הבהיר לי שבמחקר במדעי-החברה יש לנקוט משנה זהירות בכל צעד ושעל, ובפרט שממצאים לחוד ופרשנויות-הממצאים לחוד. או, בצורה מפורשת יותר: לפני שאתה בודק משהו באמצעות כלי-מדידה מסוים, וודא כי הכלי אכן בודק את מה שאתה מעוניין לבדוק. והנה הסיפור, בקצרה:

בתום פרק הלימוד ב"מדעי כדור הארץ" בכיתה ד', ערך המורה לכיתתו מבחן קצר. לאחר שבדק את המבחנים, התפלא המורה על כי דני לא השיב על שאלה מס' 3, ולכן קרא לו לשיחה. "אני לא מבין," אמר המורה לדני, "המשימה היתה פשוטה: 'מנה שמות של שלושה גרמי שמיים במערכת השמש', ואתה לא כתבת כלום. הכיצד?". דני שתק, מבטו נדד לריצפה והוא היה נבוך מאוד. המורה המשיך: "והלוא למדנו על כך בכיתה: כדור הארץ, צדק, שבתאי, ועוד ועוד. האם אתה לא מכיר אותם?". "את הכוכבים האלה אני מכיר," השיב לו דני בחשש, "אבל אני לא ידעתי מה זה גרמי שמיים"…

השוואת ממוצעים (או: האם 95 גדול מ – 94?)

והנה אנחנו מגיעים ללב ליבו של העניין: האם תשובותיהם של המשיבים לפני המסע בנוגע לאותם "ערכים" אכן שונות מתשובות המשיבים אחרי המסע?

"מה זאת אומרת?", יתמה הקורא הנבוך, "הלוא כתוב בפירוש בלוח 10 כי חשיבות הערך "זיכרון, הנחלה והנצחת השואה" היתה לפני המסע 95% (ולא משנה איך נמדד המספר הזה), ואילו אחרי המסע קיבל היתה 94%. ואם כך – ירידה!

למעשה, זה לא כל כך פשוט…

כאשר משווים ממוצעים של שתי אוכלוסיות, יש לבדוק האם ההבדל בין הממוצעים הוא תוצאה של מקריות או לא. לשם כך, ישנם מבחנים סטטיסטיים מקובלים עליהם יש לדווח. ללא הדיווח הזה, לא ניתן לקבוע עם הממוצעים אכן שונים זה מזה. לדוגמא – ניקח שתי מטבעות הוגנות וזהות, נטיל כל אחת מהן 10 פעמים ונכתוב "0" בעבור "עץ" ו – 1 בעבור "פלי". לבסוף, נמצע את התוצאות שנתנה כל מטבע. נניח כעת כי בעבור מטבע אחת קיבלנו ממוצע של 0.6 (כלומר, 6 פעמים "פלי" ו – 4 פעמים "עץ") ובעבור המטבע השניה קיבלנו ממוצע של 0.5 (כלומר, 5 פעמים "פלי" ו – 5 פעמים "עץ"). האם שני הממוצעים הללו שונים זה מזה, או שמא ההבדל הוא תוצאה של מקריות? במקרה של המטבעות, התשובה היא חד משמעית: ההבדל הוא מקרי בהחלט ואי אפשר לומר ש – 0.6 גדול מ – 0.5. אם כן, האם 95 גדול מ – 94 בסקר שמובא לפנינו? התשובה היא חד משמעית: אין לדעת…

ואם כך, האם אכן ירדה חשיבותם של הערכים המדוברים בקרב אוכלוסיות ה"לפני" וה"אחרי"? ללא המובהקות הסטטיסטית, קשה לדעת.

השפעות נוספות על תשובות לשאלונים (או: גם לסטטיסטיקאים יש אפקטים)

מעבר לבעיות הקשורות לניסוח שאלונים ולהשוואת ממוצעים, ישנם לפחות שלושה אפקטים מוכרים הקשורים לאיסוף מידע באמצעות שאלונים. הנה אזכור שלהם בקצרה:

• אפקט התיקרה Ceiling Effect. אפקט זה בא לידי ביטוי כאשר בשאלות מסוימים מרוכזות תשובות רבות בקצה העליון של הסקאלה (יש גם "אפקט ריצפה" מקביל). לדבר זה השלכה חשובה על ניתוחי הממצאים, ובפרט אפקט זה רלוונטי כשרוצים למדוד שינוי של ערך מסוים: אם רבות מן התשובות נמצאות כבר בקצה העליון של הסקאלה (כמו שקורה בלוח 10 ובלוחות אחרים) – לאן כבר יש להם לעלות עוד? או, לחילופין (וזה הסבר מאוד רלוונטי למחקר הנוכחי, כפי שניווכח מיד) – אם הערכים מרוכזים בקצה העליון של הסקאלה, אין להם אלא לרדת…
• אפקט ה"מצופה ממני" Demand Effect (הצעת תרגום שלי…). בתחומי מחקר מסויימים ובשאלונים מסויימים, עשוי המשיב לקבל "רמזים" בשאלון כיצד עליו לענות. כך, למשל, בשאלון העוסק בהתייחסות לערכים יהודיים-ציוניים-אוניברסליים המובא בהקשר של מסע לפולין, המשתתף במחקר עשוי לחוש כי מצופה ממנו להעניק חשיבות רבה לערכים מסויימים (או לכולם). אפקט זה אינו מושפע, בדרך כלל, מהיות השאלון אנונימי.
• אפקט ההצגה-העצמית Self-presentation Effect. במקרים רבים, נוטים אנשים להציג את עצמם בצורה שמאדירה את האני-האמיתי שלהם, וזאת על מנת להציג עצמם באור חיובי. ברור שבהקשרים של ערכים ושואה אפקט זה יבוא לידי ביטוי. גם אפקט זה אינו מושפע, בדרך כלל, מהיות השאלון אנונימי.

כל אחד מן האפקטים הללו – ושלושתם יחדיו (כמו גם אופן ניסוח השאלות ועיתוי שאילתן) – משפיעים מאוד על האופן בו עונים נשאלים על שאלונים במחקרים דוגמת זה הנדון כאן.

נו, אז יש ירידה בזיקה או לא?!

רוב המחקרים האמפיריים מתחילים בשאלות מחקר, וכך גם המחקר הזה. על פי החוקרים, "במסגרת המחקר הנוכחי ביקשנו לבחון האם ובאיזו מידה תורם המסע לפולין "עדים במדים" לחיזוק הערכים הפרטיקולריים והאוניברסליים של חברי המשלחת." סיכום הממצאים, כפי שמופיע במקור:

ממצאי המחקר, כפי שהוצגו לעיל, מעידים כי דווקא הערכים האוניברסליים הם אלה המתחזקים בקרב חברי המסע ואילו הערכים הפרטיקולריים (זהות יהודית-ציונית, גאווה לאומית, חשיבות הסמלים היהודיים) פוחתים בעקבותיו.

הצגתי כבר קודם לכן ספקות בנוגע למובהקותה של הירידה בערכים, אך כעת באים החוקרים עצמם ונותנים פרשנות משלהם לירידה הזו:

השיא הערכי שבו היו [המשתתפים במסע] מצויים בטרם הנסיעה ירד בעקבותיה – עניין שאפשר להסביר בירידת מתח המלווה אירועים רגשיים עוצמתיים (לאחר כל עלייה יש ירידה).

כלומר, גם לשיטתם של החוקרים ייתכן וה"ירידה" הזו הינה מלאכותית. ייתכן ואם היו שאלוני ה"לפני" ניתנים למשתתפים חודשים לפני המסע ולא מיד לפניו היו הממצאים שונים. אם גם שאלוני ה"אחרי" היו ניתנים חודשים אחרי המסע ולא מיד אחריו (אני רק מנחש שניתנו מיד אחריו) – או אז הממצאים יכולים היו להצביע על מגמה נטולת השפעות מיידיות של "אירועים רגשיים עוצמתיים".

סיכום קצר (או: מה רציתי להגיד, בעצם?!)

מחשש שהפוסט הזה יובן שלא כהלכה, אני מבהיר כעת בבירור: אין לי שום ביקורת או טענה כלפי המחקר ו/או כלפי עורכיו. הנושא חשוב ביותר, ולכן חשוב שייבדק. אני בטוח שעורכי המחקר פעלו על פי כל כללי ההתנהגות האקדמיים המקובלים בעריכת מחקרם. ובכל מקרה, מי שאמורים לשפוט את מחקרם הם חברי הקהילות האקדמיות הרלוונטיות ולא המטקבקים המתלהמים.

הערות שוליים
[1] דוידוביץ, נ., השכל, א., וסואן, ד. (2011). עדים במדים – משלחות צה"ל לפולין – חינוך לערכים או אינדוקטרינציה? בתוך ניצה ד. ודן ס. (עורכים). זכרון השואה – סוגיות ואתגרים (עמ' 177-155). המרכז האוניברסיטאי אריאל. ^{[בחזרה למעלה]}

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

[הסרטון מתוכנן להתחיל לנגן מחותמת זמן 0:43]

שיחקנו אתמול בסלון בסבבה,
שלושה ילדים ואמא ואבא.
כשהשתוללו (נו, שלושה בנים)
ביקשתי שיפסיקו, בקול רך ונעים.
אך זה לא עזר. ואז זה קרה.
לפתע נכנס בי האבא הרע
וצעקתי "אתם לא מבינים?!"

הילדון נעצר ונעץ מבטו,
הילדונצ'יק כרע, נצצה דמעתו…
ורק הבונבון פרץ לו בצחוק
והשליך עוד משחק (אבל הוא רק תינוק).
איך אסביר להם שזה לא אני?
זה האבא הרע שניכנס לי בפנים.
תמיד הוא ניכנס בי בלי שום אזהרה,
האבא הרע.

סביב השולחן, אתמול בערב
הוריד אחד הילדים את הגרב
והניח אותה בצלחתו
ועירבב קצת אורז עם ידו…
ואינני יודע כיצד זה קרה,
לפתע ניכנס בי האבא הרע
ובמקום לדבר, הענשתי אותו.

וכשחשתי אליו לחדרו, במהרה,
וצילו התארך מאור המנורה,
לִבִּי-לִבִּי יצא אליו נורא…
והוא? לא נרגע, בעט בחזרה!
אז החרמתי לו את המכונית השחורה.
באמת, זה איום, הם לא מבינים,
זה האבא הרע שניכנס לי בפנים,
תמיד הוא ניכנס בי בלי כל אזהרה,
האבא הרע!

"לך מפה!" אני מבקש אותו,
כי אני רוצה לגרש אותו.
אבל הוא נִטפל ונִטפל!
כבר ניסיתי הכל, אבל אין לי ברירה.
מה לעשות בו, באבא הרע?
או אולי, כשקצת אגדל,
יעזוב אותי וחסל?

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

הבדלים בין שפות משקפים, במקרים רבים, הבדלים בין תרבויות. וכך, אחד המאפיינים הבולטים של האנגלית האמריקאית (להבדיל מן האנגלית הבריטית, שבה אינני בקיא) הוא היותה מדויקת ומפורשת. השפה לא משאירה מקום לספק, השומע/קורא אותה לא נדרש להשלים דבר – הכל הכל נובע ישירות מן הטקסט.

למשל, משחק הילדים מחבואים. כמה לא מדויק השם, שכן הוא מתאר רק חלק מן המשחק. באנגלית, לעומת זאת, נקרא המשחק: Hide & Seek – בהחלט תיאור שלם יותר.

או, ספרי ילדים, למשל. ישנה הפרדה ברורה בחנויות ובספריות בארצות הברית בין Picture Book (לא צריך תרגום, נכון?), Chapter Book (כנ"ל) ו – Board Book (ספרים המודפסים על נייר קרטון עבה, שנקרא Paperboard). המינוח במקרה זה הינו מדויק ומתאר מפורשות את הפריט המדובר.

ועוד דוגמא: עוגיות. אילו מילים קיימות בעברית המדוברת לתיאור סוגים שונים של עוגיות על פי מירקם העוגיה? יש עוגיות פריכות; יש, אולי, עוגיות קשות; יש, אולי, עוגיות נמסות. אפשר להתאמץ ולנסות "לגרד" עוד כמה דימויים. באנגלית, לעומת זאת, יש הרבה תת-סוגים של מירקמי-עוגיות: Crispy, Crunchy, Chewy, Gooey, ועוד. ורק מלגלגל על הלשון כל אחת מן המילים הללו אפשר לחוש את מירקם העוגיה… כאמור, האנגלית היא שפה מאוד מפורטת. ואם לוקחים עוגיה לבית הספר, לא לוקחים אותה ב"תיק אוכל", אלא ב – "Lunch Box", לציין את הארוחה עבורה נישא התיק.

או, למשל, בתחזית מזג האוויר, אף פעם לא תקראו מינוח כללי כמו "מעונן חלקית". הכל תמיד מפורט ומדוקדק, כמו: "Clouds giving way to some sun", או "Cloudy with rain tapering off" – וממש אפשר לחוש את העננות ואת הממטרים.

ומי מסוגל להגדיר מה זה "בית פרטי"? פעם, אולי, המינוח הזה שימש בעברית להגדיר את מה שנקרא לאחר מכן "צמוד קרקע" (אבל היום גם המינוח של "צמוד קרקע" השתבש לחלוטין), אך האם לא יכול המונח "בית פרטי" לשמש לתיאור כל בית שהינו פרטי, היינו ששייך לבעליו? באנגלית זה ברור למדי: "Single-family house". ראו כמה סוגי בתים נוספים קיימים באנגלית.

ויש, כמובן, עוד אינספור דוגמאות. אה, לא, בעצם אין אינספור דוגמאות שכן מספרן בהחלט סופי. ולכן, באנגלית לא יגידו כך אף פעם.

* * *
בסוף השבוע האחרון ביקרנו במוזיאון אריק קרל לאמנות ספרי-ילדים-מצוירים. המוזיאון ממוקם בתוך קמפוס שליו וירוק של קולג' מקומי, בלב אזור כפרי-חקלאי יפהפה. במוזיאון – תערוכות ציורים המוקדשות לאמנות הנחבאת בתוך ספרי ילדים. עבור ילדינו, היה זה הביקור הראשון במוזיאון "רגיל", אשר אינו מאפשר מגע והתנסות עם המוצגים (בניגוד למוזיאוני-ילדים בהם אנחנו מבקרים לרוב), ואפשר לומר שלא קיבלנו זריקת עידוד לביקור קרוב במטרופוליטן או במומה. (אגב, מוזיאוני הילדים מכונים Hands-on museums, והשם מסביר הכל.)

בחדר בו הוצגה תערוכה אודות חייו של אריק קרל (Eric Carle) ואודות ספרו החדש והמקסים, "האמן שצייר סוס כחול" – מוקם ארגז עם ספרים נוספים שלו, ביניהם "הזחל הרעב". באודטוריום צפינו בסרט מצויר אודות הזחל הרעב, ולאחר מכן בספריה העשירה אשר במקום עיינתי שוב בספר על הזחל הרעב.

"הזחל הרעב" הוא לילדים האמריקאיים כמו "מעשה בחמישה בלונים" לילדים ישראליים (ואולי אפשר להמשיך את המשל ולומר שאריק קרל הוא כמו מרים רות?). זוהי קלאסיקה פופולרית מזה למעלה מארבעים שנה (הספר יצא לאור לראשונה בשנת 1969, וכל הזמן מודפס במהדורות חדשות). זהו סיפורו על הזחל שבוקע מביצה, אוכל יותר ויותר ככל שחולפים ימות-השבוע, עד שנהיה לו רע מרוב אוכל ואז הוא מתנחם בעלה ירוק; הזחל מסיים את השבוע כשהוא גדול ושמן, או אז הוא בונה סביבו פקעת ובוקע ממנה כפרפר יפהפה.

כמה חוכמה יש בסיפור הקטן הזה. גם תיאור מעגל החיים של הזחל-פרפר, גם התייחסות לספירה ומנייה (בכל יום שחולף, גדל באחד מספר הפריטים שהזחל אוכל), גם לימוד ימות השבוע, גם לקח קטן על תזונה בריאה (ועל פעילות גופנית?), וגם האיורים המהממים של אריק קרל (במוזיאון הראו בדיוק כיצד הוא יוצר אותם. מקסים!).

* * *
בביתנו, הספר הזה הוא כבר קלאסיקה, והוא הוקרא ומוקרא מאז נולד הילדון. אך רק עתה, כאשר שנחשפתי לגירסה המקורית באנגלית, הבחנתי בשלושה שינויים מהותיים אשר חלו עת תורגם הספר לעברית (על ידי הסופרת, המתרגמת והעורכת המוכשרת והפורייה, עדנה קרמר).

ראשית, שמו של הספר. בעוד המקור נקרא The Very Hungry Caterpillar, ניתן לו שם בעברית "הזחל הרעב". כלומר, הזחל האמריקאי רעב יותר ממקבילו הישראלי. אני מוכרח להודות שאני לא מבין את ההחלטה הזו.

שנית, היום בו מתחיל השבוע. בעוד במקור בוקע הזחל מן הביצה ביום ראשון ומתחיל את שיטוטיו בעולם ביום שני – בוקע הזחל-המעוברת מן הביצה ביום שבת ומתחיל את מסעו ביום ראשון. הגיוני למדי, שכן שבוע-העבודה האמריקאי מתחיל ביום שני, ואילו שבוע-העבודה הישראלי מתחיל ביום ראשון.

ושלישית, המאכלים אותם אוכל הזחל (ביום השישי). הנה הדף הרלוונטי מן המקור (ליחצו להגדלה):

• Swiss cheese הפכה ל"גבינה צהובה"
• salami הפך ל"נקניק"
• cherrie pie הפך ל"עוגת דובדבנים"
• cupcake הפך ל"עוגיה"

אם כן, גבינה צהובה מסוג מסוים הפכה ל"גבינה צהובה" כללית ונקניק מסוג מסוים הפך ל"נקניק" כללי. זאת ועוד: "פאי דובדבנים" הפך ל"עוגת דובדבנים" (האם ילדי ישראל אינם יודעים פאי מהו?), ואילו "קאפקייק" הפך ל"עוגיה" (וזה כבר ממש חילול הקודש-האמריקאי).

ההבדלים בתרגום מעידים בעיקר על ההבדלים התרבותיים בין ישראל לארצות-הברית, אשר ממילא משתקפים בהבדלים בין האנגלית לעברית.

* * *
ואם אתם לא מכירים את ספריו של אריק קרל, זה הזמן להתוודע אליהם. "הזחל הרעב" הוא רק אחד ברשימה ארוכה של ספרים מוצלחים, מהנים ומעשירים של אריק קרל. בעברית, אפשר לומר על ספריו ש"אין דברים כאלה", אבל באנגלית, כמובן, אין ביטוי כזה, שכן מבחינה לוגית הוא לגמרי בלתי-אפשרי (עובדה, יש דברים כאלה…).

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

"תשב יפה"
"תאכל לאט"
"תפגין מעט נימוס".
"יש פה קפה"
"תטעם סלט"
"תחזור כבר לאיפוס!".
"אל תשתולל"
"שׂחק לבד"
"שׂחק עם אחותך".
"אל תקלל"
"אחד אחד"
"נו, תן קצת מנוחה!".
"תיתן", "תיקח"
"תביא", "תיגש"
"אולי כבר תסדר?".
"רק אל תשכח"
"נו, בלי חשש,
אולי כבר תדבר?!"
"זה פה", "לא כאן"
"שלא יאבד"
"תפתח את העיניים"
"שוב 'עוד דקה?'"
"עכשיו, מיד!"
"תלבש כבר מכנסיים".

* * *
כך שמעתי אתמול את אֵם-חברי
כששיחקנו אצלו אחר הצהריים
והכל – נו, כמעט הכל
נשמע לי מוכר למדי.
ולכן לא הבנתי למה צחקה
(אולי אמרתי משהו לא בסדר?)
כששאלתי אותה אם היא ואמי
למדו הוֹרוּת באותו בית הספר.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

זאָלן דיר וואקסן בוריקעס פון פופיק און זאָלסט פישן מיט בארשט ("שיצמח לך סלק מהפופיק ושתשתין בורשט", ניבול פה יידי)

מאז ומתמיד אני לא סובל סלק. לא יודע למה. מאכלי סלק לא זכורים לי ככאלו שהוגשו תדיר במהלך ארוחות משפחתיות, אבל איכשהו ידעתי תמיד שאני לא אוהב את האדום הזה.

ועם זאת, במהלך שנותיי הבוגרות לא פסקתי מלנסות לאכול סלק. בכל צורה. דודתי הכינה בורשט? ניסיתי; באיזשהו מקום הוגש סלט סלק? ניסיתי; באנטי-פסטי שולבו גם חתיכות סלק? ניסיתי. וכל אחד מאלו – ועוד רבים אחרים – לא רק שלא עשו לי את זה, אלא דחו אותי ממש. ועדיין, לא פסקתי מלנסות עוד ועוד.

וכך, לפני ימים אחדים, במהלך מפגש חגיגי לציון עשור להקמתו של פורום "שורשים משפחתיים", כאשר הונחה אל השולחן צלחת ועליה "סלט סלק אוקראיני", ידעתי שאנסה גם אותו. שהרי הורי אמי – מוצאם מאוקראינה ומסביבותיה, וחברת הפורום אשר הכינה את הסלט העידה מנסיון אישי ש"בכל ארוחה ברוסיה ובאוקראינה הסלט הזה נמצא על השולחן". וכשלקחתי מן הסלט אל צלחתי הרגשתי שאולי הוא יצליח לחבר אותי איכשהו לשולחנה של סבתי זו, ממנה אין לי כמעט זיכרון וממטעמיה לא זכיתי לטעום מעולם.

ובאורח פלא (או שלא), היה הסלט הזה ערב לחיכי עד שלקחתי ממנו מנה נוספת וגם אותה בלעתי בשקיקה, מתענג על כל ביס. וגם את המתכון ביקשתי וקיבלתי מזו שהכינה אותו. התגלית הזו היתה מדהימה, וכאשר כעבור ימים אחדים הוגש לשולחן, במהלך ארוחת-חנוכה-משפחתית, סלט סלק אחר לגמרי – טעמתי אותו ונהניתי מכל ביס. משהו בצ'אקרות-הסלק שלי נפתח פתאום. כן, כן, על סף גיל שלושים-ושבע מסתבר לי שאני אכן אוהב סלק. טוב, זה אצלי בשורשים…

בארוחה המשפחתית שאירגנה אמי לקראת סוף ביקורנו בארץ הכנתי את הסלט הזה, והקערה הגדולה חוסלה כמעט עד תום (למרות שהוגשה לצד קדירת צ'ונט…). ומעתה, עומד הסלט הזה לככב על שולחני הפרטי, ואני ממליץ עליו בחום גם למי ש(חשב עד עכשיו שהוא )לא אוהב סלק.

סלט סלט אוקראיני (סלט ויניגרט)

מרכיבים:
1 סלק בינוני
1 תפוח אדמה בינוני
1 גזר בינוני
חצי בצל
1 מלפפון חמוץ
1 כף שמן זית (אפשר להמיר בשמן אחר או במיונז)
1 כפית מיץ לימון (אפשר להמיר בחומץ כלשהו)
מלח ופלפל
(הערה: בסלט שאני טעמתי ושלאחר מכן שחזרתי לא היתה אפונה, אך מתכונים קלאסיים של סלט ויניגרט מבקשים להוסיף גם את העגולים הירוקים האלה)

הכנה (כמה שעות לפני ההגשה):

1. מבשלים הסלק, תפוח האדמה והגזר במים עד שמתרככים, ומצננים.
2. חותכים את הסלק, תפוח האדמה, הגזר, הבצל והמלפפון החמוץ לקוביות קטנות.
3. מתבלים בשמן, מיץ לימון, מלח ופלפל. מערבבים היטב ומניחים במקרר לשעה לפחות. טועמים ומתקנים תיבול. מחזירים למקרר עד להגשה.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

השיבה הזמנית למולדת טומנת בחובה חזרה-של-ממש למחוזות הילדוּת שלי. החדר שהיה חדרי, בבית הוריי, הוא עכשיו חדר העבודה הזמני שלי; החדר האחר שהיה חדרי הוא עתה חדר-השינה-הזמני של הילדים; והחדר שהיה חדרו של אחי הצעיר, הוא עכשיו חדר-השינה-הזמני שלנו. הבית, החצר, העציצים, המדרכות, המראות, הריחות – כל אלו כאילו שבים אל מולי בבת אחת.

וכן, גם האוכל של אמי.

בבית הוריי – שניהם עבדו כל השנים במשרה מלאה – היה המטבח אגף חשוב ומתפקד-במלואו. הבישולים והאפיות של אמי הם משהו להיזכר בו. הספיישלז של אבי (למשל, טחינה, חומוס, ריבות, קריצת עוגיות, קישוט עוגות) היו גם הם שם תמיד. ובכלל, האוכל שנאכל בבית-הוריי היה תמיד מעשה-בית, וכמעט וכלום לא נקנה בו.

כן, אני בהחלט ירשתי תכונה זו מהם.

תמיד היו בבית עוגיות. לא מלשון "עוגיות רבות מאותו הסוג", אלא בבחינת "סוגים שונים של עוגיות בכל רגע נתון". בזמן הקפה-של-ארבע היו מוצאות אחר כבוד עוגיות וכמה חתיכות עוגה ומוגשות לשולחן. תמיד מיוחדות, תמיד טעימות. גם היום, שנים אחרי שפרחו כל הציפורים מן הקן הביתי, דואגת אמי שתמיד תמיד יהיו על המדף במזווה צנצנות מלאות בעוגיות שונות. ובאמת שאין לי מושג מי אוכל אותן…

ולמרות שאמי הקפידה ומקפידה עדיין שלא לחזור בתכיפות רבה על אותו סוג מזון (אפילו זוֹשֶׁ, בת-בית בבית-הוריי מזה 15 שנה, טרם התוודעה לרפרטואר כולו), היו כמה סוגי מזונות שהיוו אבן-יסוד במטבחה של אמי (מי אמר צ'ונט?). ובפרט, זכורים לאורך השנים כמה עוגיות, עוגות ומתוקים אותם אהבנו תמיד.

לקראת ביקורנו הנוכחי, דאגה אמי (כמובן) למגוון קולינרי המורכב מן המנות האהובות על הילדים ועלינו. ו"במקרה", מככבים במגוון הנוכחי רבים מאותם תופינים שהיו אהובים עליי מאז ילדותי. בקפה-של-ארבע (שפעמים רבות הוא מוקדם לשעה אחרת) של היום, סידרתי נציגות מהם על צלחת אחת. עוגיות-ילדותי מרוכזים להם יחדיו. הטעם של כל אחד מהם נצור עמי מאז ולתמיד – כמו רבים מן הטעמים ממטבח-הוריי. מאחורי רבים מהם עומד סיפור: את עוגיות החמאה העגולות הייתי חורץ אני לעתים באמצעות מזלג; את "עוגיות המכונה" ליווה הרעש של המכשיר אשר קרץ אותן, ובמהלך הכנתן בחרנו אנו, הילדים, את קורצי-הצורות; "עוגת יעל" נקראת כך על שם אמי, בשם שניתן על ידי שכנתי-מילדות כאשר הביאה לה אמי פעם את העוגה הזו; את הקמיש היה חותך אבי במסירות אין-קץ; וה"נקניק" (במלעיל) היה שוכן לו במקרר, עטוף כסוכריה גלילית עבה וארוכה, ממתין יום-או-יומיים עד שיהיה כשיר לאכילתנו אותו.

והנה הם עתה יחדיו מזכירים נשכחות. והנה אני כאן עכשיו, בבית-הוריי בו נולדתי וגדלתי וממנו פרחתי אל קינים קרובים ורחוקים. רבים מן המתוקים הללו כבר הפכו אהובים על ילדיי, והם ממשיכים את שרשרת-ההנאה. ויש גם כמה מאכלים משלי שהפכו להיות מזוהים עמם, ופעם – לאחר שיפרחו מהקן ויבואו לביקור – אכין להם אותם בשמחה.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

יש מונחים שפשוט אי אפשר לתרגם. יש מונחים שכל כך מושרשים בתרבות מסוימת, שכל תרגום שלהם יסרס אותם לגמרי ממשמעותם, ינתק אותם מן ההקשר שלהם. אין ספק ש – Mac and Cheese הוא אחד מהם. זהו אחד מן המאכלים הפופולריים ביותר בארצות הברית, הן בקרב ילדים והן בקרב מבוגרים. כל כך פופולרי ו"בסיסי", עד שאני ממש לא מבין איך לא גיליתי אותו קודם לכן…

בביקורים בדיינרים (עוד מונח שממש אי אפשר לתרגם) אמריקאיים קלאסיים, אני מנסה לטעום מן המנות המומלצות על ידי המקום. הרבה פעמים המק-אנד-צ'יס הוא המומלץ, אך עד עכשיו חשבתי לתומי: למה לנסות משהו כל כך פשוט כמו פסטה עם גבינה? מה גם שבארוחות הילדים, המק-אנד-צ'יז מוכן בדרך כלל מקופסה. בכלל, מק-אנד-צ'יז הוא מאכל שמקובל מאוד להכין מקופסה-להכנה-עצמית-שאפשר-לקנות-בכל-סופר.

אלא שלפני שבועות אחדים, החלטתי שהגיעה העת לגלות על מה כל המהומה. חיפשתי מתכון מוצלח באינטרנט, ניסיתי בבית, ו… נשביתי בקסמו של המאכל הזה. כל כך פשוט וכל כך טעים. בזמן קצר הכנתי אותו כבר כמה פעמים (בכל פעם לאורחים אחרים), ואפילו כעת, בעת ביקורנו בארץ, הצעתי לי' וע', חברינו הטובים, עסקה משתלמת: אנחנו "נתנחל" (מונח בעברית שממש אי אפשר לתרגם לאנגלית) אצלכם כל היום, ובתמורה אכין לכם ממטעמי המטבח האמריקאי שלי. וכך היה. במהלך היום, אכלנו, אם כן, כרובית שלמה אפויה בתנור, אנקל-ארנון'ס-פרצלס ,עוגת שוקולד משובחת שגיליתי רק לאחרונה (עם רסק התפוחים הישראלי העוגה הזו יצאה לא מתוקה מספיק), ואפל-קריספ שאומץ אצלנו גם כן לאחרונה. וכמובן, מק-אנד-צ'יז.

חשוב להבהיר כבר עכשיו: מק-אנד-צ'יז אינו פשטידת פסטה. זאת ועוד: מק-אנד-צ'יז אינו פסטה עליה מפזרים גבינה (בילדותי, אבא שלי היה אוכל ספגטי מבושל עליו היה מפזר גבינת קוטג'). ואפילו עוד: ה"מק" במק-אנד-צ'יז הינו קיצור של מקרוני. זהו סוג מסוים של פסטה. במקרה הזה, הצורה חשובה מאוד. הפסטה בה עושים שימוש במק-אנד-צ'יז (במקור – פסטת "מרפקים") צריכה להיות בעלת גודל בינוני וחלולה. רק כך תתקבל מנה ראויה ולא "כבדה" מדי. כאמור, זו לא פשטידת פסטה…

המתכון אותו אני מכין מבוסס על המתכון המשובח של אלטון בראון, עם שינויים קלים. החשוב שבשינויים – שימוש בכמות כפולה של פסטה עם כמות רוטב דומה לזו שמופיעה במקור.

חומרים:
500 גר' פסטה קצרה וחלולה (במקור – פסטת "מרפקים")
50 גר' חמאה
50 גר' קמח
1 כפית חרדל (דיז'ון או גרגירים או מה שיש בבית)
1 בצל קצוץ דק
2 כוסות חלב
1 כוס מים
1 עלה דפנה
1/2 כפית פפריקה
מלח ופלפל
1 ביצה
350 גר' גבינת צ'דר (אפשר להחליף חלק בפרמזן, מוצרלה, גאודה, או בכל שילוב אחר של גבינות קשות וחצי קשות לפי הטעם)
לפירורים: 50 גר' חמאה וכוס פירורי לחם (אפשר להשתמש בפירורים מתובלים)
תבנית חד-פעמית גדולה

אופן הכנה:

1. מבשלים הפסטה עד שמוכנה (אל-דנטה או מבושלת לגמרי – איך שאתם אוהבים) ומסננים.
2. בינתיים, ממיסים בסיר קטן את החמאה, מערבבים פנימה את הקמח והחרדל ומבשלים על אש קטנה (כך שהתערובת מבעבעת קלות) כחמש דקות.
3. מוסיפים חלב+מים, בצל, עלה דפנה, פפריקה, מלח ופלפל, מרתיחים ומבשלים על אש קטנה 10 דקות. חשוב שלא יהיו גושים (כדאי, לכן, להוסיף בהתחלה רק חלק מן הנוזלים ולערבב היטב).
4. מורידים מהאש, מוציאים את עלה הדפנה, מטמפרים פנימה את הביצה (מערבבים הביצה, מוסיפים אליה מעט מן התערובת תוך ערבוב מהיר, מוסיפים עוד מעט מן התערובת תוך ערבוב מהיר, ולבסוף מוסיפים את תערובת הביצה לתערובת כולה תוך ערבוב מהיר), מוסיפים שלושת-רבעי מן הגבינות, ומערבבים.
5. מערבבים את הרוטב עם הפסטה ושופכים לתבנית.
6. להכנת הפירורים: ממיסים החמאה ומערבבים עם פירורי הלחם; מפזרים מעל הפסטה-עם-הרוטב.
7. אופים (ללא כיסוי) בתנור שחומם מראש ל – 180 מ"צ כחצי שעה (אפשר גם יותר), עד שהפירורים מזהיבים.
8. מצננים לפחות 15 דקות לפני ההגשה (זהירות, המאפה נשאר חם מאוד!). מגישים בנדיבות. שימו לב: בעת ההגשה לצלחות, המאפה "יתפרק" וייראה כמו עיסה דביקה ולא מזמינה. זה בסדר. ככה זה צריך להיות (טוב, אחרי הכל זו לא פשטידה).

בתיאבון!

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

אומרים שכתוצאה משינוי באזור זמן
נניח, מהודו לקנדה, או מסין לתימן
השעון הביולוגי מופרע
בגלל הבדל בשעות התאורה
ואז נגרמת עייפות קשה
והאדם נהיה מעורפל-תחושה.

למשל, אם טסים ממערב למזרח
(כמו שטסנו לא מכבר, ממש כך)
זמן הלילה אז נראה
כמו בשעות טרם-שקיעה
ואז הגוף חושב: "לישון?
זה בניגוד להיגיון!"

אני לא סובל מג'ט-לג. כלום
לא מתעורר בחצות, הלוּם
לא מרגיש בלילה עירני.
מה פתאום? זה לא אני.
אבל זה לא עוזר לי כלל
(ולא בגלל שאני צעיר או זקן).
זה לא עוזר לי כלל
כי אני אמנם לא סובל מג'ט לג
אבל הילדים – דווקא כן.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

לפעמים – לא יודע למה, אין לי סיבה מוצדקת – אני נגרר לקרוא קצת באתר Ynet. התירוץ המיידי הוא שאתר "הארץ", בו אני אוהב לקרוא, מכריח אותי לצפות בדף פרסומת קצר בין הקלקה על כותרת כתבה לבין הצגת הכתבה עצמה, אבל זה באמת רק תירוץ.

בתקופה האחרונה, מפרסם Ynet במדור "דעות" סדרת טורים תחת הכותרת להגר או להישאר?. הם עיצבו גם לוגו הכולל את הכותרת הזו, ובו – במקרה לחלוטין, כמובן – מופיע המילה "להגר" באותיות לבנות על רקע שחור, ואילו המילים "או להישאר?" מופיעות באותיות שחורות על רקע לבן. יש שם גם מטוס ממריא ואישה שעומדת בגבה למצלמה ומביטה עליו. דרמטי משהו.

בטורים, אותם פרסמו כל מיני אנשים, תושבי ישראל ותושבי-חו"ל וישראלים שהיגרו וחזרו, מוצגות דעות "בעד" "נגד" מגוונות. וכמו תמיד במקרים שכאלו, הררי הטוקבקים נערמות בתחתית הטורים ובהם מתלהמים הגולשים אודות הנושא הטעון הזה. נסו להצדיק לגולשי Ynet את עזיבתכם לחו"ל, ומיד תכונו "אפס, תתבגר ותשפיע במקום לברוח כמו עכבר", וגם "אתה לא תחסר לנו"; נסו להצדיק לגולשי Ynet את הישארותכם בישראל, ומיד תקבל עידוד בדמות "ישראל הפכה למדינה ללא עתיד" ו"ישראל הפכה למדינת הערסים, הדוסים, הערבים ומרכז הליכוד"; נסו להצדיק לגולשי Ynet את חזרתכם לישראל לאחר שהות מחו"ל, ומיד תזכו למטר ברכות מסוג "לאן לחזור לתיקצוב דת וחרדים ארורים של הליכוד?", כמו גם מסגנון "אחי, ברוך הבא, שמחים שחזרת". (כל הציטוטים הללו – מן הטורים המקוריים.)

הטור האחרון בסדרה נכתב על ידי אוהד קלס, מי שחי בארצות הברית במשך שבע השנים האחרונות, ועכשיו החליט – ביחד עם משפחתו (אשה ושלושה ילדים) – לשוב ארצה. הכותרת שניתנה לטור (מי אמר מגמתיות?) היא:
כסף זה לא הכל. אנחנו חוזרים לישראל (ynet, מדור opinionsדעות, 9 בדצמבר 2011).

קלס, אשר כותב את הטור "מהמטבח בניו-ג'רזי", מצדיק את בחירתם בחזרה ארצה – למרות שהם "מרוויחים לא רע" ולמרות ש"בסך הכל נהנים כאן" ולמרות שהם הרוויחו גם ילדים ש"דוברים אנגלית שוטפת [...] מנומסים, פותחים את הדלת ולא דוחפים בתור" – בטיעון תמוה-משהו:

זה מתאים, אולי, לזוג רווקים שרוצים לראות עולם. זה נחמד למשפחה שבאה לכמה שנים לשנות אווירה. זה לא מתאים למשפחה עם 3 ילדים, שצריכים להבין מי הם ולאן הם שייכים. הכל עניין של עיתוי ושלב בחיים, אבל יש דבר שעולה על כל הבתים, הכסף והטיולים – שייכות.

ואם עדיין לא הבין הקורא על איזו "שייכות" מדבר קלס, הוא מפרט:

הילדים שלי כרגע נראים ומתנהגים כאמריקנים לכל דבר, אבל ההורים שלהם משגעים אותם כמה חשוב להיות יהודי, וכמה אנחנו ישראלים והם אכן שומרים על הישראליות שלהם. אבל בלי להיות בישראל – לא יישאר כלום: הם יילכו לקולג' (שעולה לרוב כמו משכנתא של בית), ימצאו להם איזו חברה גויה, והנכד האמריקני שלי אפילו לא יידע על ההיסטוריה של הסבתא רבא שלו בפולין.

* * *
שפה, כידוע, עשויה לשנות תודעה. פעם היו לנו "יורדים", אשר בקלות הפכו ל"נפולת של נמושות", אבל היום כבר מדובר על "מהגרים". ובתור מהגר זמני שכמוני, אני זוכה להצצה מרתקת אל "הצד השני" של המתרס. הצד שבקצה הירידה, העבר שמעבר להגירה, האזור שפעם נפלו אליו הרבה נמושות. הרבה מחשבות חולפות בראשי בנושאים האלו מאז שהגענו לכאן, לפני 14 חודשים (לא להאמין שעבר כבר כל כך הרבה זמן…), אבל רובן עדיין אינן מסודרות ואינן מגובשות. בינתיים, הדבר הכי אמיתי שיש לי להגיד הוא גם הדבר הכי נדוש שאפשר. אבל זו האמת. דברים שרואים מכאן לא רואים משם (ולהיפך).

הטור של קלס התחבר לי היטב לנושא בו אני הוגה כבר זמן רב, ואשר התחדד אצלי מאז הגיענו לכאן: הקשר בין ישראל, יהדות ועברית. ואולי, אם להבהיר את עמדתי למן ההתחלה: חוסר הקשר שבין שלושת אלו.

כמי שנולד, גדל וחי כל חייו במדינת ישראל, סביבתי הקרובה והרחוקה כל השנים היתה מורכבת מישראלים, יהודים אשר דיברו עברית. היה זה העיסוק במחקר המשפחתי – בעקבותיו איתרתי בני משפחה רבים אשר חיים בתפוצות וזכיתי להכירם ואף להיפגש עם חלקם – אשר פקח את עיניי וגרם לי לראות הלכה-למעשה כי יש ברחבי העולם יהודים רבים שחיים להם חיים יהודיים. ולא, רובם לא מדבר עברית. ויש מהם רבים שלא שומרים למדינת ישראל (או ל"ארץ ישראל") פינה חמה בליבם.

יש, למשל, יהודים אמריקאיים שחיים באמריקה מזה דורות – הם נולדו שם, הוריהם נולדו שם, הסבים שלהם נולדו שם – והם נאמנים למדינתם ולתרבותה. הם מציינים את חג החנוכה, אבל גם את חג ההודיה. הם אוכלים מרק עוף, אבל גם המבורגרים עסיסיים במסעדה המקומית. הם מברכים "הפי שבס" ונהנים לצפות בזיקוקים בארבעה-ביולי. חלקם שואפים לעלות לישראל, חלקם לא, וחלקם אולי שואפים אך מרגישים שאינם יכולים.

קל מאוד לשאת לכיוונם מבטים מאשימים, כי איך אפשר בכלל להיות יהודי בגולה? האמת היא שאחרי שקוראים את הטענה הזו מבינים כמה היא תלושה מן המציאות. נכון, הרבה יותר קשר לשמור על חילוניות יהודית בגולה, אבל זוהי הבחירה של כל אדם. ובכלל, מהי "חילוניות יהודית"? בצורתה המזוקקת ביותר היא בסך הכל שייכות לעם היהודי (שמתבססת, כידוע, רק על שיוך אמהי ותו לא).

היהודיים האמריקאיים מקיימים רק צלע אחת מבין המשולב ישראל-יהדות-עברית. דיון אחר יכול לעסוק בסוגיה: מהי תרומתם של היהודים האמריקאיים לארץ ישראל (היינו, לקודקוד המנותק-לכאורה מהם)? אבל זהו דיון אחר. לא קשור. בלתי רלוונטי. החשוב הוא שזוהי צלע קיימת, חיונית ופורחת.

לצלע הזו נושקת צלע אחרת, זו של ישראל-יהדות: יש יהודים שחיים בישראל ואינם מדברים עברית (נטורי קרתא, למשל). ויש גם הצלע של ישראל-עברית: ישראלים בשר-ודם שאינם בכלל יהודים אבל מדברים עברית (מי אמר "ערביי ישראל"?).ונדמה לי שפה בדיוק טמון הכלב. ברגע שמתפרקת הזיקה הברורה-כל-כך-לכאורה בין "ישראל", "יהדות" ו"עברית", נשברות כל החומות. ברגע שמבינים שלמשולש הזה יש גם צלעות אחרות שחיות להן בשלום-עצמי, צריך להבין שגם להם זכות קיום. פתאום צריך לעכל שיש עוד סוגים של אנשים ושיש חיים מחוץ לבועה שלך. ולא רק באמריקה הרחוקה, אלא דוקא במדינת ישראל, לידך, ממש מתחת לאף. וזה מבלבל בהחלט, ואף עלול לערער את יסודות אמונתך.

* * *
ולכן, אני מנחש שקלס כותב מנקודת מבט מלאה באמונה-עצמית ובלתי-מבולבלת בעליל, שמאפיינת רבים מן הישראלים-יהודים-דוברי-עברית. אין להם ספקות לגבי הקשר הבלתי-ניתק בין שלושת המושגים הללו. ודווקא משום שנקודת המבט הזו ברורה וחדה (וכאמור, מעורערת לחלוטין מבחינה אובייקטיבית), הטקסט שנובע ממנה הוא כל כך שגוי ומבולבל.

הנה, שוב, הפסקה הרלוונטית מן הטור של קלס, והפעם בתוספת הערות שלי בסוגריים (באדום):

הילדים שלי כרגע נראים ומתנהגים כאמריקנים לכל דבר [ברור, אתם הרי חיים באמריקה, והם בילו שם שנים משמעותיות בהתפתחותם], אבל ההורים שלהם משגעים אותם כמה חשוב להיות יהודי [אין בעיה להיות יהודי באמריקה], וכמה אנחנו ישראלים [איך אתם "ישראלים" אם החלטתם לגור באמריקה? ואולי אתם ישראלים, אבל הם כבר לא?] והם אכן שומרים על הישראליות שלהם [איך בדיוק? ואיך שמרו על "הישראליות שלהם" כשהם היו בישראל?]. אבל בלי להיות בישראל – לא יישאר כלום [מן ה"ישראליות" לא יישאר כלום]: הם יילכו לקולג' [כן, זה מה שעושים באמריקה; אם הייתם גרים בגרמניה הם היו, אולי, הולכים לגימנזיום] (שעולה לרוב כמו משכנתא של בית) [וארוחת ילדים במסעדה היא לרוב זולה מאוד, אבל מה זה קשור?], ימצאו להם איזו חברה גויה [אפשרי גם אם היו גרים בכל מקום אחר בעולם. יש לי דוגמאות], והנכד האמריקני שלי אפילו לא יידע על ההיסטוריה של הסבתא רבא שלו בפולין [אם תדאג לספר לו - הוא יידע. וסליחה על הקטנוניות: האם אתה יודע מה עבר על סבתא-רבתא שלך?].

הבלבול שמפגין קלס יכול לנבוע מסיבות רבות. במקרה הרע זוהי תוצאה של בורות הנובעת מן החינוך הממלכתי בישראל; במקרה הטוב – אלו הם נסיונות שכנוע עצמי על הצעד הנועז עליו החליטו. ה"שייכות" עליה מדבר קלס היא המפתח כאן, אבל אין לה דבר וחצי דבר עם היהדות. אפשר להיות יהודי בכל מקום בעולם. בהחלט יש לה דבר או שניים עם הישראליות, שכן ישראלי-בנשמה שמהגר נאלץ להחליט אם לוותר על זהותו זאת. כן, קשה להישאר "ישראלי" באמריקה מבלי להרגיש נטע זר. ובכלל, קשה להגדיר מיהו ישראלי (מי שנולד בישראל? מי שגדל בישראל? מי שיודע מה זה "רחוב סומסום" ומה זה "במבה"?), אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי.

* * *
נו, אז להגר או להישאר? שאלה טובה… מדובר במערכת רבת-מימדים וסבוכה, אך כשמפרקים אותה לגורמים מבינים שבבסיסה עומדים כמה צירים עיקריים שמתוכם רק בודדים רלוונטיים. כי יהודים אפשר להיות בכל מקום. ועברית אפשר לדבר עם ילדיך בכל מקום (וגם אם הם יענו לך באנגלית, תישאר העברית ספוגה אצלם למקרה ויזדקקו לה). ומסורת משפחתית אפשר להעביר בכל מקום. אם כך, בפנים בפנים, בגרעין העניין, נשארת שאלת ה"ישראליות" החמקמקה.

וכשהיא מתנגשת עם סוגיות הקשורות בעיקרן ל"משפחה" (שכוללות, בין היתר, חינוך, יוקר מחיה, תמיכת בני משפחה, קירבה לחברים, וכו' – רובן שוכנות תחת המטריות שנקראות "איכות החיים" ו"סגנון חיים") – או אז מתחילות ההתלבטויות הקשות באמת. ולא, אני לא אומר שלהגר מישראל "זה לא מתאים למשפחה עם 3 ילדים", אני רק אומר שהחלטה הקשורה להגירה (או הישארות) היא החלטה קשה בדרך כלל, ואין ברירה אלא להחליט אותה לבד עם עצמך ועם משפחתך.

* * *
* * *
הפוסט הזה היה כבר מוכן לפרסום, אך התמהמהתי עמו מעט כי לא הייתי שלם עם הפאנץ'-ליין שלו. בינתיים, אירחנו היום בצהריים חברים לצ'ונט, "ישראלים" שהגיעו לארה"ב לפני כעשר שנים, אך לא שיערתי שדווקא מן הארוחה הזו אקבל השראה לסיומת מוצלחת לדברים האלו.

כיוון שמשפחה אחת חזרה זה עתה מביקור בישראל, האחרת החליטה לוותר השנה על ביקור בישראל, והשלישית עומדת לנסוע לביקור בישראל בעוד ימים אחדים – השיחה הגיעה במהירות לדבר על הנסיעות לארץ ועל ההבדלים בין "שם" ו"כאן". נרשמו הרבה אנחות והרבה ציקצוקים והרבה "מצד אחד, מצד שני" והרבה נוסטלגיה.

וכשעמדו הטיעונים של "בעד" ו"נגד" על המאזניים וקשה היה לתת בהם סימנים ברורים ולהכריע את הכף לכאן או לכאן (כן, מסתבר שזה קורה גם אחרי עשר שנות גולה) – אמר צ': "חבל שאי אפשר למצוא איזו דרך ביניים, כזו שתשלב את הטוב שבכל אחת מן הבחירות".

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

ארוחת הערב תמה
השמש כבר שקעה
חולצה-במקום-פיג'מה
יִשנו הם תוך שעה.

ואז…

במקום להירגע קצת
בטרם שנת הלֵיל
שלושתם דווקא עכשיו מַתְ-
חילים להשתולל.

רצים, עושים "רכבת"
קופצים על המיטות
מבלי שניה לשבת
פותחים, סוגרים דלתות.

ורעש, איזה רעש!
קריאות וצעקות
וקול צחוקים בגעש
'ציבלים ברמות.

וזה נגמר בבכי
תמיד תמיד זה כך
כאב, שריטה על לחי
או היעלבות מאח.

תמיד בסוף דומע
תמיד רועש, גועש
במקום יוּבל רוֹגֵעַ
הערב – כדור אש.

ואני…

לגמרי מתחרפן מהצְ-
עָקוֹת ומתעצבן
עוצר את זה שרץ
בכעס אב-מול-בן.

כי מה כבר לי ביקשתי?
קצת רוגע, אֶלֶם-קול
כי די מוקדם הקצתי
עייפתי. זה הכל.

אבל…

בפנים, לבי בלי פחד
נמלא שמחה, צוהל
על כך שהם ביחד
כה אוהבים להשתולל.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.