גם אבא יש רק אחד

"אם זה נהיה רכבת הרים, אני עוזב ידיים" (ידיים למעלה, כנסיית השכל)

 Random header image... Refresh for more!

שנה בכיתה א': שלושה ימים, שלושה מונולוגים

ראש השנה, דברי התלמיד

כבר חודש שלם שאנחנו לומדים
וכל הילדים
בכיתה כבר יודעים
לכתוב ולקרוא את האותיות
א, ב, מ, ק, ר, ש ו – ת, עם קמץ ופתח
וזה באמת נחמד ומוצלח
אבל אין לי מושג למה צריך שני סימנים לאותו הצליל
מי שהמציא את זה נראה לי דביל
בסיפור לשבת אני קורא איך אב רש קם, רקם, שרק במרק
ממש מרתק! או, בעצם, מַרַתַק
ונורא מעצבן שרק תנועת אַה הקפדנו לתרגל
כי אני עוד לא יכול לכתוב סטטיק ובן אל
בחשבון אני שולט, פותר בצ'יק
אמנם רק עד 10, אבל זה מספיק
כי ככה קל לי לעקוב
מתי מתחיל שיעור מס' 5, כלומר מתי קרוב
הצלצול שאחריו נגמר היום
אבל עד אז – אני מספיק המון
כותב בשיעורים ופותר תרגילים
שר שירת בוקר ומצייר עיגולים
לומד אמנות, מוסיקה וזה"ב
וגם מדעים וספורט, ולפעמים נעלב
משחק בהפסקה עם חברים בחצר
נתקע בשולחן ולמורה עוזר
שומע בדיחה או מספר סיפור
לפעמים עושה משהו שאסור
רץ, משתולל
שותה ואוכל
(אגב, אתמול שלחו לי בטעות לחמניה עם חתיכות תפוח
למרות שביקשתי בפירוש פיתה עם קוטג' שרק צד אחד שלה מרוח
אז אמנם אכלתי הכל, אבל התעצבנתי בפנים, ליד החזה
ברור שאם זה היה קורה בבית – לא הייתי נוגע בזה!
האמת היא שזה כבר קרה פעמיים או שלוש, וזה די מעצבן
אבל עד שאמא או אבא חוזרים הביתה – אני שוכח להתלונן).
בקיצור, היום שלי גדוש באירועים – בכיתה, במסדרון, בחצר ובגינה
וזה עוד בלי להזכיר את מסיבת ראש השנה
כל אחד מההורים הביא מאכל שהוא מומחה בו
ואני, כמובן, אכלתי רק קרמבו.
אז בכל מה שקורה לי במהלך היום אני מאוד שמח לשתף
ולכן, כשאמא או אבא שואלים אותי איך היה בבית ספר,
אני מספר להם על הכל בפרוטרוט, כלומר אומר: "כיף!"


פורים, דברי ההורה

לא להאמין איך שהזמן טס
נראה שרק אתמול הוא לכיתה אל"ף נכנס
ועכשיו הוא כבר קורא וכותב
את כל האותיות ואפילו אוהב
ובפרט את החיריק והצירה הוא מהלל
כי סופסוף הוא יכול לכתוב סטטיק ובן אל
רק הסיפור לשבת עדיין – איך לומר בעדינות? – קצת משעמם
בכל פעם שאני חותם עליו אני משתומם
ותוהה אם יש אנשים שאשכרה מתפרנסים מלכתוב כאלה סיפורים…
ואפרופו משתומם: עכשיו פורים –
כשאני הייתי ילד, היה יום אחד בו באנו מחופשים
וזה היה מקסים
מתי בדיוק האריכו את החג הזה לשבוע?
ומי תמך בהחלטה? נראה אותו נשאר רגוע
במהלך הימים המיוחדים
ולא נשכח שיש לי עוד כמה ילדים…
לא מזמן ציינו בבית הספר את "יום המאה"
וממה שאני יודע
כבר שלחתי לכל אחד מהילדים יותר מ-100 כריכים
ואף פעם לא התבלבלתי בין האחים!
וכבר יש לנו בילוי קבוע למוצ"ש משפחתי
לעיין ביחד בתכנון השבועי
ולבדוק אילו משימות מחכות לנו בפתח.
למרות שהמשכורת משולמת לי לבטח
מהחברה בה אני עובד (לשמחתי)
לפעמים אני מרגיש שהמעסיק האמיתי שלי הוא בית הספר היסודי.
ועל כל אלו גם הוועד מפיל עלינו תיקים
שוב ביקשו מאתנו לסייע בהבאת אוכל, אבל לא ממתקים
אלא כיבוד בריא ומעניין, עם הסברים מפה עד השמיים
מזל שנכנסתי ראשון לגיליון השיתופי וסימנתי שאקנה שישיית מים
נכון, יש כמה הורים שמשקיעים, אבל לי אין זמן
ולא מזמן
כשהכיתה יצאה לטיול – ההורה המלווה שלח
אלפיים שלוש מאות ושבע תמונות, והוא לא שכח
שבכל אחת מהן ייראו את הילד שלו
אז אם הוא חושב רק על עצמו –
גם אני יכול.
וכשאני חוזר עייף הביתה ושואל את הילד: איך היה היום בבית הספר?
והוא, כמו כל יום, עונה לי רק ב"כיף!"
ולי זה מספיק, אני לא שואף
ליותר, כי אם אמשיך לשאול הוא יחפור לי מכאן ועד לעמק חפר.


25 ביוני, דברי חבר וועד ההורים הכיתתי

וואו, שנה שלמה כבר עברה!
איך זה קרה?
רק לא מזמן הוא בקושי זיהה אותיות
ועכשיו הוא קורא בשטף סיפורים ובדיחות
ומאז שהוא למד שוּרוּק וחוֹלָם – כל היום
הוא יושב וכותב בגדול "טוּדוּ בּוֹם"
כמה תכנונים שבועיים הורדתי?
על כמה סיפורים לְשבת חתמתי?
כמה סנדוויצ'ים הכנתי?
כמה תמונות מפעילויות כיתתיות בווטסאפ קיבלתי?
והעיקר – כמה אירועים ארגנתי?
ובכל פעם שצריך סיוע מההורים – אותו הסיפור בדיוק
איך שהגיליון השיתופי עם הכיבוד מוכן ובדוק
ואני שולח אותו בקבוצת ההורים ובמייל –
עוד לפני שאני מספיק להסתכל
במסך אפילו פעמיים,
כבר מישהו רשם עצמו ליד "שישיית מים"
ואז מתחילה בווטסאפ סערת גרביטציה
בגלל מישהו שלא מצליח לעדכן באפליקציה
וכבר כל הרשימה כמעט מלאה, ולא קשה לראות
שאף אחד לא נרשם ליד "פירות".
ומה שהם לא יודעים זה שלפני ששלחנו הודעה על האירוע ועל הרשימה
החלפנו בווטסאפ של הוועד 5,273 הודעות רק כדי להסכים על התאריך ועל השעה ביממה
אז לא פלא שאני מתחרפן מכך שרגע אחרי השליחה, אני מקבל הודעות פרטיות
אחד שואל אם אפשר לדחות ביומיים, השני רוצה להקדים בכמה שעות…
מה אומר ומה אגיד? אני כבר כמעט מרחף
מזה שהשנה מסתיימת ואני מתעופף
לחודשיים של שקט מהפקת אירועים
כי אני הרי גם בוועדי הכיתות של הילדים האחרים
וגם בוועד המוסדי באחת הוועדות
מה לעשות – זה בא בצרורות…
בדרך כלל, אני לא מקטר ולא מייפיף
את המציאות
בדרך כלל אני עוטף
את כל מי שמסביבי באופטימיות
ולכן גם עכשיו אומר זאת פשוט, בלי לחפף
אם תשאלו אותי איך היה בוועד
אענה בקיצור: "כיף!"


למורה של ילדינו נאמר רק זאת:

עכשיו, כשהגענו אל קו הגמר השנתי,
אנחנו רוצים להודות לך בשם הילדים וההורים והוועד הכיתתי
על שנה של התפתחות לכולנו,
על שאת שם מדי יום בעבור הילדים שלנו.
לא, בבית הם לא כאלו מלאכים,
אז לפחות פה, אתך, הם תמיד נחמדים ומחייכים.
אוטוטו מתחילה דממת-כיתה של חודשיים שלמים
ואנחנו בטוחים שתנצלי היטב את הימים
כדי לנוח ובכוחות מחודשים להתעטף
כי אז מיד תתחיל לה עוד שנה של… כיף!

ולכל ההורים – תודה גדולה וכנה
על העזרה הרבה במהלך השנה
וגם לכם כדאי לנוח היטב, כי בעוד כחודשיים ימים
נשוב להציק לכם עם כל מיני משימות
ואולי אז, אחרי מנוחה שלמה באמת ובתמים
יהיו כאלו שיקפצו על ההזדמנות להביא פירות…

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

26 ביוני 2017   2 תגובות

ודרך משלי להגיד שלום

לכל מי שנקרה מולי
אני מישיר מבט,
נוסך חיוך עדין, גבולי,
ומברך לאט:
"שלום!".

כך חינכה אותי אמי, כי
כך חינכה אותה אִמהּ
ולפעמים זה טריקי
ולפעמים קמעה
מוזר

כי אמא לא הכינה 'תי
לתדהמת ההם
שמגיבים לברכתי
והלם על פניהם
ומכולם

הכי תמהים: ילדי המשמרות
במעברי שחור-לבן
והמנקות הערביות
בלובי הבניין
(ובמיוחד, אגב,
זו עם החיג'אב).

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

10 במרץ 2017   אין תגובות

כנאפה אחרונה ביחד. ועוד אחת.

לפני ימים אחדים, נערך ב"מרכז פרס לשלום" טקס לזכרה של חנה כוכבי ז"ל, במלאת 30 למותה. בת 69 היתה כאשר הוכרעה על ידי מחלת הסרטן. כוכה – כך אני הכרתי אותה – היתה, בין היתר, מי שהקימה את ארכיונו האישי של שמעון פרס, ובמהלך האירוע נקרא על שמה הארכיון (אשר שמור ב"מרכז פרס"). את כוכה הכרתי בפורום "שורשים משפחתיים", אליו הגיעה שבועות אחדים לאחר שהקמתי אותו, לפני כחמש-עשרה שנה. מהר מאוד היא "נגעה" בי ובמשך כל השנים שמרתי לה פינה חמה בלבי. כיוון שהעיסוק בשורשי המשפחה, ובתוך כך גם הפעילות בפורום, היו חלק מהותי מחייה, ביקשו ממני מארגני הטקס לשאת דברים לזכרה, ואני נעניתי בשמחה. התלבטתי רבות אם לפרסם את הדברים באופן פומבי, ולבסוף החלטתי לעשות כן. החלטתי זאת לאחר שהבנתי שבמהלך חייה נגעה כוכה בכל כך הרבה אנשים בדרכים מגוונות מאוד עד שאין אחד – חוץ ממנה, כמובן – שיכול לראות את התמונה כולה. לכן, אני תקווה שפרסום הדברים יסייע בהשלמת התמונה שתצטייר אודותיה אצל יקיריה הרבים.

* * *
בראשית חודש דצמבר 2001 הקמתי את פורום "שורשים משפחתיים" באינטרנט – קבוצת דיון פתוחה בעברית לכל מי שמתעניין בנושא. פחות מחודשיים לאחר מכן, פרצה לחיי בסערה כוכה. זה היה הכינוי שלה על המסך, ומאז היא בשבילי – ובשביל כל חברי הפורום – כוכה. בהודעתה הראשונה הקצרה היא בירכה את באי הפורום, ציינה את שיוכה הליטאי, וכתבה כי היא מקווה "שנגלה דברים אליהם לא הגענו עד כה".

על עצמה לא סיפרה דבר בפורום, שמרה בקנאיות על פרטיותה, אך על שורשיה הליטאיים – ועוד איך סיפרה. על האבא שעלה ארצה כחלוץ לפני המלחמה. על האמא, שעזבה את בית הוריה בגיל 15 ועברה להתגורר אצל סבה וסבתה בעיר הסמוכה, שם התחברה לתנועת "החלוץ", במסגרתה גם עלתה ארצה לפני המלחמה. על הסבא העגלון והסבא הסנדלר. ועל בני המשפחה המורחבת משני הצדדים אשר רובם הגדול לא שרד את אימת המלחמה הנוראה. והרִיק המשפחתי ההוא – אשר היווה חלק בלתי נפרד מסיפורה המשפחתי, כלומר ממנה ממש – הוביל אותה בחיפושיה אחר עקבות אבודים.

זכיתי להיות שותף לשני גילויים גדולים אודות משפחתה של כוכה – האחד, איתור צאצאים של אריה לייב גורדון, אחי-סבהּ, אשר עלה ארצה בסוף המאה ה-19 ואשר אותם חיפשה אמה של כוכה במשך 25 שנה; השני, איתור צאצאי דודתה של אמהּ, אשר היגרו לארצות הברית בראשית המאה ה-20 ואשר עקבותיהם נעלמו. את התגליות האלו—שבהחלט מימשו את תקוותה, "שנגלה דברים אליהם לא הגענו עד כה"—היא טרחה להזכיר לי גם שנים רבות אחרי שבזכותן התאחדה עם רחוקי-משפחה אבודים. בקיצור, לפחות שתי נקודות זכות אצלה הרווחתי ביושר.

נקודות הזכות שלה אצלי היו רבות מספור. כוכה היתה הרוח החיה מאחורי הפורום ופעלה פומבית ומאחורי הקלעים כדי לקדם את מה שהוגדר כ"רוח הפורום". בידענותה הרבה היא הפעילה אותנו בחידונים מרתקים מהם למדנו המון; את קשריה המסועפים היא ניצלה כדי לסייע לחברי הפורום לאתר מידע רב-ערך; את היוזמה והמקוריות שלה היא ניתבה לסיוע בארגון מפגשי פורום, דואגת כל הזמן ששום פרט במפגש לא יהיה, חלילה, שגרתי – במפגש אחד ארגנה לנו לקיגל אמיתי מבני ברק, באחר הציגה בפנינו מסמכים שנשיא אוקראינה דאז העניק כשי לנשיא המדינה פרס, במפגש נוסף הקרינה לנו מצגת מרגשת שמספרת את הסיפור המשפחתי שלה דרך כף אחת מכסף שהתגלגלה במשפחה מדור לדור, ופעם אחת אירחה אותנו כאן, במשכן המכובד הזה. ותמיד דאגה שהכיבוד – כל אחד תורם לשולחן המשותף – יהיה מיוחד. ואת המידה הרבה של הישירות שלה ביטאה גם כן, דואגת לעדכן בשקט מי היא חברת הפורום שהביאה לשולחן גבינה מהסופר ומי הביא פירות לא חתוכים, מי התלבש לא כראוי ומי סתם מתנהג מוזר. כל כך עמוק נכנסה לליבנו והיתה חלק מאתנו, עד שללוויית אמה של כוכה הגענו בהרכב מורחב של חברי הפורום; בני המשפחה הקרובה היו, אמנם, זרים לנו, אך את המשפחה המורחבת – זו שקורותיה סופרו לנו תדיר מעל דפי הפורום – הכרנו טוב יותר ממרבית הנוכחים.

את החיבה שלי לאוכל, ובעיקר את הערצתי לכנאפה, הכירה כוכה היטב מפרסומיי בפייסבוק. במשך שש השנים האחרונות – מאז שעברתי לארצות הברית לצורכי עבודה ומאז שחזרתי ושקעתי בתלאות העבודה כאן – תקשרנו בעיקר שם. לפני כשלושה חודשים שלחה לי הודעה פרטית בפייסבוק וביקשה לשוחח איתי בטלפון. כשדיברנו, שאלה אותי מיד אם שמעתי על המצב שלה. לא שמעתי, והבשורה הזו באה לי בהפתעה גמורה. היא ביקשה שניפגש, רצתה לספר לי באופן אישי את אשר עבר עליה. "רק בקשה אחת יש לי אליך," היא אמרה לי בטלפון, "אני אשמח אם תוכל להביא לי כנאפה." את הדרך מאוניברסיטת תל אביב, שם אני עובד, לדירתה ברחוב יהודה גור, מרחק נסיעה של דקות ספורות, עשיתי דרך יפו, מיטלטל באוטובוס עם מגש ובו כנאפה חמה מ"ממתקי מוטראן". אם הייתי יכול – הייתי נוסע גם בדרך עוקפת דרך מג'דל שמס, שם נמצאת הכנאפה האמיתית, אבל באמת שאי אפשר היה. בהתחלה היא לא האמינה שהבאתי כנאפה, אחר כך הודתה שלוש וארבע וחמש פעמים, ולבסוף, כששמעה איפה קניתי את המתוק הזה – למרות מצבה ולמרות שהבינה שהתאמצתי במיוחד בשבילה – עיקמה פרצוף. אחרי שאכלנו ביחד מן המגש, שאלה: "נו, מה אתה אומר על הכנאפה?". אני הגבתי בביקורת עדינה, הרגשתי שכך מחייבת הסיטואציה, והיא, בישירות האופיינית לה, אמרה את האמת לאמיתה: "היא לא משהו".

לאחר כמה ימים, כשרציתי להיפגש עמה שוב, היא כתבה לי בהודעת טקסט שמצבה הידרדר. כשביקרתי אותה בהוספיס ב"תל השומר", היא סיפרה לי שהייתי האחרון שביקר אותה בדירה ברח' יהודה גור. וכיוון שלא הספקתי לאכול ביחד אתה כנאפה טובה, החלטתי לעשות תיקון. בדרך חזרה מיגור הביתה, מיד אחרי הלוויה, עצרתי בכנאפיה אהובה עליי והתיישבתי ליד שולחן קטן ליהנות מן המתוק המשובח. על הכיסא שלידי ישבה כוכה, נוכחת-נפקדת, טועמת ביחד אתי ומשאירה לי את המנה בשלמותה, משבחת את הכנאפה ולא אומרת מאום, ממש לידי ורק צל זכרון, מוחשית מאוד ומופשטת למדי. הנה כי כן, הצלחתי ליהנות ביחד אתה מכנאפה אחרונה כמו שצריך.

בביקור שלי בהוספיס לא הצלחתי להוציא דבר מפי כמעט. וגם עכשיו, בין הררי המילים שחולפות לי בראש, אני מוצא שדווקא כוכה ניסחה טוב ממני את תחושותיי. באחד מביקוריי בספריה הלאומית, בראשית ימי הפורום, אחרי שהתוודענו לתעלומת אריה לייב גורדון, הבאתי לה משם צילומים מספר דקדוק עברי שפרסם אותו גורדון בסוף המאה ה-19 והצגתי אותם בפורום כהפתעה בעבורה. כוכה כתבה בתגובתה כך: "איזו הפתעה עשית לי… אני לא שרית חדד ולא אומר 'אתה תותח', כי אריה לייב היה מתבייש בעברית כזו, אבל אין מילים בפי… כמה תודות שלא אגיד לא יבטאו את הרגשתי". אז היום, כאן, אומר זאת כך: כוכה, איזו הפתעה עשית לי… אני לא שרית חדד, אבל בהחלט אומר שאת היית תותחית ולא נורא אם אריה לייב היה מתבייש בעברית כזו, כי אין מילים בפי… כמה תודות שלא אגיד על שנכנסת לחיי לא יבטאו את הרגשתי.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

7 בפברואר 2017   אין תגובות

אז מה אומרים?

אז מה אומרים/ כשמבקרים/ אדם בסוף ימיו?/
הוא לא זקן/ ורק "מסכן"/ עובר בראש עכשיו//
אז מה אומרים/ כשמבקרים/ אותו? עומדים ליד/
בחדר קר/ די מנוכר/ ונועצים מבט…//
אך מה אומרים/ כשמבקרים?/ אולי איזו בדיחה?/
או הלצה/ חיוך, קריצה/ למען שיכחה/
תכה פתאום/ באור היום/ בעורף הצוואר/
ולצד מיטה/ תדחיק אתה/ שעוד מעט נגמר//
* * *
עמדתי שם/ רפוי, נדהם/ מחשיבות הרגע/
ומה אומר?/ ביקור קצר/ רק שיחלוף בלי פגע/
עמדתי שם/ ליד, דּוּמָם/ ולא ידעתי מה לומר/
כי מה אומרים/ כשמבקרים/ וסוף ואוטוטו נגמר?…//
ובתוך הראש/ מבלי לחשוש/ חלפו המון מילים/
והם הדהוד/ בודד, גלמוד/ שקט ועז-צלילים/
אז מה אומרים/ כשמבקרים/ אדם שעוד מעט…?/
זאת לא אדע/ אז רק אחזתי בידה/
והיא לטשה בי מבטה/ עיניה כלל אינן חידה/
והמראה הזה שלה חקוק אצלי בלב לעד////

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

26 בדצמבר 2016   אין תגובות

שזיפים

ערימת שזיפים אצל הירקן
מעיפה אותי בבת אחת מכאן
אל שווקים בארצות זרות
שם המחשבות מאווררות
הרבה יותר
והראש רק שואל, לא פותר
ופיסות ממני עדיין שם, מהרהרות.

נֶסְפֶּק שזיפים זורק אותי מיד
אל עץ הסנטה-רוזה שעמד
מול החלון בחדר נעוריי
בשנים הבודדות בחיי
וכמובן
פירותיו עדיין מבשילים מול הקיר הלבן,
זה רק אני שעזבתי את בית הוריי.

שזיף בשל, אדום, קטן
מחזיר אותי אל הלפתן
צבעו היה בוהק, טעמו – נפלא
ושום דבר מן העתיד הוא לא גילה
אולי חשש
כשמן המקרר אל השולחן הוגש.
ועכשיו, אני תוהה איך הסתבכה העלילה…

הלפתן ההוא, העץ התמיר, הטיולים –
שזיפים מקיפים אותי מדי קיץ במעגלים.
בודדים, בנֶסְפֶּק, בשורות
בשלל צבעים ובמגוון צורות.
אך מזה עשר שנים
למראה מטע שזיפים אני קופא.
פירות בשלים, רעננים
מקרני השמש נהנים
ואני מפנה את מבטי, רָפֶה
ומסרב לצפות במחזה היפה.

הייתי אז בארץ זרה
למרות שלא חציתי גבול
וכל אשר אז שם קרה
נטמן בי ומדי פעם
צץ מחדש, מצמיח יְבוּל.

קסדה ונשק (די צמוד)
בגדים בצבע זית
אנטנה ומלא ציוד
גרים איתי בתוך עמדה
שהיא הכי רחוק מִּבַּיִת.

למרות הכל, היה סביר
(אם מתעלמים מהפוליטי)
עד שפילחה את האוויר
שריקה חדה. ואזעקה.
ורגע שהפך לקריטי.

הנפילה היתה קרובה
קרובה מאוד, מדי
ועוד לפני – המחשבה
על מה יקרה אם כך פתאום
הכל נגמר, נגמר ודי.

הייתי ילד, גם בגרתי
ובשניות ההן
לראשונה פתאום הבנתי
שבשבילי עדיף לתהות
"אולי" ולא "אמן".

ומסביב – מטע מוריק
עצי שזיף ושמש אָב
וכל כולי ספון בְּרִיק
ושביב-ההבנה ההוא
עולה ושב.

מאז ועד היום, כְּשֶׁמַ-
טָּע שזיפים חולף אני
נדרך, ושוב אותה תחושה שֶׁשְׁמָה
חקוק אצלי בפנים, עמוק
אך לא עולה על לשוני.

אז בוא אליי שזיף נחמד
שב אצלי על כף היד
אל תירא, רק שב לנוח
לי אתה פה כקינוח
אוֹכל אותך בלב חפץ
תוך שאדחיק שפעם עץ
גידל אותך ושאתה
צמחת חרש בְּמטע.
(וגם כשמדובר בערימה אצל ירקן,
בנֶסְפֶּק או בלפתן – אדחיק
תמונות של המטע שהולידָם,
ובמקום זאת אחרוז חרוז מצחיק.)

 

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

31 באוגוסט 2016   אין תגובות

להישאר בפלוס בבנק של הנפש

בבית הספר של הילדים משלבים השנה תכנית בנושא פסיכולוגיה חיובית (התכנית מונחית על ידי אנשי מכון מיטיב במרכז הבינתחומי בהרצליה). במסגרת זאת, החליטו אנשי בית הספר להרחיב את מעגל הנתרמים מן הכלים שמקנה גישה זו והחליטו לפתוח גם קבוצת הורים שתדון באותם נושאים בהם דנים הילדים (כמובן, גם מורי בית הספר מרוויחים הנחיה בנושא). באופן לא מפתיע למדי (בעבור מי שמכיר את קהילת בית הספר), היענות ההורים ליוזמה היתה נמוכה למדי. ועוד באופן לא מפתיע למדי, רוב ההורים שהצטרפו לקבוצה הם מקרב חברי וועד ההורים המוסדי (כולל עבדכם הנאמן). טוב, סליחה, אני סוטה מן הקו החיובי עליו הייתי אמור לשמור, עמכם הסליחה…

הפסיכולוגיה החיובית היא ענף של הפסיכולוגיה, אשר מתמקד בדרכים להגיע לשגשוג ולאושר. לפעמים זה נשמע קצת כמו פסיכולוגיה-בגרוש או כמו עוד ספר לעזרה עצמית – אך חסידי הגישה הזו מדגישים כי הם נבדלים מאלו האחרונים בכך שגישתם מבוססת-מחקר ולכן מבחינה מדעית נמצאת בכפיפה אחת עם הפסיכולוגיה. אז מה ההבדל בין פסיכולוגיה ובין פסיכולוגיה חיובית? נדמיין לנו "ציר אושר" שנע בין ערכים שליליים מאוד (אשפוז לכל החיים במוסד סגור) לבין ערכים חיוביים מאוד (האמת שגם אנשים על הקצה הזה של הסקאלה נראים לפעמים מבחוץ כאילו הם יכולים היו להתאשפז במוסד סגור…) ונמקם באמצעו את נקודת האפס. בעבור אנשים שנמצאים רוב הזמן מתחת לאפס – נועדה הפסיכולוגיה המסורתית, כדי להביאם לנקודת איזון של "יאללה, בסדר, סוחבים". הפסיכולוגיה החיובית נועדה בעבור אנשים שנמצאים רוב הזמן במצב האפס או מעליו – ומסייעת להם להתרומם מעלה.

טוב, עזבו אתכם מתיאוריה, התכוונתי לדבר דווקא על פרקטיקה… במהלך המפגשים שלנו (המונחים על ידי יועצות בית הספר), אנחנו דנים בכלים מעשיים אשר אמורים "להרים" אותנו מנקודת האפס הדמיונית. אנחנו מנסים להבין מדוע הכלים האלו עובדים ואיך ניתן לעשות בהם שימוש מעשי. מדי פעם, אנחנו מקבלים שיעורי בית, כדי לתרגל את הכלים הנלמדים וכדי להעמיק ההיכרות עמם על בסיס התנסות אישית, ולאחר מכן – בתהליך רפלקציה חיוני – מעבדים יחדיו את החוויות שחווינו.

עד לפני כמה ימים, הרגשתי שתרומת הלמידה הזו לחיי היא בעיקר ברמת העניין האקדמי (באמת שלא חסר לי מה לעשות בימי שישי בבוקר). בגדול, אני תופס את עצמי כאדם שמסתכל על חצי הכוס המלאה של החיים, ולכן רוב הנלמד במפגשים עד כה (כמחצית מן ההשתלמות) נתפס אצלי עד כה על הקו שבין הברור לטריוויאלי. חלק מן הדברים עליהם דיברנו עזרו לי לעשות סדר אבל לא הבנתי איך אני עושה בהם שימוש. ואז, לפני כמה ימים, הבנתי את גדולתה של השיטה…

מפאת חוסר רצון לחשוף פרטים הקשורים לאותו המאורע – יהיו תיאוריי עמומים מעט. עם זאת, תמצית הדברים ברורה מאוד: לפני כמה ימים, נקלעתי לסיטואציה ש"הורידה" אותי למטה, אל מתחת לנקודת האמצע של "יאללה, בסדר". מצאתי את עצמי שוקע, לאט לאט, אל תוך ביצה של מים עכורים ועבשים ולא ידעתי מה לעשות. וגרוע מכך: הסיטואציה הזו לא אמורה להיעלם מן הנוף בקרוב… ולפתע נזכרתי: ההשתלמות בפסיכולוגיה חיובית! הרי קיבלתי כלים שאמורים להרים אותי למעלהי! הנה הזדמנות נפלאה ליישם אותם! מיד התחלתי לפעול.

ראשית, תיעלתי החוצה רגשות שליליים. עשיתי זאת בעל-פה (אפשר גם בכתב), שוטח את צרותיי בפני זוֹשֶׁ, שעמדה במקרה לידי. היו לי – כך התחוור לי – הרבה רגשות שליליים שקשורים לאותו המאורע, ותוך שהוצאתי אותם החוצה שמתי לב כי חלקם שוכנים שם עוד מלפני נקודת הרתיחה הנוכחית. תיעול הרגשות השליליים החוצה אמור לפנות מקום לרגשות חיוביים. הפלא ופלא, כך קרה!

לאחר מכן, נזכרתי שמחשבות/אמונות יוצרות מציאות, ואכן שמתי לב שמחשבותיי בנושא הן רק בכיוון השלילי. מיד שיניתי כיוון. התחלתי לחשוב חיובי בנוגע לאותו מאורע מתמשך. אבל מה לעזאזל יכול להיות חיובי בו? הצלחתי מיד למצוא דבר אחד חיובי בסיטואציה: משהו שולי, אפילו ציני למדי, אבל דווקא בשל היותו כזה הוא העלה חיוך על שפתיי. אהה, אז אפשר אפילו לצחוק על המצב! המשכתי למצוא מסלולים חיוביים אליהם יכולה להוביל הדרך החדשה. חלקם צרים למדי, אבל מה זה משנה – עובדה שהם קיימים! לאט לאט, חדרה אליי ההבנה שהתמונה מורכבת (נו, איך לא?) ולכן לא בהכרח שחורה. גם הם היא לא צבעונית-ססגונית, היא לפחות גדושה בגוונים רבים של אפור.

בתוך כך, החלטתי לארגן לעצמי איזה מגביר אושר רציני. מגבירי אושר הם דברים – קטנים, אפילו – שאנחנו עושים ושעושים לנו טוב (ושרובנו, כמובן, לא עושים תכופות). מגבירי האושר שלי הם, למשל, האזנה שקטה לשיר שאני אוהב; או שיטוט עצמי, לבד, בעיר גדולה – אם בחזרה למקומות אהובים או בגילוי מקומות חדשים; או התנסות בחוויה קולינרית מרגשת. בקיצור, מיד כשנקלעתי לצרה המדוברת – ארגנתי לעצמי מגביר אושר משמעותי, משולב, מולטידיסצילפינרי, משהו שלא ישאיר אותי אדיש. ומה אני אגיד לכם? זה עבד מעל למשוער. כל כך מוצלח הוא היה שהוא מילא אותי בתחושות נפלאות ונשא אותי הרחק הרחק אל-על. ומשם, מלמעלה, ענייני המצב החדש נראו קטנים ולא משמעותיים. טוב, לא צריך להגזים, אבל הם בהחלט נראו ככאלו שאפשר להתמודד אתם בכבוד.

לבסוף, הבנתי שעליי להתמקד בעיקר. העיקר, במקרה הזה, הוא הסיטואציה אליה נקלעתי ולא התחושות שלי כלפיה. ובבחינה אובייקטיבית של הנושא – כשאני מתמקד, כאמור, רק בעיקר – הבנתי פתאום שהסיטואציה הזו מעניינת מאוד, מעשירה אפילו. התמקדות במשהו אחד אמורה להעלים משדה הראייה דברים אחרים – ובדיוק כך קרה. לכמה רגעים שכחתי מכל הדברים שמסביב (שהיו קשורים הרבה יותר אליי והרבה פחות לסיטואציה), אחר כך הצלחתי בקלות להרחיק אותם ממני.

וכך קרה שבנקודה קריטית בזמן – במהלכה הייתי צפוי להתעמת עם הסיטואציה אליה נקלעתי – הייתי נינוח (אפילו חייכתי!), שלם עם עצמי, רגוע. בקיצור, שכנתי לי אי-שם בצד החיובי של ציר האושר! וחשוב מכך, אני מרגיש חיובי כלפי הסיטואציה הזו גם עכשיו. וכדי שמחשבה חיובית תוביל למחשבה חיובית, אני מסכם לעצמי את כל הפרשיה הזו כך: לא סתם בזבזתי שעות יקרות של ימי שישי בבוקר במפגשי הקבוצה!

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

17 בפברואר 2016   אין תגובות

מיליון מילים אודות עצמי (או: היומן הצילומי שלי)

כשהייתי ילד, כתבתי יומן. אני זוכר עד היום כמה מן הדפים שכתבתי. היו שם גם תיעוד חיי היומיום (אחד הקטעים שזכור לי במיוחד נקרא "חוגים, חוגים, חוגים"), גם נסיונות לעשות סדר במחשבותיי (למשל, בימי מלחמת המפרץ) ובטח גם קצת רגשות. הכתיבה סייעה לי לעבד את שחוויתי. מתישהו הפסקתי לכתוב יומן, אבל יומני חיי המשיכו להיכתב בראשי. אחר כך פתחתי בלוג (כן, כן, הבלוג הזה) – ואף עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד – והוא היה לי לתחליף-יומן. אחר כך פתחתי חשבון פייסבוק וטוויטר, וגם הם מהווים לי, במובנים שונים, יומני-חיים. אבל ה"יומן" שמועדף עליי בתקופה האחרונה הוא זה שנוצר בחשבון האינסטגרם שלי.

יש משהו בתמונות שמקסים אותי. היכולת להביע כל כך הרבה מראות, מחשבות ורגשות בפריים אחד – מרתקת אותי. לצפות בתמונה טובה זו, לעתים, חוויה מרגשת ואף מטלטלת. ליצור תמונה טובה זו חוויה מעשירה. באביב 2012 – לפני אוטוטו ארבע שנים – פתחתי את חשבון האינסטגרם שלי והעליתי בו את התמונה הראשונה (הנה היא, פה למטה). הכיתוב שנתתי לה היה: "הספר הזה הוא חובה (כי לא תיקנו לנו את החלון עדיין)".



מהר מאוד התחברתי לרשתות הקשורות לשימוש באפליקציה הזו – הן הרשתות החיצוניות הברורות, אלו שנוצרות בעקבות צפייה ודיון סביב תמונות המועלות לאפליקציה, והן אלו הפנימיות, הקושרות בתוכי מחשבות, חוויות ורגשות לפריימים ריבועיים. בשבילי, כל תמונה שאני מעלה היא עולם ומלואו. היא נוצרת בתוכה רגע קסום ומיוחד שחוויתי. היא כמו דף ביומן. צפייה בתמונות שהעליתי היא בשבילי כמו דפדוף בספר-חיי, ולכן היא לא רק מזכירה לי נשכחות, אלא גם – ואולי, בעיקר – מציפה אותי בהמון רגשות.

יותר מכך, ככל שהתמדתי להשתמש באינסטגרם, הבנתי שהפלטפורמה הזו היא לא רק אמצעי לתיעוד עולמי, אלא יותר ויותר היא הופכת לכלי באמצעותו אני בוחן את העולם. בכל מקום בו אני הולך, בכל מצב כמעט, אני מחפש מסביב את היופי אותו אוכל לתעד. וכך, לא רק שאינסטגרם הוא המצלמה שלי, הוא גם המשקפיים דרכם אני מסתכל מסביב. וכל שאני ממשיך לחפש יופי מסביב – אני מוצא אותו ביתר קלות. וכך אני מבין שהעולם בו אני חי – העולם שלי, אם תרצו – הוא יפה ומעניין. כלומר, אינסטגרם בעבורי הוא גם אמצעי לתיעוד וגם אמצעי טיפולי (ומי מאיתנו לא צריך טיפול?…). אימג'תרפיה, אם תרצו.

לפני כמה ימים העליתי את התמונה האלף לאינסטגרם. אחרי העלאת התמונה ה-999 השתהיתי. חשבתי שהתמונה האלף צריכה להיות משמעותית במיוחד. בינתיים, הצטבר לי אוסף תמונות שרציתי להעלות, אך אף אחת מהן לא היתה ראויה לתואר "משמעותית במיוחד". בחלוף כמה ימים של שתיקה-אינסטגרמית, הבנתי כי הגישה הזו שגויה. כל רגע מחיי אותו אני קולט ומתעד – הוא משמעותי במיוחד בעבורי, ולכן אין צורך בחיפוש משמעות מיוחדת בעבור התמונה האלף. העליתי את התמונה הראשונה בתור שנוצר. הנה היא פה למטה.



וכך אני הולך לי ומחפש ומוצא את היופי שמסביב. את היופי שסובב את חיי. את היופי של חיי. והוא נמצא בכל מקום ובכל פינה. טיפה על עלה מרתקת אותי. הילדים שלי מרגשים אותי. אוכל שאני מכין נוצר בתוכו המון ממי שאני. אני מוצא גם המון הומור מסביב. וכשם שאדם לא יכול לחצות פעמיים את אותו הנהר (כיוון שהנהר לא יהיה אותו הנהר והאדם לא יהיה אותו האדם) – כך גם איני יכול לקלוט פעמיים את אותה התמונה. כי כל תמונה מגלמת בתוכה אמירה הרלוונטית לא רק למקום בו צולמה – אלא גם לרגע בו צולמה. וכבר לימד אותי בן-דודי האהוב, לפני שנים רבות (בברכה שכתב לי בטרם גיוסי לצבא), כי עוד לא נולד המניאק שיכול לעצור את הזמן. אז הזמן לא עוצר ואיתו ממשיכים להיאסף רגעים רבים – ושונים זה מזה – שיכולים להיות מתועדים.

אגב, כל אחד יכול לצפות בתמונות האינטסגרם שלי, גם למי שאין לי חשבון, ישירות בדפדפן – ממש כאן.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

5 בפברואר 2016   אין תגובות

מי אני, מה אני?

אני שונא הגדרות. לא במובן המתמטי שלהן, אלא בהקשר של אנשים. אני שונא שמנסים להכליל אנשים תחת הגדרות מסוימות. אני שונא שאנשים נדרשים לשאת תוויות, לכפוף תחת קטיגוריות. היום נזכרתי שהפוסט הראשון שלי בבלוג – לפני אוטוטו עשור – עסק בנושא הזה. נכון, ברמת המקרו כמעט בלתי-נמנע לתייג, לסמן, להגדיר – אבל ברמת המיקרו זה נראה לי בלתי-סביר בעליל. כל אחד מאתנו הוא ישות מורכבת ומלאת-סתירות עד שבלתי-אפשרי בכלל לשייך אותנו לקטיגוריה אחת.

יש "שמאלנים" שמאמינים בקפיטליזם ויש "ימניים" שחושבים שהכיבוש חייב להסתיים. אולי בתיאוריה אין באלו, אבל בפרקטיקה בטח. יש 500 גוונים של "דתי" ועוד יותר מזה של "מזרחי". אני לא יודע איך אפשר להגיד על מישהו שהוא "חכם" או "אינטליגנט" ואיך אפשר לקבוע שמישהו הוא "עקשן".

ולמה נזכרתי בזה פתאום? כי בכל פעם שאני מסביר לאנשים מהם עקרונות התזונה שלי – הם מסתכלים עליי במבט עקום. אני לא נכנס לאף תבנית המוכרת להם, אני לא יכול לשייך את עצמי לאף קטיגוריה. ועם זאת, העקרונות שלי ברורים מאוד. הנה הם לפניכם:

  • אני לא אוכל בשר, דגים או מאכלי ים
  • אני נמנע מאכילת מוצרים מן החי (מוצרי חלב, ביצים ודבש)
  • אני מקפיד על צריכת מזונות בריאים ועל דרכי הכנה בריאוֹת
  • אני נמנע ממזון מתועש
  • אני כמעט ולא שותה, אלא מקבל את כל הנוזלים הדרושים לי מפירות וירקות

  • רגע, עוד לא סיימנו, אבל כעצירת ביניים אולי יהיו ביניכם שיחשבו: אה, הוא טבעוני! אז זהו, שלא בדיוק, כיוון שטבעוני יכול לאכול עוגיות אוריאו או צ'יפס ביתי ואני לא אוכל אותם (מזון מתועש וטיגון בשמן עמוק, בהתאמה). אז אולי אני בריאותני? אני אכן נוטה יותר לכיוון הזה. בכל מקרה, עכשיו מגיעה הנקודה בה מגיע המבט העקום באמת:

    • אני אוכל קינוח אמיתי בערב, אחרי ארוחת הערב – כזה שכולל, לרוב, מוצרים מן החי (חלב, ביצים) וגם מוצרים לא בריאים (סוכר, למשל)
    • אני מרשה לעצמי "לשחרר" עצמי מן הכבלים הללו (פרט לעניין הבשר/דגים/ים) בסופשבוע ואירועים מיוחדים

    אז כן, תוכלו בנקל למצוא אותי אוכל פיצה ומקנח בגלידה ביום שבת, ואולי אפילו באמצע השבוע, אם אני נפגש עם חבר שלא פגשתי מזמן (אירוע מיוחד, לא?). ותמצאו אותי בהחלט אוכל עוגיות ממותקות ומטוגנות בביקור בשוק באמצע השבוע (לא כל יום מזדמן לי להגיע לשוק, זה אירוע מיוחד). האם זה הופך אותי לבריאותני פחות? אולי. אני מקפיד, כמובן, על מינון סביר (בעיניי) של חריגות לעומת שמירת המסגרת. לרוב זה בהחלט מצליח, ואם לא – אני דורש מעצמי "תקופת איזון".

    מסגרת הכללים שלי – המורכבת מסט שיקולים נרחב (בריאותיים, מוסריים ואקולוגיים) – מסייעת לי להגדיר לעצמי מה מותר לי ומה אסור לי. ובד בבד, היא מקשה מאוד על אחרים לסווג אותי. מה אני בעיניהם: טבעוני לייט/ליברלי או צמחוני פלוס/קיצוני? חציבעוני (חצי-טבעוני)? ואולי אני הזוי בעיניהם? נחמה פורתא, אני לא ההזוי היחיד – הנה העיתונאי גרהאם ביל (Graham Bill), אשר הצהיר מעל במות רבות כי הוא צמחוני בימי אמצע השבוע, ועוד לפניו, הציג העיתונאי מארק ביטמן (Mark Bittman) את שיטת טבעונות עד לפני ארוחת הערב.

    היומיום שלנו מלא ברגעים בהם אנחנו נדרשים לשים תוויות על אנשים, לקטלג אותם, לסווג אותם ככזה או כאחר. ברוב המקרים, אנחנו עושים את זה בלי לחשוב כמעט, על אוטומט. ככה המוח שלנו מתוכנת לפעול. אז בפעם הבאה שזה קורה – עיצרו לרגע ושאלו את עצמכם האם התווית מוצדקת. אולי היא כוללנית מדי, אולי היא לא-מדויקת, אולי היא לא מוצדקת. ואם היא אכן כזו, נסו לקלף אותה ולהביט מתחתיה. רק כך תוכלו לראות שלכל אדם יש צבעים שונים וגוונים רבים ואמונות רבות (לפעמים אפילו סותרות). ועכשיו, אני נאלץ לסיים כיוון שאני הולך לאכול קלמנטינה; אחרי הכל, היום היום יום שגרתי ולא מיוחד ואני מרגיש קצת צמא.

    Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

31 בדצמבר 2015   אין תגובות

יום הורים

כסאות על שולחנות,
קישוטים על הקירות,
חלונות, וילונות,
ספרים ומחברות.
הכל מוכר, כמו
דבר לא השתנה:
תלמיד, אביו, אמוֹ,
שולחן, מפה קטנה.
והמורָה מדברת,
מלאת תִּשבחות,
מקריאה ממחברת
(פה ושם קצת בדיחות).
והילד מקשיב
והילד נבוך
ושקט סביב
כמו כלוא במבוך.
והאמא גֵּאָה
והאבא גֵּאֶה
שִׂמְחתם שם גואה
וכל זר זאת יראה.

ואני בכיתה, על כיסא קטן, מול המורָה
הפעם בתפקיד ההורה
אבל רק לפני רגע הייתי הילד הנבוך-נורא
איך זה קורה?
הזמן חלף לו, טס, אזל, מהר מהר מהר
ולובן כבר דובק בִּשְׂערי
אולי פעם מישהו יתן על זה הסבר
ביום הורים להורים…

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

28 בדצמבר 2015   אין תגובות

אני נושא עמי את זכר הפדיחה

לפני כמעט שש שנים, החלטתי שהגיע הזמן לחשוף את הפדיחה הגדולה שכבר אז ליוותה אותי כמה שנים טובות. חששתי לעשות כן, ולכן החלטתי לנקוט בטקטיקה מעניינת: אם ארפד את הפדיחה שלי – כך חשבתי – בפדיחותיהם של אחרים, ייקל עליי להוציא אותה לאוויר העולם, להשתחרר. לכן פרסמתי בזמנו פרויקט מיוחד בבלוג, במסגרתו הזמנתי אחרים לספר על הפדיחות הגדולות שלהם. התוצאה היתה משעשעת מאוד (אפשר לקרוא את אוסף הפוסטים ההוא כאן). אבל בסוף – איך לא? – השתפנתי. לא חשפתי את הסוד הגדול שלי.

לפני כמה ימים, בשבתי במפגש של קבוצה המונחית בגישת הפסיכולוגיה החיובית, נתבקשנו להתחלק לזוגות, על פי סדר הישיבה, ולחלוק איש עם רעהו פדיחה שהיתה לנו. מבלי לחשוב יותר מדי, החלטתי כי הגיע הזמן להוציא מפי את מה שעובר בראשי מזה שנים רבות. סיפרתי לשכנתי לספסל את שאירע לי. כאשר סיימתי לספר, הרגשתי שהשתחררתי סופסוף מעול כבד שהטריד אותי במשך שנים רבות. עכשיו, אפשר סופסוף להשתחרר ממנו גם כאן, באופן פומבי…

* * *
נובמבר 2003. דודי האהוב נפטר. אל מול הקהל הרב שהתאסף בבית העלמין ספדתי לו. כהרגלי, קראתי את הדברים מן הכתוב, על פי טקסט שהכנתי מראש. כך אני נוהג לעשות תמיד, ובפרט במצבים בהם ההתרגשות עלולה להשתלט עליי ועל זכרוני הרעוע-ממילא. גם ברכות בימי ההולדת של הילדים אני קורא מן הכתוב. וכיוון שאני נוהג כך כבר שנים, אני לא מנסה אפילו לזכור את מה שכתבתי. אני שולף את הדף, ולפעמים קורה שאני מופתע ממה שכתוב בו, ממה שכתבתי ימים ספורים קודם לכן וכבר הספקתי לשכוח.

דצמבר 2003. טקס גילוי מצבה לדודי, במלאת שלושים למותו. תוך כדי שרבוט נוסחאות בעבודה, אני מנסח דברים שארצה לומר בטקס. היו כמה דברים שלא היה להם מקום ביום הלוויה, מול הקהל הרב, מעל בימת ההספדים, וחשבתי כי בטקס גילוי המצבה, מול קהל מועט יותר, בגובה העיניים, ייקל עליי לומר אותם. התאספתי ביחד עם שאר האנשים אל מול המצבה הבוהקת, וכשהגיע תורי לשאת דברים התקדמתי מעט ממקומי, רק צעד או שניים, כדי להתקרב למצבה ולצאת מעט קדימה, אל מקום בולט יותר.

ואז זה קרה. הושטתי את היד על הכיס, שולף ממנו את הדף שהכינותי מראש, פתחתי את הקיפולים – וחשכו עיניי. על הדף היו כתובות מיני נוסחאות הקשורות לעבודתי. הדף עם דברי ההספד נשאר על השולחן במשרד… היה זה יום חורפי, אך גשם לא ירד. לצערי. כי באותו הרגע, קיוויתי שענן גדול יישבר מעליי ויסחוף אותי משם בנהר השיכחה. המשכתי לנעוץ עיניי בדף, כדי שלא אתפס בקלקלתי, אך אני עצמי כבר נתפסתי בה – ודבר לא הועיל. אני הרי לא זוכר את מה שאני כותב. בכל זאת, הצלחתי לדלות ממעמקי זכרוני צירוף מילים אחד שהופיע בדברים שכתבתי, וסביבו אלתרתי משפט. משפט אחד. הוספתי כמה רגעי שתיקה בין המילים. וזהו. קיפלתי את הדף המיותר-ממילא, פסעתי צעד או שניים אחורנית כדי להיטמע בקהל, ונעלמתי בתוך עצמי.

למיטב ידיעתי, אף אחד מן הנוכחים במקום לא שם לב למה שקרה. (ואם אכן כך, האם היא בבחינת עץ שנופל באמצע היער?…)

* * *
אז זהו, עכשיו השתחררתי סופית. וגם אם אור השמש-האינטרנטית לא ישמש כחומר חיטוי לנפשי הפצועה מאז – הוא כנראה ישמש כחומר מונע-חיטוט שלי בה. כבר עכשיו אני מרגיש חופשי יותר, קל יותר. אולי כדאי לשחרר עוד כמה שדים רדומים מרבצם?…

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

24 בדצמבר 2015   אין תגובות