"אם זה נהיה רכבת הרים, אני עוזב ידיים" (ידיים למעלה, כנסיית השכל)

דברים שקראתי בכינוס משפחתי של כל צאצאי סבי וסבתי – מרדכי ליבמן (1992-1903) וזהבה לבית שרייר (1977-1906).

אדם מתבגר. והזכרונות שאסף לאורך השנים מתבגרים איתו. חלקם נשכח, חלקם נזנח, וחלקם ננעץ עמוק בבשר החי. סל הזכרונות שלי מן החצר הזו ומן הבית שבחזיתה, ובעיקר מסבא—את סבתא לא זכיתי להכיר, הייתי בן שנתיים-וחצי כשנפטרה—גדוש. ואחד מהם, יחיד ומיוחד, כמו כל אחד מעמיתיו, מלווה אותי ומסרב לעזור.

זה מתחיל כך: אמצע שנות ה-80, אני לומד באחת השכבות הגבוהות של בית הספר היסודי, אולי בן 11, ובביקור השבועי אצל סבא בשבת, אני מספר לו, כמו בכל פעם, מה חדש. ובעת ההיא היו חדשות מסעירות: התחלנו ללכת למסיבות בימי שישי. היינו מתכנסים, ילדי הכיתה, בסלון הבית של מי שהזמין, יושבים ואוכלים רבעי פיתות עם חומוס, במבה, ביסלי גריל, ושומעים את משינה ורוקדים בצמדים את ריקוד הציפורים. זו היתה תקופה של שיא התמימות – מלחמת לבנון הראשונה הסתיימה מזמן, כשהיינו ממש קטנים, בקושי זכרנו את תרגולי הירידה למקלט בבית הספר; האינתיפאדה הראשונה עוד לא התחילה – ואנחנו היינו בגיל בו אין לך שום אחריות.

במסיבות ההן פיתחתי לי צעד ריקוד חדש. ובשבת ההיא, בה מתחיל שביל הזכרון המדובר, הדגמתי לסבא את הריקוד. הוא ישב בראש השולחן הגדול, בחדר שבכניסה, ואני עמדתי ליד הקיר שגבל עם המטבח, בטח נעלתי סנדלים, ורקדתי.

השנים חלפו, ומהר מאוד הפסקתי לרקוד. ימי הנערות עברו עליי ללא בילויים במועדונים וללא מסיבות סוערות. כך גם ימי הצבא. ואז, חודשים אחדים אחרי השחרור מהצבא, רגע לפני תחילת הלימודים לתואר הראשון – מצאתי את עצמי ברגע אחד קסום רוצה לרקוד. ולא באמת ידעתי איך.

זה היה במרומי אמפיתיאטרון עתיק, אשר בו הצטופפו כחמשת-אלפים איש להופעה של שלמה ארצי. ההופעה הראשונה שלי של שלמה ארצי.

כבר לא הייתי אז תמים. ימים ספורים קודם לכן פרצו מהומות מנהרת הכותל, וכבר הספקתי לחוות – בשנים שחלפו קודם לכן, בסוף תקופת התיכון ובמהלך השירות הצבאי – רכבת הרים רגשית של תקוות ואשליות ושברונן וחוזר חלילה, כמו רבים כמוני שהתבגרו בשנות ה-90. ושם, על מושב האבן בקיסריה, נעתקה נשימתי מול המחזה שנגלה אליי מן הבמה. וכשנעמדתי ביחד עם כל האלפים – הרגשתי חלק מהם. וכשראיתי אותם רוקדים – רציתי גם, אבל לא ידעתי לרקוד. או אז נזכרתי בריקוד ההוא, אותו הדגמתי לסבא יותר מעשור קודם לכן. והתחלתי לרקוד. ושם, כמעט 5 שנים אחרי שנפטר – סבא ליווה אותי בהופעה המכוננת.

ההופעה ההיא הדביקה אותי בְּחיידק שמסרב לעזוב, ומאז הייתי בששים הופעות של שלמה ארצי, פחות או יותר. ההופעות האלו הן חלק מהזהות האישית שלי וחלק מהזהות הזוגית של לבנת ושלי. ובכל פעם שאני שם, בהופעה, והמוזיקה מתחילה להיות קצבית, ואני נעמד ביחד עם כל האלפים, ואני רוצה לרקוד – יוצא לי הריקוד ההוא. גם אם הצעדים השתנו מעט והקצב קצת אחר – זה תמיד הריקוד ההוא. אותו אני לוקח איתי לאורך השנים לכל מקום אליו אני מגיע בעקבות החיידק הנפלא: קיסריה, רעננה, תל אביב, שוני, אילת, ים המלח, צמח, משגב, חיפה – ניו-יורק אפילו! בכל מקום אני נושא עמי את הריקוד ההוא מגיל 11, ופתאום אני שוב הילד ההוא, התמים, שמבקר את סבא. וסבא מלווה אותי ברגליי.

וכך מתחברים אצלי מדי כמה חודשים או שבועות – ולפעמים, בהפרש של כמה ימים – ההווה והעבר, פיצה איכותית וקערת במבה, שלמה ארצי ומשינה, אני וסבא. בכל הופעה הריקוד ההוא עולה לרגל. ואני מתרומם פתאום למעלה, מעל לכאן ולעכשיו, ממריא כמו הציפורים מריקוד הציפורים, ומתבונן מלמעלה על המתרחש. מביט על מי שאני היום, ונזכר במי שהייתי. ונזכר בו. ולתחושת האושר מן ההופעה המדהימה – תמיד היא מדהימה – מצטרף געגוע עז לשבתות ההן ולסבא ולילד התמים שהייתי. והאוויר שנכנס וממלא את הריאות מטלטל את הגוש שמטפס במעלה הגרון.

אדם מתבגר. והזכרונות שאסף לאורך השנים מתבגרים איתו. ולי יש זיכרון אחד מסבא שמלווה אותי באופן מיוחד. וכשאני שם, קרוב לבמה, ורוקד את הריקוד ההוא, וחושב על סבא – אני מרגיש הלכה למעשה את מה ששר שלמה ארצי: "כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע".

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

דברים שקראתי באזכרה לציון 8 שנים לפטירתה של הניה רוזנברג (1913-1920), סבתה של זוֹשֶׁ.

לפני כמה חודשים—למעלה משבע שנים שנפטרה—אירחנו אצלנו בסלון את סבתא הניה, סבתה של זוֹשֶׁ. פעם, כשהילדים היו קטנים, היא היתה מגיעה אלינו בסופ"שים של חגיגות יומולדת משפחתיות, לדירה בנתניה, לאירוח על בסיס פנסיון מלא. הפעם, היא הגיעה רק לשעתיים. אבל השעתיים האלו תיזכרנה לפחות כמו אותם סופ"שים עמוסים של ימי הולדת.

הכנו את האוכל שהיא לימדה אותנו לאהוב—מרק לבן וכופתאות ונודלי—והתיישבנו מולה, כולנו, מאזינים בקשב רב למה שהיה לה לספר לנו. כמובן, היא היתה לבושה בקפידה, הרבה יותר מאיתנו, ופניה מאופרים ותכשיטים מעטרים אותה. והשיער הלבן שלה—שהמראֶה לו הביא את הילדון להגיד, בצעירותו, שהיא נראית כמו המלכה אליזבת—היה מסודר להפליא. וכך היא ישבה מולנו, כמו מלכה, ואנחנו האזנו בקשב רב לסיפור שהיא סיפרה רק לנו.

היא התרגשה מאוד כשהיא סיפרה לנו את הסיפור שלה, הסיפור הכי אישי וכואב שלה, והילדון והילדונצ'יק והבונבון והבונבונצ'יק שמעו אותו לראשונה. הילדון זכר אותה היטב, כמובן – הוא היה בן 9 כשנפטרה; הילדונצ'יק קצת פחות, היה אז בן 6; הבונבון היה אז רק בן 3 ולא זוכר; והבונבונצ'יק היה בן חודשים אחדים כשפגש אותה בפעם הראשונה ובפעם השנייה והאחרונה – היא הספיקה להכיר אותו, אך הוא לא זכה. בתמונות שצילמתי בביקור הראשון שלנו בטבעון אחרי החזרה ארצה עם הבונבונצ'יק, רואים את היד הקטנה והעדינה שלו אחוזה ביד חרושת הקמטים שלה. יד ביד, מממשים את המגע שרק נרמז בציור "בריאת האדם" של מיכלאנג'לו – שם, האלוהים הזקן יוצק חיים באדם שזה עתה נוצר, אצבעותיהם כמעט נוגעות זו בזו; ובתמונות שצילמתי, היא, הזקנה, ספק-אוחזת-ספק-נאחזת בנין הצעיר שנוצר רק חודשים ספורים קודם לכן. עיניה—שאינן נראות בתמונה—נצצו. ניצוץ החיים שלה כבה שבועות אחדים לאחר מכן.

ובסלון שלנו, בפגישה המיוחדת שיזמנו איתה לציון יום השואה האחרון, היא העבירה אלינו את ניצוצות החיים שלה כדי שנשמור אותם. ולא רק את שלה – גם ניצוצות החיים של הוריה ושל אחֶיה ושל בעלה ושל יתר בני המשפחה עברו ממנה אלינו, כדי שנזכה גם אנחנו באור שהם הפיצו פעם.

יש כל כך הרבה "בגלל" בסיפור ששמענו, כל כך הרבה גורמים שאפשר להאשים: למשל, אלו שפגעו ואלו שהורו לפגוע ואלו שלא מנעו מלפגוע. זה נדוש, כי על כל ה"בגלל"-ים האלו אנחנו שומעים כל שנה. אבל יש גם כל כך הרבה "בזכות", כל כך הרבה גורמים שאפשרו לנו לארח אותה בסלון שלנו ולשמוע את הסיפור הזה, וצריך לדבר גם עליהם: למשל, מי שיזם את התיעוד ומי שתיעד ואפילו מי שהמציא את האינטרנט ואת הטלוויזיה החכמה. אבל העיקר היה בזכותה, שעברה את כל הדרך הארוכה הזו והחליטה לספר.

ולנו היתה את הזכות הגדולה ביותר: לבלות איתה שעתיים בסלון ביתנו, ולהרגיש לרגע אחד כאילו היא שוב שם, קרוב קרוב, בשר ודם.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

בסופ"ש האחרון חגגנו לילדונצ'יק בר-מצווה, והוא בן ארבע-עשרה-ורבע. הקורונה שיבשה את התוכניות המקוריות, ולאור המצב שנכפה עלינו – בחר הילדונצ'יק לחגוג בסופ"ש עם המשפחה המורחבת. בהתכנסות המשפחתית המיוחדת שקיימנו במהלך הסופ"ש, קראתי בפניו – ובפני כל השאר – את הדברים הבאים (שלא מעט רפרנסים פנימיים שזורים בהם). למחרת, הוא אמר לי בבוקר: "אבא, הנאום שלך ריגש אותי". מה צריך יותר מזה?

ילדונצ'יק מתוק שלנו,
הילד האהוב עלינו (בדיוק כמו כולם),
אלוף הנטפליקס והטיקטוק והפירות והחיוכים והחיבוקים,

כשתפגוש בעתיד אנשים
ותרצה להרשים
אותם בפרטים משעשעים בסגנון "אלו הם חיי"
לספר להם שחגיגת הבר-מצווה שלך – מלאת אוויר ונוף וצבע
(ואגב, אם מישהו אז עוד יכיר מערכונים של הגששים
שנה לפני המקרה שלך, בעידן בו חנות הפכה לבוטיק,
הם הציעו חגיגת בר מצווה בגיל מצחיק…)

וכבר היום, בידיעה שכל אחד
הוא יחיד ומיוחד
אתה מתייחד בכך שיש לך יִיחוּדִים
אחדים.
יש שמדמים אדם לציפור ואת תכונותיו לנוצות
ואומרים שלכל איש יש נוצה אחת צבעונית וקסומה
שמבליטה אותו בנוף.
אבל במעטה שלך – לא רק נוצה יחידה בולטת, אלא קבוצות
של צבעים מעניינים, ובמעופך מעל האדמה
דע כי הן מקרינות יופי ממך והלאה, עד אין סוף.

ואם בכל זאת נתאמץ
לקבץ
את שלל היִיחוּדִיּוּיּוֹת שלך תחת
כותרת יחידה
חדה כמו מחט
ויציבה כמו שידה
(עם שלוש רגליים
לא עם ארבע, לא עם שתיים)
בלי קשקוש ובלי ברברת
האיחוד ברור מאוד: אתה חושב מעט אחרת.
כל תשובה לשאלה
כל הגיג של מחשבה
כל רעיון שצץ –
שונים, לרוב, ממה שמקובל.
אז דע גם זאת: זה נפלא!
זו התנהלות שהיא כמעט חובה
בקרב כל הולך ורץ
שמעוניינים לצלוח את דרכם בסבך הפתלתל
שנקרא החיים.
כי מי שמצליחים שם להתמודד עם אתגרים וקשיים
הם אנשים יצירתיים!

ולא צריך ללכת רחוק כדי לראות
שזה אכן קורה בפועל, כי בשנתיים האחרונות
תוך כדי שצמחת לגובה
היטבת גם להצמיח
את המסקנה שמסכמת את רוב ה-
התמודדות שלך: אתה בנאדם שמצליח!
אי אפשר שלא להתפעל ממה שקרה ב – Chute Middle School
זה בטח לא היה לך קל בכלל, אבל כלפי חוץ היית קוּל!
בשפה זרה
בתרבות לא מוכרת
בהתנהלות מוזרה
מה שקרה
פשוט מפעים ומרגש ברמה אחרת
מכל מה שהיה קודם לכן
ואכן
את השנה ההיא, כאילו בקלות
סיימת בהצטיינות!
ואחר כך, ב"עתידים"
זה פשוט מדהים
כי גם פה צברת פער
וגם פה לא הכרת
ועדיין, שלא כמו פעם – בחרת
שלא לשקוע בצער
ובחרת בַּנחישות
והפלאת להצליח ואף להתקבל למסלול מצויינות!
אז דע לך עוד: ככל שאתה ממשיך ועולה
אף אחד מאיתנו לא מתפלא!

ועכשיו, שנה ורבע באיחור
כשאתה כבר לא ילד, אלא ממש בחור
וכשהרקורד שלך מתמלא בפיצוח אתגרים
אפשר את הגבות להרים
ולשאול בקול רם: כמה רחוק עוד תגיע?
זו, כמובן, דוגמה נפלאה לשאלה רטורית, כי
כל מי שבקי
וקצת מתמצא
בקורותיך בשנתיים החולפות ובמי שהפכת להיות
יודע בקלות, תוך שתי שניות
שהתשובה ברורה: כמה שרק תרצה!
ובמה שלא תבחר להשקיע
ברור לנו שתוכל להגיע
לכל מקום שתסמן –
לגלות יסוד חדש שלא מוכר עדיין לקהילה המדעית
או להקים חברה ולקרוא לה בשם שמורכב משלוש אותיות באנגלית –
אם תחליט להחליט ולהתאמן
ולהקדיש זמן משמעותי.
כמובן, בכל תרחיש אמיתי
ההשקעה הזו תבוא על חשבון משהו אחר, ברור,
זה הרי אחד מחוקי השימור
הבסיסיים (דבר שאתה בוודאי מבין בהחלט
כי בפיזיקה אתה שולט).

לכן,
כשברור שהכל ייתכן,
נשאר לנו רק לאחל
שתמיד תהיה אתה, נאמן ליִיחוּדִיוּיוֹת המאפיינות אותך
ושאת המסע שהתחלת – תוביל כל הזמן עם הקסם שלך.
ואגב זמן: הלכתי לבדוק בעיון
ומסתבר שהטיעון
שלך נכון
(וגם זה סוג של נצחון);
אולי אינשטיין לא אמר את זה מילה במילה,
אך מהתיאוריה שלו בהחלט עולָה
התובנה ש – time is irrelevant, ממש כך!
אז הוויכוח בנושא יכול להישכח
ואתה יכול בבטחה
לא לאבד גובה ולשמור על זקיפות קומתך
וזה הרי ממילא קורה אצלך!
Pun intended

ולסיום סיומֶת, נוסיף רק שתי מילים:
מזל טוב! Obviously…

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

איזו שנה זו היתה, הא? מה לא היה לנו השנה?

יציבות. יציבות לגמרי לא היתה לנו השנה. סגר אחד וסגר שני ומבצע צבאי. לומדים בכיתה, עוברים ללמוד בבית, חוזרים לכיתה, לא, חוזרים לבית, זהו, סופית – בכיתה, בעצם לא, עוד כמה ימים בבית. צריך הצהרת בריאות, לא צריך הצהרות בריאות, צריך מסיכות, לא צריך מסיכות, בעצם שוב פעם צריך מסיכות, אבל רק בחלל סגור, לא, בעצם, גם בחלל פתוח, אולי גם בחלל החיצון. מערכת אחת ואז אחרת ועוד פעם אחרת ועוד אחת. שיעורים קצרים ושיעורים ארוכים, אין טקס קבלת ספר תורה, יש טקס קבלת ספר תורה – כיתתי, לא, בעצם שכבתי, יש טיול, אין טיול, יש טיול אבל במקום אחר, יש טיול באותו מקום אבל אסור לאכול באוטובוס, יש טיול אבל בלי אוטובוס, ושיעור ספורט בחוץ ושיעור ספורט בפנים.

בקיצור, שנה לא יציבה, כי מה לא היה לנו השנה?

שקט. גם שקט לא היה לנו השנה, ובפרט בקבוצת הווטסאפ של ההורים. אל תשכחו הצהרות בריאות. חברים, אל תשכחו הצהרות בריאות. איפה ממלאים הצהרות בריאות? איפה הסיסמה למשו"ב? מה המערכת להיום? איפה הקישור לזום? צריך קלמר? צריך סרגל? צריך טוש ירוק? צריך טוש סגול? ואיפה הקישור לזום? ומה המערכת להיום? עד לאיזה עמוד הגיעו בחשבון? ועד לאיזה עמוד הגיעו בתורה? מה, התחילו ללמוד תורה? מתי מסיימים ללמוד היום? והיום? והיום? ומחר? מה, מחר שבת? כולם מוזמנים! מזל טוב! מזל טוב! מזל טוב! מזל טוב! איפה הקישור לזום של יום ההורים? רגע, יום ההורים לא בבית ספר? מאמי, קנית ירקות? טעית בקבוצה. מזל טוב, הבן שלי נורא נהנה! גם הבת שלי נהנתה! רגע, מותר להביא חטיף לטיול? כן, אבל בלי אגוזים. אז מותר דוריטוס צהוב? רגע, מותר להכניס אגוזים לשיעור בזום? השירותים מטונפים! צודקת, הבן שלי מתאפק כל היום! גם הבת שלי נהנתה! הבן שלי אומר שנורא מעניין. בשירותים? לא, בשיעורי תורה, אבל הוא הולך לשירותים ואומר שנקי. מה, חזרו ללמוד בבית ספר? למי יש את הספר נינג'ה 3? למי יש את הספר נינג'ה 4? למי יש את הקישור לזום? מי מצא קלמר? מי מצא כלב שחור? מי מצא את הבן שלי? גם הבת שלי נורא נהנתה! תודה, מצאתי אותו. את מי, את הילד? לא, את הקישור לזום. מה, חזרו ללמוד בזום? אוי, שכחתי, גם הבן שלי נהנה.

ובתוך כל הברדק הזה – היה לילדים שלנו אי אחד שקט של יציבות.

מורתנו היקרה, במשך שנתיים ליווית את הילדים שלנו מדי יום – מקרוב ומרחוק, עם מסכות ובלי מסכות – והשרית עליהם בטחון, והיית שם בשבילם. כולנו הרי בוגרי בית הספר לחיים של יפה בן-דוד. לכן, אנחנו יודעים שלהיות מחנכת של 26 ילדים בכיתות א' ו-ב' זו לא משימה פשוטה בכלל.

אז עכשיו, כשנגמר, רצינו להגיד תודה על כל מה שנתת לילדים שלנו, ועל כך שהיית שם בשבילם. קיבלת אותם קטנים ותמימים, והמתנה הכי טובה בשבילנו היא שאחרי שנתיים הם נשארו כאלו. תודה על ההשקעה שלך בהם ועל התמיכה בהם ועל האהבה שהרעפת עליהם. איך אומרים בקבוצת הווטסאפ של ההורים? גם הבן שלי נהנה.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

איזו שנה זו היתה, אה?

במשך כל המחצית הראשונה היינו תקועים עם כל המשימות שלנו בבית
(אני מדבר על הילדים, כמובן.)
היינו צריכים לדאוג לבד ללמידה
(אני מדבר על ההורים, כן?)
ישבנו ולא באמת עשינו את מה שציפו מאיתנו
(אני מדבר – איך לא? – על הוועד!)
ועדיין, היו כאלו שהרגישו צורך להשתנות כל הזמן
(אני מדבר על מערכת השעות.)

היו גם כאלו ששינו לגמרי את הייעוד שלהם בתקופה ההיא – הפיג'מות שלנו, למשל. וכמובן, מצב הרוח היה ירוד, כי כל יום התקיפו אותנו באלפים רבים – אני מדבר על הפחמימות, כמובן…

בסוף חזרנו לשיגרה, וכולם היו מאושרים:
* ההורים חזרו להכין סנדוויצ'ים בבוקר – הפעם, בלי להתעצבן על המטלה המייאשת הזאת, העיקר שאתם, הילדים, תצאו מהבית…
* הילדים חזרו לכיתה – והיו מאושרים מכך שאתם, ההורים, מפסיקים לשאול אותם: "איך היה השיעור בזום?" והם יכולים להפסיק לתקן אתכם, כי זה בכלל לא זום, אלא Big Blue Button.
* והוועד חזר לארגן פעילויות – סופסוף בלי צורך להשקיע יותר מדי, כי הרי "הכי חשוב שהילדים יהיו סופסוף ביחד".

וזהו, נגמרה השנה ומתחילה חופשת הקיץ, ומי יודע מה יקרה עד ספטמבר ואיך תיפתח שנת הלימודים הבאה. בינתיים, אנחנו נהנים מהשפיות הנוכחית: קפסולות הן רק לכביסה, מסיכות מחכות לפורים, זום יש בעיקר כשמצלמים, סגר משמש רק לנעילת הדלת, וגידול אקספוננציאלי יחכה לשיעורי מתמטיקה בתיכון.

יש מי שאומרים שהשנה החולפת היתה שנה אבודה. בפועל, למדנו המון. אולי לא בנושאים שאינם בליבה ואולי לא על דברים שנמצאים רחוק מהבית, אבל בהחלט מגיע לכם לקבל תעודה על השלמת המשימה ולעלות עוד מדרגה אחת למעלה. אני מדבר אליכם, ההורים, כמובן!

קשה להאמין שבעוד כמה שבועות הילדים שלנו יתחילו את שנתם האחרונה בבית הספר היסודי. נותר לקוות שרק אנחנו לבדנו נלווה אותם שם ושנגיפי הקורונה אולי יעלו כיתה, אבל לא בבית ספרנו.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

רַק אֶתְמוֹל בְּאִישׁוֹן
הַלַּיִל נֵעֹר בַּלּוּל
בַּחֶדֶר מִמּוּל
כִּי אִבֵּד הַמּוֹצֵץ
וַאֲנִי – הַקֵּץ
לִרְצוֹנִי עוֹד לִישׁוֹן

וְעַכְשָׁו, הרִגְשׁוֹן
הַמַּתְאִים – תְּהִיָּה:
אֵיך נִהְיָה
שֶׁאֲנִי לְצִדוֹּ
בַּמְכוֹנִית מוֹרִידוֹ
לְהִתְיַצֵּב לַצַּו הָרִאשׁוֹן?

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

מבין שלל הכינויים של שיקגו, אחד במיוחד עושה לה עוול נוראי. הכינוי "העיר השנייה" (The Second City) ניתן לשיקגו בשנת 1890, וזאת מסיבות דמוגרפיות גרידא. היא לא היתה אז שנייה לניו-יורק ביופי שלה או באיכות שלה או בעושר התרבותי שלה, אלא פשוט שנייה לה מבחינת גודל האוכלוסייה. השריפה הגדולה של שיקגו (1871) מחקה חלקים גדולים מהעיר, אבל גם הביאה לכך שהעיר המציאה את עצמה מחדש וביססה את עצמה כמוקד משמעותי ומרכזי בחיים האמריקאיים של אותה התקופה. השריפה לא הביאה לאבידות רבות בנפש – בסך הכל כ-300 איש מתוך כ-300,000 תושבים – אך כשליש מתושבי העיר נותרו ללא קורת גג, ולכן העיר נדרשה למצוא פתרונות בנייה ותכנון חדשניים, ואלו הביאו לחיזוק מעמדה ולכך שאוכלוסייתה הגדילה את עצמה משמעותית עד שנת 1880, ואחר כך עוד הכפילה את עצמה בין השנים 1880 ל-1890. בשנת 1890, היתה שיקגו לעיר השנייה בגודלה בארצות הברית, עם מעט יותר ממיליון תושבים; בניו-יורק התגוררו אז כמיליון וחצי תושבים. כיום, שיקגו היא העיר השלישית בגודלה בארצות הברית (ניו-יורק עדיין בראש, לוס אנג'לס שנייה), אך הכינוי "העיר השנייה" דבק בה (וזה גם שמו של מועדון סטנד-אפ ואימפרוביזציה ותיק ומפורסם שפועל בעיר וגם מופיע ברשימה שלמטה).

לביקור הראשון שלי בשיקגו – לפני כשנתיים – לא הגעתי מוכן, ולכן הייתי מופתע מאוד. שיקגו – אשר נצטיירה בדמיוני כעיר פשע מוזנחת (ככל הנראה, שילוב של שיירי זיכרון מהחדשות העולמיות של שנות ה-80 וה-90 עם תפיסה מעוותת של המונח "המערב התיכון") – נתגלתה כפנינה של ממש. מבחינת תכנון ערים וארכיטקטורה, תרבות ואומנות, תחבורה ואסתטיקה, מגוון אנושי ואוכל – שיקגו היא מיוחדת במינה, קסומה ממש. (אנא, אל תיאלצו אותי להשוות אותה עם ניו-יורק, לה יש לי פינה חמה ביותר בלב. אבל אם ממש תלחצו אותי, אגיד ששניהן מתחרות אצלי על תואר "העיר השווה ביותר בארצות הברית", ובהחלט יש לכל אחת מהן נקודות זכות שאין לאחרת.)

נתמזל מזלי לחיות בשיקגו במשך שנה שלמה, ובמהלך השנה הזו ניצלתי עד כמה שאפשר – ועד שהגיעה הקורונה שסגרה אותנו בביתנו – את מה שיש לעיר הייחודית הזו להציע. כתמיד, אני אוהב לחשוף מקומות קטנים ופחות מוכרים, אבל בשיקגו מצאתי גם כמה מן המקומות שמאכלסים רשימות מסוג "דברים שחייבים לעשות אם יש לך רק שלושה ימים בשיקגו" שריגשו אותי מאוד.

בפוסט הזה, ריכזתי את רשימת המקומות בעיר שמצאתי כשווים ביקור (אין חשיבות לסדר הופעתם).

מוזיאונים מוכרים (יחסית) וגדולים (יחסית)

• Museum of Contemporary Art – מוזיאון האומנות האהוב עליי. לא מאיים בגודלו והתערוכות בו תמיד מעוררות מחשבה ומרגשות.
• Field Museum – במילה אחת: וואו! בשלוש מילים: שווה את הבאזז. זהו אחד המוזיאונים הטובים שהייתי בו אי-פעם. הכותרת "היסטוריה של הטבע" (Natural History) חוטאת לאמת; בפועל, יש פה תערוכות מרתקות גם בנושאי תרבות וחברה. כיף ללכת לאיבוד בין שלל התצוגות שבו, וממש כיף ללמוד בו המון על הטבע ועל האדם.
• Art Institute of Chicago – לדעתי, פחות מרגש מה – MCA שהוזכר למעלה, אך בהחלט שווה לבקר בו, ובטח יותר מפעם אחת. עושר הפריטים המוצגים כאן פשוט משכר!
• Chicago History Museum – ההיסטוריה של שיקגו מוצגת פה בצורה מעניינת מאוד.
• ואי אפשר לסיים את הרשימה הזו בלי להזכיר את פסל "שער לשמיים" (Cloud Gate), שכינוי הגנאי שלו הוא "השעועית". הפסל נמצא בלב פארק המילניום, אשר מכיל עוד שלל מקומות שווים לביקור (גינת השעשועים הגדולה היא פנינה של ממש לילדים, וגם מזרקת קראון מרתקת). "שער לשמיים" עולה על כולם, והוא מרגש מאוד. כמה שמסתובבים סביבו ובוהים בו – אי אפשר לשבוע ממנו, ובכל ביקור הוא מפליא מחדש.

הושמטו בכוונה: מוזיאון המדע והתעשייה (הגודל ומגוון התצוגות לא מחפים על העובדה שהמוזיאון הזה מיושן וקצת משעמם… תעשו לעצמכם טובה וסעו ל – Discovery Museum במילווקי, אחד ממוזיאוני המדע הטובים ביותר בהם ביקרתי אי-פעם); האקווריום (נחמד, לא להיט); הפלנטריום (נחמד, לא להיט).

מוזיאונים מוכרים פחות

• Museum of Contemporary Photography – מוזיאון קטן וחינמי עם תערוכות צילום מתחלפות. תמיד מעניין.
• Swedish American Museum – מוזיאון קטן המספר את סיפורה של קהילת יוצאי שוודיה בארצות הברית, באמצעות הרבה פריטים היסטוריים, תמונות וחללים משוחזרים. הידעתם שאדון Walgreen, מי שהקים את רשת הפארם המפורסמת, היה מהגר משוודיה?
• National Hellenic Culture Museum – מוזיאון המתעד את התרבות ההליניסטית, ובפרט את סיפורה של קהילת יוצאי יוון בארצות הברית, באמצעות חפצים היסטוריים, תמונות ופריטי אומנות. המוזיאון מציג גם תערוכות אומנות מתחלפות הקשורות – לפעמים בקשר עקיף – לתרבות יוון.
• Jane Addams Hull-House Museum – מוזיאון קטן ומרתק, הממוקם בבית היסטורי ששימש כחלק מתנועה חברתית שפעלה במקום בסוף המאה ה-19, בהובלתה של ג'יין אדמס (שבהמשך זכתה בפרס נובל לשלום והיתה האישה האמריקאית הראשונה שקיבלה את הפרס). פיסת היסטוריה שלא כל כך מוכרת למי שגדל בישראל.
• Chinese American Museum of Chicago – מוזיאון קומפקטי ומעניין בלב-ליבה של צ'ינה-טאון של שיקגו, שמספר את סיפורה של קהילת יוצאי סין בארצות הברית (כולל תערוכות מתחלפות).
• Fine Arts Building – ולסיום, פנינה של ממש, ביקור שיפתיע אתכם וירגש אתכם וישעשע אתכם. הבניין הזה, אשר נבנה באמצע שנות ה-80 של המאה ה-19, משמר את רוח התקופה בה נבנה. הוא מאכלס סטודיואים של אומנים ויוצרים, וגם כמה חנויות קטנות (חנות הספרים מרחיבת-לב ממש!). המעלית מופעלת באופן ידני, ואפילו זו חוויה שקשה לחוות במקומות אחרים. אפשר לשוטט לאורך המסדרונות השקטים, להיעצר אל מול דלת מאחוריה מישהו מנגן או שר, ליהנות מן הארכיטקטורה ומן האמנות התלויה, ולהרגיש כאילו חזרתם בזמן.

חנויות ספרים

• Open Books – מקום קסום לספרים יד-שנייה מכל הסוגים.
• Sandmeyer's Bookstore – חנות עצמאית קטנה ומגניבה.

אוכל ונשנושים (צמחוני/טבעוני)

• Stan's Donuts – בשיקגו למדתי לאהוב את ה – Old-fashioned donuts. מדובר בתת-סוגה של ה – Cake donuts; אלו האחרונים מתאפיינים במירקם של עוגה (בניגוד למירקם של סופגניה), וזאת בגלל היעדר השמרים. התת-סוגה המקומית מתאפיינת במירקם דחוס עוד יותר מבפנים ובפריכות ממכרת מבחוץ. ברשת הדונאטס הזו, עם כמה סניפים ברחבי העיר, הדונאטס הם אחלה.
• Firecakes – פה תוכלו למצוא דונאטס-בטעם-של-פעם (כמו למעלה) באיכות מעולה ובטעמים מיוחדים, ואפילו מגישים גלידה בתוך דונאט חצוי. קצת פחות נגיש (יש רק סניף אחד במרכז העיר), ובטח קצת יותר יקר – אבל בהחלט שווה.
• Lost Larson – מאפייה מעולה, לגמרי בליגה של המאפיות המשובחות של ניו-יורק! המיקום – בשכונת אנדרסונוויל הקטנה והמקסימה – הופך את הביקור פה לחוויה.
• Gordo's Homemade Ice Cream Bar – כאן תוכלו להרכיב לכם ארטיק: בוחרים את הבסיס, את הציפוי ואת התוספות. התוצאה כיפית במיוחד, רק נסו לא להתבלבל ממגוון האפשרויות.
• Molly's Cupcakes – רשת קטנה של קאפקייקים מטריפים במגוון, ביצירתיות ובטעם.
• Eataly – הרשת הזו, שמביאה את איטליה אל מחוץ לארץ המגף – כבר תפסה לה אחיזה בארצות הברית, והסניף השיקגואי לא נופל מאחיו הניו-יורקיים. כל מה שאכלתי כאן – מתוק ומלוח – היה מצוין. אישית, אני מכור לקנולי שלהם; גם הטירמיסו והמתוקים הקטנים בדוכן שליד מעולים; הילדים טרפו את הקְרֶפִּים שלהם; והפיצות שטעמתי שם היו מצוינות.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

בתרבות האמריקאית (כמו גם במדינות ויבשות אחרות), roadtrip הוא מונח משמעותי. איך מתרגמים אותו לעברית? גוגל תרגום מציע טיול כביש; מורפיקס מציע נסיעה ארוכה בדרכים. נדמה שאף לא אחת מן ההצעות האלו מגלמת בתוכה את המהות האמיתית והמלאה של roadtrip. על פי ויקיפדיה באנגלית, roadtrip הוא (בתרגום חופשי שלי לעברית) מסע למרחק רב, אשר מתנהל, בדרך כלל, באמצעות כלי רכב שנע על הכביש. ההיסטוריה האנושית ידעה מאז ומעולם אנשים שיצאו למסעות למרחקים ארוכים, אך המונח roadtrip מתייחס למסעות של אנשים מן השורה, לא רק של מגלי ארצות. אנשים מן השורה, שיוצאים לטייל במקומות שונים ומרוחקים כשהם מתניידים ברכב; הרכב מועמס בציוד רב ובאוכל שיספיקו לבילוי של ימים רבים.

כיוון ש – roadtrip דורש כביש עליו ייסע הרב, אחד הזרזים לטיולים כאלו בארצות הברית הגדולה היה סלילתם של כבישים ארוכים וחוצי-מדינות. כבר בשנות השלושים, היה זה כביש 66 שאיפשר לנסוע באופן רציף משיקגו ללוס אנג'לס (כ – 4000 ק"מ). כיום, מערכת הכבישים חוצי-המדינות מאפשרת נסיעה קלה ובטוחה ברחבי המדינה כולה. וכיוון שהמדינה הזו ענקית, יש המון מרחב לטיולים כאלה. כדי לקבל מושג לגבי גודלה, כביש 90 – הכביש הבין-מדינתי הארוך ביותר בארצות הברית – מאפשר נסיעה רצופה מבוסטון בחוף המזרחי ועד סיאטל בחוף המערבי, ונסיעה כזו תארך כ-45 שעות, כלומר כמעט יומיים ברציפות. נכון, אפשר לטוס מבוסטון לסיאטל בטיסה שאורכה כ-6 שעות בלבד, אבל ככה מחמיצים את כל הדרך. וכל המהות של roadtrip – כפי שמרמזים התרגומים הלא-מושלמים לעברית – היא הדרך והגילויים שהיא מזמנת.

משבר הקורונה הביא לעלייה במספר המטיילים בדרכים בארצות הברית, וההערכה היא שכשליש מן האמריקאים ייצאו ל – roadtrip בקיץ הקרוב. רבים מן המטיילים מתניידים בקרוואן, שמייתר לינה במלון, ובכך גם מוזיל את עלות הטיול וגם מאפשר התרחקות ממוקדי הדבקה אפשריים. והקיץ, לראשונה, גם אנחנו הצטרפנו למעגל היוצאים ל – roadtrip.

יצאנו עם הרכב שלנו מקנזס, שם שהינו קודם לכן אצל חברים, וכעבור שבועיים וחצי הגענו לפרברי שיקגו, בחזרה לאיזור בו התגוררנו בשנה האחרונה. בדרך, גמענו כ-6000 ק"מ וזכינו במגוון חוויות נפלאות. אחרי התלבטויות רבות, החלטנו ללון בבתי מלון ולא להתנייד בקרוואן בו נוכל לישון, וזאת משני טעמים. האחד, הנהיגה בקרוואן גדול נראתה לנו מסורבת ביותר; השני, עד כמה שהקרוואן גדול – הוא לא מאפשר פרטיות לנו או לילדים.

הנה תכנון הטיול הגדול שערכנו, מובא כאן כמזכרת לחוויה המדהימה שהיתה לנו וגם כשירות לאחרים שאולי יוכלו להפיק ממנו תועלת. כמה הערות מקדימות:

1. בטיולים שלנו עם הילדים (וגם בלעדיהם) – ובכלל – אנחנו לא ממהרים, לא מנסים "להספיק". אנחנו מתנהלים לאיטנו, נהנים מן הדרך ומשאירים גם זמן לגילויים בלתי צפויים.
2. בגלל התפשטות הקורונה היו מרכזי המבקרים בפארקים סגורים.
3. במקומות בהם הסתובבנו – כך הוזהרנו מראש – מצאי האוכל מוגבל, ובפרט בשביל הילדים. לכן, לפני היציאה לטיול קנינו צידנית גדולה (פחות מ-20 דולר אמריקאי בוולמארט), ומדי פעם העמסנו אותה בכל טוב שאהוב עלינו ועל ילדינו. מידי בוקר – ובדרך כלל גם פעם נוספת באמצע היום – קנינו שקיות קרח (יש בכל מקום) ומילאנו אותה. בערב העברנו את האוכל למקרר שבמלון. בנוסף, הצטיידנו גם במזון יבש (חטיפים, קופסאות שימורים), בכלי אוכל ובשתייה (שנשארה קרה). כך, היה לנו מספיק אוכל ושתייה למהלך היום – נהגנו לקיים פיקניק צהריים מסודר בשעה שנוחה לנו – ואפילו לארוחות ערב במקומות בהם גם אז היה קשה להשיג מזון.
4. התשלום בכניסה לפארקים הלאומיים הוא פר רכב (כיום הוא עומד על 35$ לרכב). עלות מנוי שנתי לכל הפארקים הלאומיים בארצות הברית – 80$ לרכב. כיוון שעמדנו לבקר בשלושה פארקים לאומיים, רכשנו את המנוי השנתי.
5. צפייה בבעלי חיים היא אחת מן האטרקציות המצופות בפארקים הלאומיים הגדולים. חשוב להבין שרוב בעלי החיים הגדולים בפארקים אלו פעילים בעיקר בשעות הדמדומים, ולכן הסיכוי הרב ביותר לצפות בהם הוא סביב הזריחה או השקיעה. השעות האלו לא התאימו לנו לשיטוטים בפארקים, ולכן נאלצנו לסמוך על המזל ולקוות שגם בשעות היום נוכל לצפות בהם. ברוב המקרים, נתקלנו בבעלי חיים בימים בהם מזג האוויר היה מעונן וקריר.

יום 1, יום 2, יום 3 – נסיעה מקנזס סיטי לפאתי גרנד טיטון

שלושת הימים הראשונים הוקדשו רק לנסיעה. גמענו כ-1,700 ק"מ בשלושה ימים – קצת למעלה מ-16 שעות נסיעה בסך הכל – עוצרים רק כדי לישון ולהתרענן. תכננו לעצור במלונות עם בריכה, כדי שהילדים יוכלו לשחרר קצת לחץ. בסוף היום השלישי הגענו לג'קסון (Jackson) וויומינג, שהיא היישוב הקרוב ביותר לכניסה הדרומית לפארק גרנד טיטון (Grand Teton). ישנו בביקתה כ-20 דק' דרומה מג'קסון. עדיף היה לישון בג'קסון עצמה, קרוב ככל האפשר לפארק ולמצאי בה (מסעדות, חנויות, תחנות דלק, רחובות לשוטט בהם).

יום 4 – גרנד טיטון I

פארק גרנד טיטון הוא, ללא ספק, התגלית הגדולה של הטיול. פארק קטן (יחסית) ולא מאוד מוכר, אשר בו כביש טבעתי שלאורכו פזורים נקודות תצפית, אתרי ביקור ומסלולי טיול רבים. הנוף בפארק – אשר נשלט על ידי רכס טיטון במערבו ומישור רחב-ידיים במזרחו – מדהים, ומכל נקודה בפארק נשקפת תמונה מעט שונה של האיזור.

המסלול שעשינו ביום זה (כ-5 ק"מ) הוא Taggart Lake, שמגיע לאחד האגמים שבפארק, והוא היה מקסים. לאחר סיום המסלול, ערכנו פיקניק ברחבה שמחוץ למרכז המבקרים ב – Jenny Lake. לאחר מכן, טיפסנו עם הרכב לפיסגת Signal Mountain, משם נשקף נוף מרהיב. המשכנו לביקור בסכר Jackson Lake Dam, שם הילדים השתשעשעו בהקפצת אבנים על הנהר. סיימנו בתצפית Oxbow Bend Turnout על אגם נוסף, בו משתקפים ההרים היפים, ולקינוח זכינו לראות כמה ביזונים (bisons) לצד הדרך.

באותו הבוקר התוודענו למאפיית Persephone המשובחת בג'קסון, בה מכינים מאפים במיטב מסורת הפטיסרי הצרפתי – מאפים שלא קל למצוא כמותם מחוץ לערים הגדולות בארצות הברית (וגם שם, הם לרוב לא מוצלחים). במאפייה הזו ביקרנו כל בוקר, בדרך לפארק, מצטיידים במאפים טריים וטעימים.

יום 5 – גרנד טיטון II

ביום השני בפארק פצחנו בתצפית Glacier View Turnout, המשקיפה מזווית מצוינת על הקרחון האחרון ברכס הטיטון. המשכנו בנסיעה בכביש ה – Antelope Flats Road, בתקווה לצפות בבעלי חיים (לא ראינו), ומשם נסענו ל – Lake Creek והלכנו את מסלול Woodland Trail Loop, אשר פוסט לאורך הערוץ ומגיע לאגם קסום (אורכו – 5.5 ק"מ).

את הפיקניק היומי ערכנו ב – Cottonwood Creek, לצד ערוץ אחר, ומשם נסענו לאורך Jenny Lake Scenic Drive. סיימנו במסלול נוסף, Leigh Lake Trail, שאורכו פחות מ-2 ק"מ, ומגיע לאגם יפהפה נוסף בו משתקפים ההרים.

את היום קינחנו (כפל משמעות) בגלידה מצוינת בג'קסון, Moo's Gourmet Ice Cream.

יום 6 – ילוסטון I

הפארק הלאומי ילוסטון (Yellowstone National Park) נמצא צפונית לפארק גרנד טיטון, ולכן כדי להגיע אליו חצינו את גרנד טיטון לאורכו, נהנים שוב מיופיו של הנוף, ונכנסנו דרך הכניסה הדרומית של ילוסטון. ילוסטון הוא פארק ענק. שטחו כ – 9000 קמ"ר. להשוואה, שטחה של מדינת ישראל, כ – 22,000 קמ"ר, כך ששטח הפארק הוא כמעט חצי משטחה של ישראל! בפארק יש שני כבישים טבעתיים שיוצרים צורה של המספר 8, והנסיעה בהם אינה מהירה. נסיעה ברכב מצד אחד של הפארק לצדו השני תיקח כמה שעות. בקיצור, אם רוצים לטייל בפארק בשיטת "כוכב" – היינו, לינה במקום אחד ויציאה וחזרה אליו – צריך לישון בתוך הפארק, במרכזו. כיוון שלא הצלחתי למצוא מקום לינה מתאים בתוך הפארק, הזמנתי מקומות לינה מחוץ לפארק, ולכן נאלצנו לנדוד מדי לילה למקום אחר. לתכנון הטיול בפארק מומלץ מאוד להתייעץ עם המפה הזו, בה מצויינים גם מרחקי נסיעה משוערים בתוך הפארק.

ביום הזה, טיילנו מן הכניסה הדרומית של הפארק לכניסה המערבית. התחלנו בתצפית על המפלים היפים Lewis Falls, ומשם המשכנו בפיקניק לא רחוק משם, ב – Lewis Lake. לאחר הפיקניק, עצרנו לראות מפל יפה נוסף, Kepler Cascades, ומשם הגענו לאיזור הגייזרים.

ילוסטון "יושב" על הר געש ענק, אשר ההתפרצות האחרונה שלו, לפני כ-600,000 שנה, עיצבה את פני האיזור כולו – ברדיוס של מאות ואלפי קילומטרים – והשפיעה על הגיאוגרפיה, על הצמחייה ועל בעלי החיים. פארק ילוסטון מהווה את הריכוז הגדול בעולם של גייזרים, ומדובר בהחלט במחזה מרהיב. הכוכב של הפארק הוא Old Faithful, אשר מתמיד להתפרץ בעוצמה מדי כ-90 דקות. בזמן שלפני ההתפרצות הצפויה מתכנסים סביב הגייזר מאות אנשים, ממתינים למחזה המרתק. לאחר ההתפרצות, שוטטנו במסלול שיוצא מרחבת הזקן הנאמן ועובר מעל גייזרים ומעיינות חמים שונים ומגוונים, Upper Geyser Basin. לסיום היום, שוטטנו סביב ה – Midway Geyser Basin, אשר בשיאו – אחרי טיפוס לנקודת תצפית גבוהה – מגיעים לראות מלמעלה את ה – Grand Prismatic Spring, מעיין חם שמוקף בצבעים עזים ויפהפיים (צבעיהם של אורגניזמים שונים שחיים במים החמים).

בסמוך לכניסה המערבית של הפארק נמצא היישוב West Yellowstone (מונטנה), ואנחנו לנו כ-20 דק' משם, בלודג' מבודד ויפהפה. כמו במקרה של גרנד טיטון, גם כאן עדיף לישון בסמוך ככל האפשר לכניסה לפארק, כדי לחסוך את נסיעת הבוקר/ערב.

יום 7 – ילוסטון II

היום הזה הוקדש לטיול מן הכניסה המערבית לכניסה הצפונית של הפארק. התחלנו בתצפית על מפלי Gibbon Falls היפים, ולא רחוק משם, ב – Gibbon Meadows, ערכנו פיקניק. השיטוט העיקרי היה ב – Norris Geyser Basin, שהוא אגן רחב ידיים מלא בגייזרים ובמעיינות חמים, רבים מהם ייחודיים ומעניינים. סיימנו בשיטוט קל סביב ה – Mammoth Hot Springs, ומשם יצאנו מן הפארק, לנים בעיירונת Gardiner, מונטנה, הצמודה לכניסה הצפונית לפארק.

יום 8 – ילוסטון III

היום הזה הוקדש לטיול מן הכניסה הצפונית לכניסה המזרחית של הפארק. בדיעבד, הסתבר היום הזה כיום מוצלח מאוד מבחינת צפייה בבעלי חיים. כבר בכניסה לפארק, צפינו במקרוב בקבוצת איילות אמריקאיות (moose), ומשם חוויית הצפייה רק השתפרה. התחנה הראשונה היתה אמורה להיות המפל הגבוה ביותר בפארק, Tower Fall, אך הדרך לשם היתה חסומה בשל עבודות; עם זאת, טוב שנסענו לשם, כיוון שבדרך זכינו לראות דב שחור ממרחק של מטרים ספורים בלבד! המשכנו לכיוון Grand Canyon of Yellowstone, אשר משני עבריו יש נקודות תצפית רבות לעברו, הן נמוכות והן גבוהות, והן כולן מומלצות. בדרך לשם זכינו לראות גם אייל זכר, ולקינוח, קרוב ליציאה מן הפארק, ראינו דב חום לצד הכביש.

את הלילה בילינו ב – Wapiti, וויומינג, אשר נמצאת כארבעים דקות מזרחה מן הכניסה המזרחית לפארק. ישנן אפשרויות לינה מעטות עוד לפני כן, אך הן לא היו זמינות כשחיפשתי מקום לינה. אני עשוי להישמע כמו תקליט שחוק, ובכל זאת אומר זאת שוב: עדיף לישון קרוב ככל האפשר לכניסה לפארק.

יום 9 – ילוסטון IV

היום הזה הוקדש לאגם ילוסטון הגדול והיפה. התחלנו במסלול מקסים, לא קל, Elephant Back Trail, המטפס אל פסגת הר גבוה ואל תצפית יפהפיה על האגם. הטיפוס לא קל (הירידה תלולה עוד יותר); לפי העלונים, אורך המסלול היה אמור להיות קצת פחות מ-6 ק"מ, בפועל הוא היה למעלה מ-7 ק"מ, והוא גמר לילדים (וגם למבוגרים שבינינו) את הכוחות…

לאחר תום המסלול, ערכנו פיקניק בחורשה קטנה ממנה יוצא שביל לאגם, וסיימנו בתצפית על האגם מה – Fishing Bridge.

יום 10 – נסיעה מזרחה

קבוצת היעדים הבאה היתה באיזור אחר לגמרי, מזרחה מן הילוסטון ורחוק ממנו, ולכן הקדשנו יום אחד רק לנסיעה מזרחה ולהתאוששות קלה. לנו בעיירה Gilette, במערב וויומינג.

יום 11 – מגדל השטן והגעה לגבעות השחורות

מגדל השטן (Devils Tower) הוא מונולית יפהפה (אשר מוכר לחובבי הקולנוע מן הסרט "מפגשים מהסוג השלישי"). טיול סביבו – מסלול קל ונוח שאורכו כ-2 ק"מ – מגלה את צדדיו השונים, המלאים עמודים וחריצים וסלעים. הפיקניק שערכנו בדרך החוצה איפשר מבט נוסף אל ה"מגדל" המרשים.

משם המשכנו עוד מזרחה, למערבה של דקוטה הדרומית, והגענו לאיזור הגבעות השחורות (Black Hills), בו תכננו לבלות בימים הקרובים. עצרנו בדרך להביט על Roughrock Falls, והגענו לביקתה שלנו ב – Rockerville.

יום 12 – הגבעות השחורות I

היער הלאומי הגבעות השחורות (Black Hills National Forest) הוא איזור הררי מאוד וירוק מאוד במערב המדינה דרום דקוטה. האיזור אינו גדול, אך עשיר בתת-פארקים מעניינים, בכבישים מפותלים ובנופים מגוונים. את היום הראשון באיזור הקדשנו לחציבות בסלע. ראשית, ביקרנו באחד האתרים המפורסמים ביותר בארצות הברית: הר רשמור (Mount Rushmore), בו חצובים בסלע ראשיהם של ארבעה נשיאים-לשעבר (וושינגטון, לינקולן, ג'פרסון ורוזוולט). בכניסה לאתר נמצאת שדירת הדגלים, שם מונפים בגאון דגלי 50 המדינות ואלו של טריטוריות שמסונפות לארצות הברית, ומשם מגיעים לתצפיות על היצירה המרשימה, כולל מסלול שעובר למרגלותיה.

משם – אחרי פיקניק ביער סמוך – המשכנו לביקור באתר הסוס המשוגע Crazy Horse; מדובר באתר הנצחה לתרבות האינדיאנים בארצות הברית, ובמרכזו חציבה בסלע של פסל מרשים – החציבה החלה בשנת 1948 על ידי אדם אחד, ונמשכת עד היום – שנים רבות אחרי מותו – כפרוייקט משפחתי של צאצאיו. יש במקום מוזיאון קטן.

שיטוט בעיירה הקטנה והחמודה Hill City חשף בונוס גדול: Cream, גלידה מעולה שכמוה קשה למצוא!

יום 13 – הגבעות השחורות II

היום הזה הוקדש לפארק Custer State Park. אחת האטרקציות המצופות בפארק היא צפייה בעדרים גדולים של ביזונים – שכן בפארק מסתובבים חופשי כ – 1,500 ביזונים – אך דווקא אותם לא ראינו. הצלחנו לראות קבוצת חמורי בר שחסמה את הכביש, כמה אנטילוקפרות אמריקאיות (pronghorns) וכמה נובחניות חמודות (prairies dogs).

המשכנו בנסיעה בכביש המחטים (needles highway), אשר נקרא כך על שם הסלעים בצורת מחטים המצויים בצדדיו, והגענו אל אגם סילבן (Sylvan Lake), אשר סביבו שוטטנו ולצידו ערכנו פיקניק. סיימנו בביקור חוזר בגלידריה שבעיירה Hill City.

יום 14 – פארק בדלנדס

הפארק הלאומי בדלנדס (Badlands National Park), הנמצא במרחק של כשעה נסיעה מאיזור הגבעות השחורות, הוא פנינת נוף מיוחדת בלב השממה שממזרח לגבעות המוריקות. הטופוגרפיה בפארק מבוססת על גבעות רבות בהם בולטות שכבות צבע שונות, והמראה הזה – נדיר ומיוחד. הפארק אינו גדול, ומכל מקום בו נשקפים מראות מרתקים. אנחנו נסענו מן הכניסה הצפונית לפארק (מן העיירה Wall, שם נמצא מתחם חנויות מפורסם בשם Wall Drug – עצרנו שם לרגע כדי לטעום מן הדונאטס ולחוות קצת אמריקנה קלאסית) לכיוון הכניסה המזרחית. בדרך עצרנו בתצפיות אחדות, ולקראת הסיום הלכנו במסלול Notch Trail, כ-2 ק"מ אורכו, הכולל טיפוס (ולאחר מכן – ירידה) בסולם תלול, דבר שהיווה אתגר נחמד וגיוון קצת, ומסתיים (לפני החזרה) בתצפית נפלאה. באחת העצירות לתצפית, זכינו לראות מקרוב ממש כבש גדול-קרניים (bighorn sheep)!

כדי לקצר טווחים לקראת הנסיעה מזרחה, ישנו בעיירה Mitchell, דרום דקוטה.

יום 15 – תירס, אינדיאנים ומפלים

פארק בדלנדס היווה את התחנה האחרונה של "טיול טבע" במהלך המסע שלנו. במיטשל יש אטרקציה תיירותית שבהחלט ראויה לביקור, ולו בגלל הפסיכיוּת שלה: ארמון התירס היחיד בעולם! כשקוראים על המקום, ניתן לחשוב שמדובר במבנה שבנוי מתירס, אך לא כך הדבר. המבנה מוקדש לתירס – גידול חקלאי פופולרי ביותר במערב ובמערב התיכון של ארצות הברית) – ובמרכזו יצירות-מבוססות-תירס התלויות על קירותיו החיצוניים. מדי שנה, מוחלפים ה"ציורים" הללו, אשר עשויים מקלחים וגבעולים של תירס. בפנים – חנות מזכרות, תערוכת צילומים של יצירות העבר, ועוד שלל תצוגות מושכות-תיירים.

משם, נסענו למוזיאון הכפר האינדיאני הפרה-היסטורי, שמצוי בסמוך לאתר ארכיאולוגי מעניין. אתר החפירה ממוקם בתוך מבנה קבע שהוקם לצורך קיום החפירה והמחקר בכל מזג אוויר, והביקור כולו היה מעניין מאוד.

אחרי פיקניק בסמוך לאגם שליד המוזיאון, המשכנו מזרחה לכיוון Sioux Falls, במזרח דרום דקוטה, על הגבול עם מינסוטה, שם ביקרנו במפלים היפים שנמצאים במרכז העיר. רגע לפני שעזבנו את העיר, הספקתי לאכול גלידה משובחת בגלידריית הבוטיק Parlour Ice Cream House.

סוף המסע

את הדרך חזרה לאיזור שיקגו עשינו עם מעקף קטן לכיוון סט. פול (St. Paul), מינסוטה, לביקור משפחתי, ולאחר מכן עצרנו קצרות באאוטלט בוויסקונסין דלס (Wisconsin Dells), וויסקונסין. תם המסע, לא תמה הדרך.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

בתנאים-לא-תנאים, הילדונצ'יק חוגג בר-מצווה. נכון יותר לומר, הוא חוגג יומולדת 13. במצב הנוכחי, נגוזו התוכניות לציון האירוע בצורה משמעותית יותר מאשר יומולדת רגיל. נאלצנו להסתפק בזוּמוּלֶדֶת (זום+יומולדת), בו הצלחנו לשמור, בכל זאת, על אווירה משפחתית חגיגית, כולל חידון משעשע על חתן השמחה. הנה הדברים שקראתי באירוע המקוון.

ילדונצ'יק מתוק שלנו,

הילד עם העיניים הגדולות, עם החיוך הכובש ועם הלב הענק (שניהם idiom). הילד עם כשרון הציור הנפלא, עם היצירתיות הפראית, עם החיבוק הכי חם שיש, אלוף הסרטים והמשחקים ובעל חוש ההומור המשובח. הילד המדהים שלנו.

לא ככה דמיינו את חגיגת בר המצווה שלך… בלי הוד ובלי הדר, בלי לבוש חגיגי, בלי הכנות רבות מראש, בלי המשפחה הקרובה שלנו קרובה. אבל החיים מזמנים לנו לפעמים הפתעות, ואנחנו צריכים להסתגל. וזה אולי השיעור הכי גדול שאתה יכול ללמוד. על פי תורת האבולוציה – לא החזק הוא זה ששורד, אלא זה שמסתגל לתנאים המשתנים.

גם ככה זוהי שנה שונה ומשונה שאין שנייה לה. (ושים לב שיש פה שימוש באליטרציה.) ואתה הדהמת אותנו באופן בו הסתגלת לחיים כאן. לא שלא האמנו בך, אבל עכשיו אפשר כבר לגלות שקצת חששנו. חששנו שיהיה לך קשה בבית הספר הגדול, עם המערכת המוזרה ועם ריבוי החדרים, ללא כיתת אם וללא קבוצת חברים קבועה, והכל בשפה מוזרה. ואתה עשית את זה כמו גדול. איזה גדול? כמו ענק! בלי להתלונן הרבה, ובעיקר לבד. הסתגלת למצב בצורה הכי טובה שבכלל לא יכולנו לדמיין. איך אפשר היה לדמיין שמי שמסיים את הארוחה בבית אחרון, עם צלחת כמעט מלאה כשהאחרים כבר כמעט סיימו את שלהם, יצליח לאכול ארוחת צהריים בבית הספר בדקות ספורות בלבד? אנחנו מאוד מאוד גאים בך על כך ואתה צריך להיות גאה בעצמך.
אז נכון, ספרת לאחור את השעות שנשארו עד סוף היום, את הדקות עד סוף השבוע ואת השניות עד סוף השנה (וזה לא idiom, אתה ממש תיעדת את הספירה שלך בכתב). ונכון, התעקשת לא לנסוע ב – School bus בבוקר. אבל אפילו זה נעשה בחן המיוחד שלך. את כל השאר – התנהלות ביום הלימודים, השתתפות בשיעורים, הכנת שיעורי בית, שימוש בטכנולוגיה – לקחת תחת אחריותך ושלטת בהם ביד רמה. ולראיה, בכל המקצועות יש לך A (טוב, חוץ מספורט ומוזיקה).

אבל ה – A האמיתי הוא הציון שהיית מקבל אם היו נותנים ציונים על התנהגות כבנאדם. כן, אתה לפעמים מתחרפן קצת. ולפעמים קצת יותר. וכן, אתה לפעמים מעצבן קצת את האחים שלך. ולפעמים קצת יותר. אבל, וזה מה שחשוב, אתה אח אוהב ודואג. ואת הקשר המיוחד שלך עם הבונבון קשה בכלל לתאר. אתם בלתי ניתנים להפרדה, לא ביום ולא בלילה. שנייה אחת בלעדיו, ומיד אתה שואל איפה הוא. והוא – שנייה אחת בלעדיך, ומיד הוא שואל איפה אתה. אתם בכלל לא צריכים לדבר זה עם זה, כי מספיק לכם מבט חטוף בעיניים, ומיד אתם כבר יודעים הכל. וכשאתם מדברים וצוחקים ביחד – זר לא יבין את השפה המיוחדת שלכם. ואתה בן מקסים, שעוזר כשצריך ומוחה כשצריך. ובעיקר, אתה טוב לב.

אז נכון, לא ככה דמיינו את חגיגת בר המצווה שלך… אבל מי צריך הוד והדר כשיש לך לב של זהב (גם זה idiom). ומי צריך לבוש חגיגי והכנות רבות מראש, כשהדבר שאתה הכי אוהב זה להיות בבית, כמו ציפור שרק מחכה לרגע בו היא תוכל לחזור לקן (זה simile). וברור שהמשפחה הקרובה שלנו קרובה אלינו גם עכשיו – לא רק דרך הזום, אלא בעיקר דרך הלב. וכולנו, המשפחה שלך, נמשיך תמיד להיות המשענת שלך, רשת הביטחון שלך (אלו מטאפורות).

כשהחיים מזמנים לנו הפתעות – אנחנו צריכים להסתגל. ובעצם, נדמה שאתה כבר הפנמת היטב את השיעור הזה, וגם בו קיבלת A, אולי אפילו A+. בניגוד לרוב מה שאתה לומד ועוד תלמד בבית הספר, השיעור הזה יכין אותך לחיים, לקראת השינויים הרבים שהעתיד עוד יזמן לך.

אנחנו אוהבים אותך הכי הכי הכי בעולם!

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

מי שמכיר אותי, יודע שאני חובב פיצה גדול. פיצה היא אחד מן המאכלים העיקריים שמציב בפניי חומה בצורה ולא מאפשר לי לעשות את הצעד הנועז ולעבור לטבעונות מלאה. מזה כמה שנים, מאז שהתחלתי להשתמש באבן פיצה, התחלתי לאפות פיצות בבית ולשכלל את התהליך באופן מתמיד.

תוצר האפייה על האבן היה משובח ביותר, במקרים רבים – טוב בהרבה מאשר הפיצות שנמכרות בפיצריות ובמסעדות רבות. ועם זאת, התהליך קצת מעיק, ובפרט – מקשה על אירוח פיצות, שכן בכל פעם נאפית על האבן רק פיצה קטנה-בינונית אחת. (כן, אני יודע שאפשר להכין אותן מראש ורק לחמם אחר כך, אבל אין כמו פיצה טרייה-טרייה…) לכן, המשכתי לנסות גם אפייה של פיצות בתבנית, שמאפשרת הכנה של מנה גדולה יחסית. למרבה הצער, כל נסיונותיי נכשלו – הפיצות בתבנית לא הגיעו לקרסוליים של הפיצה שנאפתה על האבן. עד שמצאתי את המתכון הזה.

המקור למתכון. הפיצה המשובחת – ובעיקר, הבצק שלה – הזו מבוססת על המתכון המשובח של איש האוכל המשובח ג'יי קנג'י לופז-אלט, אשר התפרסם בזכות פועלו באתר המשובח Serious Eats. במקור, מדובר על פיצה בסגנון דטרויט, אותה הכרתי רק בגלגול הנוכחי של החיים במערב התיכון של ארצות הברית, ושהתחלתי לחבב ביותר. הידעתם שבארצות הברית לבדה יש למעלה מ-30 סוגי פיצות?

על מה להקפיד (ועל מה לא חייבים)? חוץ מהבצק, שעל הכנתו אני מקפיד, וכיוון שבדרך כלל אני מכין אותה לילדים, אני לא מקפיד על הרוטב ועל הגבינה המקוריים (הילדים לא אהבו אותם), ומשתמש ברוטב עגבניות טוב מקופסת שימורים (פופולרי מאוד בארצות הברית) ובשילוב של שלוש גבינות שפופולריות כאן: מונטריי ג'ק, מוצרלה (בעלות לחות נמוכה) וצ'דר עדינה (בערך ביחס שליש-שליש-שליש). אצלנו אוהבים את הרוטב ואת הגבינה בכמויות קטנות. תרגישו חופשי להתנסות עם רטבים שונים ועם גבינות שונות (ובכמויות שונות), ואם בא לכם – אז עם תוספות מגניבות (אותם מפזרים מעל הגבינה).

סוגי שמרים. המתכון המקורי משתמש ב – Instant Yeast, סוג של שמרים יבשים שאפשר להוסיף לבצק ללא צורך ב"התנעה" שלהם עם מים חמים; זהו סוג מאוד פופולרי בארצות הברית. בארץ, פופולרי מאוד השימוש בשקית "שמרית" או בקוביית שמרים – שימו לב שאלו שמרים טריים ולא יבשים. ההמרה בין שמרים טריים ליבשים נעשית, בדרך כלל, על פי המפתח הבא: על כל יחידה (כפית/גרם) של שמרים יבשים – יש צורך בשתי יחידות של שמרים טריים. חשוב לשים לב שיש מוצרי-שמרים נוספים המבטיחים תפיחה מהירה יותר, וגם אז יש צורך בשינוי כמות השמרים; בכל מקרה, עדיף לא לזרז את התפחת הבצק, על מנת לאפשר לו לפתח טעמים חזקים.

מידות. במידת האפשר, תמיד עדיף לעבוד עם משקל ולא עם נפח, בפרט כאשר אתם משתמשים במתכונים ממדינות אחרות שם "כוס" היא לא בהכרח הכוס הישראלית הסטנדרטית אליה מתייחסים במתכונים בעברית.

בצק עבה או דק. במקור, הבצק של הפיצה הזו הוא עבה, אך אני מכין אותה גם עם בצק דק – והוא יוצא נפלא.

תבנית. את הפיצה הזו אופים בתבנית ממתכת עבה (כדי שתספוג הרבה חום), עדיפות לאחת עם דפנות קצת גבוהות (אם בוחרים באופציה של הבצק העבה), ואופים אותה ישירות על התבנית (ללא נייר אפייה).

כמויות. אם בוחרים להכין בצק עבה – הכמות שמופיעה כאן תספיק לתבנית אחת בגודל 25*35 ס"מ (10*14 אינץ'). אם בוחרים להבין בצק דק – הכמות שמופיעה כאן תספיק לשתי מנות, או לתבנית בגודל כפול.

תכנון זמן. לוח זמנים:

• הכנת הבצק – מהיר מאוד (במעבד מזון)
• התפחה – כשעתיים
• הנחת הבצק בתבנית – צ'יק צ'ק
• מנוחה לבצק – כחצי שעה
• מתיחת הבצק בתבנית – צ'יק צ'ק
• מנוחה נוספת – כחצי שעה
• הרכבת הפיצה – צ'יק צ'ק
• אפייה – פחות מרבע-שעה
• הגשה

בקיצור, כדאי להתחיל בהכנות כארבע שעות לפני האוכל.

מרכיבים לבצק

• 300 גרם קמח לחם
• 5 גרם שמרים יבשים (1 כפית; כפול מזה אם משתמשים בשמרים טריים)
• 9 גרם מלח (בערך 1.5 כפיות מלח דק, או 1 כפית מלח גס)
• 220 גרם מים

הכנת הבצק והתפחה ראשונה

אני מכין את הבצק במעבד מזון – ניסיתי ומצאתי שזו הדרך הפשוטה, המהירה והמוצלחת ביותר בעבורי. כמו תמיד בהכנת בצקים, צריך להיזהר עם המים, יכול להיות שתצטרכו קצת יותר או קצת פחות. הבצק צריך להיות רך למגע, מעט דביק.

• מכניסים את הקמח, השמרים והמלח למעבד מזון ומפעילים לכמה שניות, עד שהכל מתערבב.
• מוסיפים את המים, ומפעילים שוב, עד שנוצר בצק שמסתובב על דפנות הקערה; בשלב זה, ממשיכים להפעיל לעוד כ-30 שניות.
• מעבירים את הבצק לקערה (לא משומנת), יוצרים ממנו כדור, עוטפים את הקערה בניילון נצמד.
• ומניחים להתפחה במקום חמים. אם מחלקים את הבצק לכמה מנות (כמה תבניות) – עדיף לעשות זאת עכשיו.

פתיחה בתבנית, מנוחה, מתיחה, מנוחה, הרכבה, אפייה

מכאן ואילך, התהליך פשוט מאוד:

• שופכים כמה כפיות שמן זית איכותי על התבנית בה אופים את הפיצה, מעבירים את הבצק לתבנית והופכים אותו כדי שיתעטף בשמן.
• מותחים את הבצק בתבנית עד כמה שאפשר. בשלב הזה, הבצק יהיה "עקשן" וקפיצי; אל דאגה – המנוחה תעזור לו להתרצות.
• עוטפים בניילון נצמד ונותנים לבצק לנוח כחצי שעה.
• בחלוף המנוחה, מותחים אותו עד לקצוות התבנית ומעבר לכך (כלומר, אפשר שיטפס טיפה על הדפנות); אם הוא עדיין עקשן – עוד מנוחה קצרה תעזור לו.
• עוטפים בניילון נצמד ונותנים לו לנוח עוד כחצי שעה. אם מכינים רוטב מתוחכם – אפשר להכין אותו עכשיו, בזמן שהבצק נח.
• מחממים תנור לחום הגבוה ביותר האפשרי.
• בחלוף המנוחה, מרכיבים את הפיצה – מפזרים עליה רוטב, עליו גבינה.
• מכניסים לתנור, בשליש התחתון, ל – 15-12 דקות, עד שהבצק שחום בקצוות והגבינה מבעבעת. (להבא, אם הבצק מוכן לפני שהגבינה מותכת – מקמו את הפיצה קצת גבוה יותר בתנור; לחילופין, אם הגבינה נשרפת לפני שהבצק מוכן – מקמו את הפיצה קצת נמוך יותר בתנור.)
• מוציאים מן התנור. מוציאים את הפיצה מן התבנית באמצעות מזלג או מרית או כל אמצעי אחר, ומעבירים לאוורור על רשת. אחרי 3-2 דקות אפשר לחתוך ולהגיש.

בתיאבון!

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.