"אם זה נהיה רכבת הרים, אני עוזב ידיים" (ידיים למעלה, כנסיית השכל)

בתחילה, היה השער של "טיים מגזין". אחר כך, כולם דיברו על השער. אחר כך, כולם דיברו על זה שכולם מדברים על השער. וכמו כל דבר כמעט בעידן התקשורת הדיגיטלית, הכל נעשה מהר כל כך. הנה גרף המראה את השינוי בנפח החיפוש אחר המחרוזת Breast Feeding בשלושים הימים האחרונים. השיא אשר מסומן בריבוע עם האות A התרחש ביום פרסום הכתבה ב"טיים" (הגרף בחסות גוגל טרנדס). גם אם עוקבים אחר נפח החיפוש אחר אותה מחרוזת בשנה האחרונה – מתקבלת תמונה דומה.

הנה כי כן, סופסוף הצליחו ב"טיים" לעורר את הקהל. אבל בעבור מה?!

גילוי נאות – לא קראתי את הכתבה. אין לי מושג כמה מבין אלו שכתבו אודותיה ודיברו אודותיה אכן קראו את כולה. מילא.

אך הנה דוגמה אחת לשיח הלקוי שמתחולל במחוזותינו בעקבותיה, שאין בו אלא להדגים את השיח הלקוי שמתחולל במחוזותינו בעקבות כל דבר כמעט. נרי ליבנה ב"הארץ" (16 במאי 2012) כותבת על הנשים ש"מיניקות את עצמן לדעת" (דווקא כן קראתי את כל מה שהיא כתבה). היא עוברת מפקפוק בטובת הילד-היונק לשגעון הגדלות של האם-המיניקה, ומסיימת באמירה חברתית כללית, היוצאת כנגד האמהות המיניקות עצמן לדעת: "רבאק, לא חבל? אחרי שסוף סוף נהיינו נשים משוחררות?".

ממש במקרה, בלי שום קשר לכלום, ניהלנו בסופ"ש האחרון, אצל חברים, דיון על מקומן של הנשים בחברה המערבית (הפוסט-פמיניסטית?) של ימינו. נשמעו דעות שונות (כולן על ידי נשים), אך הדוברות אשר צידדו בדעות שיכולות להיקרא "פמיניסטיות" עשו זאת בהתלהבות רבה כל כך שהקולות האחרים נותרו פחות חקוקים בראשי. (ואני גבר, מה אני מבין בכלל?)

אך דווקא הנשים הללו, אשר "מיניקות עצמן לדעת", אשר מאמינות בהורות-צמודה לכמה שיותר זמן – ואולי אלו בכלל לא רק נשים, אלא גם בני-הזוג שלצידן – עושות זאת מתוך בחירה אמיתית. יותר מזאת, הן עושות זאת כי הן מאמינות בכך שזו הדרך הנכונה. הן עושות זאת למרות הנורמה שהתקבעה בחברה שמסביבן, ולפיכך יוצאות כנגד ה"מקובל" וה"שגרתי" (אחרת, זה לא היה מכעיס אף אחד…).

ואת זה אני מעריץ. הרי אין רק הורות אחת, ואין מי שיקבע לנו איך להיות הורים, אבל לפעמים (כלומר, לרוב) החברה שמסביב מכתיבה זאת, אם בנורמות התנהגות או בתכתיבים או בחוקים שהיא מאמצת. הורות כבר מזמן אינה רק עניין פרטי, היא גם עניין כלכלי ופוליטי, ולפיכך היא מהווה נושא טעון ומלא אינטרסים. הרי יש ציפיות בלתי-כתובות מאשה עובדת שיולדת (רמז 1: חופשת הלידה המשולמת נמשכת רק מספר מסוים של שבועות; רמז 2: במקומות עבודה רבים יש גן-ילדים). ורבות מן הבחירות האמהיות וההוריות שלנו הן, באופן בלתי-מודע, מכוונות לגמרי.

ובתוך כל זאת, קמות אמהות (ואולי גם אבות, אין לי מושג) שמכריזות קבל עם ועדה שהן לא מוכנות לקבל את "דין התנועה". הן רוצות ללכת בדרכן. ויכול להיות שהן משלמות על כך מחיר כבד (כלכלי או חברתי), אבל זו הבחירה שלהן.

אני מניח שמדובר על מיעוט קטן, על מקרי קצה – גם אם ה"תקשורת" רוצה לצייר זאת כטרנד – אבל זה לא משנה את העובדה שמדובר על מיעוט אמיץ. אני, לו הייתי נרי ליבנה, הייתי מצדיע לאותם נשים המיניקות עצמן לדעת, אלו אשר עושות זאת מבחירה למרות שהחברה לא מצפה מהן כדבר הזה. הן עושות זאת כיוון שהן משוחררות ולא למרות. והן ממש לא "[מחזירות] את הדגש לתפקודים הביולוגיים הבסיסיים" (כך על פי ליבנה), נהפוכו – הן מדגישות שמה שחשוב בחברה של ימינו הם הקירבה להורים והדאגה לבני המשפחה, נושאים שנדחקו לתחתית סולם העדיפויות בחברה המערבית הקפיטליסטית. ולא סתם נדחקו, אלא באופן מכוון על ידי מי שמנווטים את החברה הזו בפועל, היינו בעלי ההון והפוליטיקאים.

בעצם, הן ושכמותן – עוד מיני הורים חושבים שבוחרים בדרכים "אלטרנטיביות" (מינוח שגוי, כמובן, כי מי אמר שהדבר שמנגד דווקא הוא צריך להיות ה"מקובל"?) – מאיימות ומפחידות הרבה יותר ממה שאפשר לדמות, כי אם כולם ינהגו כמוהם – אם כולנו נדאג קודם כל למשפחתנו, ולא משנה באיזו דרך נבחר לעשות כן; אם כולנו נחשוב על מעשינו ונבין באמת מה חשוב לנו ונפעל לאור זאת – מי ידאג להצלחתם של בעלי ההון והפוליטיקאים?

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

אני אוהב שהילדים "עוזרים" לי לאפות
(גם אם לפעמים זה "קצת", "טיפה", מפריע)
אני אוהב שהילדים מחבקים אותי תכופות
(גם אם בקיץ זה דביק ומזיע).
אני אוהב שהם קופצים
עליי בכל הזדמנות
ואוהב שהם מתקרצצים
אפילו בחנות
זה נחמד שהם דבוקים, לְיד
בכל מצב
וכשאני מתכופף – הם מיד
על הגב
כשאני אוכל – הם באים לנשנש
וכשאני במטבח – הם בוהים באש
כשאני קורא – האחד מקרקש
וכשאני נוהג – השני מקשקש.

כן, אני אוהב אותם בכל מצב
גם כשהם צמודים, דבוקים
מתעלקים
בכל זמן, ואפילו אם עכשיו
קצת פחות הולם, מתאים
נעים
בכל עת, בכל פינה
(ואפילו טרום-שינה)
הם צמודים, לא מרפים,
דוחפים ידיים או אפִּים.

אבל
עם כל אהבתי
יש חריג קטן, אחד
רבאק!
כשאני הולך לשירותים
אני רוצה להיות לבד!

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

איים של וודאות מרחפים
מעל אי-וודאות, כמו שחפים
דואים, צווחים, יפים
אך בינותם אין כלל קלפים
לא מסתירים ולא חושפים
סתם לבנים, מתעופפים
איים של וודאות מרחפים.

איים של וודאות מרחפים
ולמטה אנו כאן, שפופים
אל מול צמתים מסתעפים
אל מול צדפים
שאל החוף שם נסחפים
לא עומדים, לא רודפים
איים של וודאות מרחפים.

איים של וודאות מרחפים
רק חושבים. וחושפים
את אדום הרעפים
שמסתיר מרתפים
את ירוק העלים, נקטפים
ומגלים ענפים
איים של וודאות מרחפים.

ואין בא ואין יוצא
ולא "יכול" ולא "רוצה"
רק משהו מלמעלה שמשגיח
דואג, שומר, מגן, מבטיח
אך גם המחשבה שכן, בסוף
לא מסירה ענן קרוב
כי כאן, עכשיו, וגם מחר
אי-וודאות גדול נותר.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

בשבוע ההוא של מרץ 1992 היינו אמורים לצאת לימי גדנ"ע. שיעור בצבאיות ליו"ד-בי"ת-ניקים. אבל בתחילתו של אותו שבוע, בלילה שבין שבת לראשון, פילח את השקט של אחת-אחר-חצות צלצול טלפון שלימד אותי שיעורים אחרים לחיים. כשהתעוררתי שוב בבוקר – וכבר ראיתי בחצי עין שעל מיטת ההורים מסודרים בגדים שעוד מעט ייכנסו לתוך תיק קטן – אמא נכנסה לחדרי, ליטפה את ראשי, ולחשה לי רק שתי מילים. "סבא נפטר".

הוא לא היה צעיר, סבא שלי. בן 89. ואולי גם לא היה במיטבו בשבועות או החודשים שלפני פטירתו. אבל מה יודע ילד בן 17 על מצבם הבריאותי של הזקנים. אמי ודודתי ובני-דודיי המבוגרים ממני סעדו אותו במיטת חוליו. אני הייתי רק ילד, פטור מדאגות שכאלו. אך לא פטור ממחשבות.

גדלתי עם סבא אחד, אבא של אמא, ועם סבתא אחת, אמא של אבא. שניהם היו ענקיים בעיניי, למרות שקומתם היתה נמוכה למדי. כשנולדתי, שניהם כבר היו בני למעלה משבעים. מדור אחר לגמרי. בשבילי, הם תמיד היו "זקנים". עם כל הטוב שבמילה הזו. והערצתי אותם וכיבדתי אותם וידעתי שהתמזל מזלי לגדול בצילם. מן הסבא השני והסבתא השנייה איני זוכר דבר – האחד נפטר בטרם נולדתי, השנייה – כשהייתי קטן מדי בשביל לזכור. וכך יצא שהגעתי לגיל 17 ואחד משני האנשים החשובים ביותר בחיי – פרט להוריי ואחיי – חדל מלהתקיים. ומה עושים עם זה בכלל?

* * *
ברחבה המרכזית של בית הספר, בהמולת ההתארגנות, התרוצצו כולם, נרגשים, ליציאה לגדנ"ע, הלכתי לדבר עם המחנכת ולספר לה את שקרה. היא שאלה משהו בסגנון "מה היה לו?", ואולי משהו כמו "בן כמה הוא היה?". המשכתי בשגרת היום, לבשתי את המדים הירוקים לאחר שהגענו לבסיס הגדנ"ע, ולמחרת בבוקר נעמדתי מול חדר הסגל וקראתי בקול חלש: "המפקדת ריקפית" (שם כזה לא שוכחים במהרה, אבל יכול להיות שזכרוני מתעתע בי). היא יצאה מחדרה מלאת סמכות, ואז אמרתי לה שאני צריך להגיע לשער כיוון שאבי בא לאסוף אותי ללוויה. למחרת, כשחזרתי לבסיס, נדמה היה לי שהיא מתפלאת על שחזרתי.

אל בית העלמין הקטן של המושב הקטן אותו הקים סבי במו ידיו צעדתי לצד אמי. משקפי שמש מכסות את עיניי הבוכות (וגם שלה היו מכוסות משקפי שמש). עד היום, כשאני נתקל בביטוי "משק חקלאי", אני מיד חושב "סבא" ולא "הזדמנות נדל"נית". אל המושב הזה הייתי מגיע מדי שבת אחר הצהריים. כל שבוע במשך כל השנים בהן אני זוכר את עצמי. זה היה הבילוי המשפחתי של סוף השבוע: לנסוע לבקר את סבא. ואף פעם לא וויתרתי עליו.

אולי בגלל שהפגישות אתו נערכו תמיד כאשר אנחנו הגענו לביתו, ואולי בגלל שמאז ומתמיד היה זה אותו הבית והוא היה בו רוב הזמן לבדו – דמותו של סבא שלי נקשרת אצלי תמיד לדמותו של הבית בו גר.

* * *
אחרי שנכנסנו עם הרכב בשביל הכניסה הצר והארוך, חנינו בחזית, בין הבית לבין ה"רפת" עם ה"הודים" ובסמוך ללול התרנגולות. את הפרות שברפת אני לא זוכר, את ה"הודים" – בהחלט; תמיד היינו שואלים אותם "מתי פורים? מתי פורים?", והם היו מקרקרים לעברנו משהו. מה רצינו מהם? את התרנגולות אני זוכר בהחלט, וזוכר איך היינו אוספים מהן ביצים. לאט לאט, החיות נעלמו מנוף החצר, ורק הטרקטור עמד שם. דומם. ואני נזכר איך באחד הביקורים בקיץ סבא לקח אותנו לסיבוב על הטרקטור.

כמה מדרגות הפרידו בין רחבת הכניסה לבין הבית, ולצידן – שיח הפיטנגו. הו, הפיטנגו. איך הייתי מחכה לעונה המתאימה, אז התמלא העץ בהמוני פירות קטנים, בוהקים באדומיותם, מתוקים-חמוצים בדיוק במידה. בעת ההיא, היה השיח ההוא שיח הפיטנגו היחיד שהכרתי. ועד היום, אם אני נתקל במקרה בפיטנגו – אני חושב על סבא. דלת הכניסה עם הרשת בתחתיתה (אני לא מדמיין, נכון?) תמיד חרקה קצת, ומעברה השני, בפנים הבית, חיכה שולחן ענק (נו, כשראיתי אותו בבגרותי הבנתי שהוא לא גדול כל כך), ובקצהו הרחוק מן הדלת – בראש השולחן – ישב סבא, רעמת שיבה לראשו ותלמים עמוקים חורשים את פניו, ובפיו סיגריה. "מה שלומך?" היתה אמא שואלת אותו, והוא היה עונה: "אייזן בטון". לא ידעתי יידיש, אבל לפי הנימה בה נאמרו הדברים הנחתי שיש בהם מן הציניות.

סביב השולחן הזה ישבנו. ודיברנו. ואכלנו. ופיצחנו. בכל שבת אחר הצהריים. מארבע-וחצי בערך ועד לשבע או שמונה. בקיץ, כשהשמש איחרה לשקוע, היינו יוצאים למרפסת הקדמית לקראת סוף הביקור וסופרים כוכבים. "הנה הכוכב השלישי! השבת יצאה!" היינו קוראים אחד לשני בשמחה. וזה לא באמת שינה משהו.

אבל רגע לפני ההתיישבות לשולחן, נכנסנו להציץ במזווה הצר שעמד לשמאל הכניסה, וילון מרפרף על הבאים בשעריו. הושטנו את ידינו שמאלה, אל עבר סל פלסטיק שהיה תלוי על וו, ובתוכו – ביסלי בעבורנו, הילדים. היינו לוקחים את חבילות הביסלי ופותחים אותן ליד השולחן. עם המקלות הקצרים והמכופפים של הביסלי בטעם פלאפל היינו "מציירים" על השולחן; ביסלי פלאפל וביסלי גריל וביסלי בצל היינו פשוט אוכלים. מן העבר השני של הסל, על הקיר שמימין לכניסה למזווה הקטן, היו תלויים כמה מדפים, ועליהם, בין היתר, כרכים ישנים של "דבר לילדים". מדי פעם, הייתי לוקח את אחד מהם ומציץ בו. פעם מצאתי שם קטע ששלח למערכת הילד אהוד וינר. ופעם אחת, כשהמבוגרים לא שמו לב שנעלמתי אל תוך המזווה לזמן רב, שלפתי מן המדף העליון חוברות מצהיבות. עיון מהיר באחת מהן העלה שמדובר בחוזה משנת 1933 בו מסוכמים פרטי רכישת הנחלה והבית שעליה, ועליו חתום סבא-שלי-כשהיה-צעיר. מוזר, חשבתי לעצמי אז, הרי אמא סיפרה לנו כל השנים שכשהיתה ילדה והיתה מבקשת מאביה לספר לה איך היה כשהיה ילד הוא ענה: "אני לא הייתי ילד. נולדתי מבוגר".

שבת אחר הצהריים, ביסלי מהסל שבמזווה, וסבא שיושב ליד השולחן, רעמת שיער לבנה לראשו, והנה אני מוצא עדות לצעירותו. ומה עם ילדותו?

* * *
באחד הימים, ואני בכיתה ז', נשארתי אצל סבא לבד לכמה שעות. היתה לי משימה: לראיין אותו לעבודת "שורשים". הגעתי עם רשימת שאלות מוכנה, וכתבתי בקפידה את תשובותיו. אז שמעתי בפעם הראשונה קצת סיפורים על הימים ההם, עוד לפני שהגיע לארץ, עוד לפני שהתחתן, ועוד הרבה לפני שהחליף את שם משפחתו. תשובותיו היו קצרות, ואני הייתי טיפש מספיק כדי לא לשאול עוד. ובפרט, לא היו שם שום אזכורים למה – כלומר, למי – שנשאר מאחור כשהוא עזב את הבית. רק בחלוף שנים רבות הבנתי שהשתיקה שלו היתה מגובה, כנראה, בשנים רבות של הסתכלות-לאחור מצידו. אל אחותו – היחידה מבין 5 האחים אשר נותרה שם – שנספתה עם בעלה וילדיהם. ואל הוריו, אשר נותרו מאחור. ובשנת 1941, בשיאה של המלחמה שם, כאשר נולדו אמי ואחיה התאום כאן – קראו לרך הנולד בשם אביו של סבי. האם ידע אז סבא מה עלה בגורל אביו? כשנזכרתי לשאול – כבר היה מאוחר מדי…

בחדר הזה, בכניסה, התנהלה רוב ההתרחשות בעת ביקורינו השבועיים. שם הדגמתי לו צעדי ריקודים חדשים שלמדתי למסיבות-שישי, ושם פתחתי בפניו את ילקוט בית הספר, בכל שנה בביקור האחרון שלפני תחילת שנת הלימודים. הראיתי לו את המחברות העטופות ואת הספרים והדגמתי לו איך אני הולך עם התיק. ושם סיפרתי בדיחות חדשות ששמעתי או שקראתי בספרים של דידי מנוסי אותם אהבתי לקרוא. ובצמוד לקיר שבקצה החדר הזה, לאחר שחזרנו מן הלוויה של סבא, נעמדתי, מביט על כל הנכנסים אל החלל הגדול, משקפי השמש עדיין מכסות את עיניי הדומעות. ואני לא אשכח איך צ', ידידת המשפחה, ניגשה אליי, ושאלה אותי בקולה הצרוד מסיגריות: "נו, יש לך איזה בדיחה חדשה?".

* * *
חלל הכניסה אשר בליבו עמד השולחן הגדול שימש מעבר לכל חלקי הבית. משמאלו, חדר הטלוויזיה. כשהתחילו שיחות המבוגרים להשתלט על סביב-השולחן, עברנו – אנחנו, הילדים, ולפעמים גם אבא הצטרף אלינו – לראות טלוויזיה. היתה זו השעה של "המסעדה הגדולה", ובתקופה אחרת של "וונדרוומן". הקרינו אז פרומואים לסרטים חדשים שעלו בקולנוע. ימים של ערוץ אחד. בחדר הטלוויזיה עמד שולחן כבד עליו משטח זכוכית, ומתחת לזכוכית – תמונות בשחור לבן. את חלקן זיהיתי, את חלקן לא, אבל בכל פעם מחדש הבטתי בהן. תמונה אחת בלטה במרכזו; "זה מהביקור של סבתא אצל המשפחה שלה ברוסיה," אמא סיפרה לי פעם, ואני בכלל לא הבנתי אז מה הקשר ל"רוסיה" ולמה היא נסעה לשם ואיזה משפחה יש שם בדיוק? ולצד קיר אחר עמד ארון נמוך ורחב, ומדי פעם פתחתי את דלתותיו וחיטטתי בו. מאחורי אחת הדלתות מצאתי ציורים שציירנו לסבא כשאושפז פעם בבית חולים. בסך הכל ציורים תמימים ופשוטים של ילדים, אולי מילה או שתיים של איחולים לצידם, והוא שמר אותם! והנה, עכשיו, על הקיר שמאחורי מסך המחשב שלי, תלוי ציור שצייר לי הילדון. דרקון ירוק עם פה פעור ושיניים מאיימות. כמה זמן עוד אשמור אותו?

ומימין לחדר הכניסה עמד חדר שלא הבנתי את מהותו. היתה שם ספה והיו שם מדפים עם ספרים, ותמיד אהבתי לשלוף משם את "ספר הבדיחה והחידוד" של דרויאנוב ולקרוא עוד ועוד מהמוני הבדיחות שאצורות בין דפיו. והיו שם ספרים בהוצאת משרד הביטחון, חלקם עדיין עם המכתב הנלווה אשר נפתח ב"משפחות שכולות יקרות" וחתום על ידי שר הבטחון. ועל כוננית מתחת למדפי הספרים היתה מונחת תיבת זכוכית ובתוכה פיסת מתכת לא מוכרת לי. זרה. ולא שאלתי אף פעם מהי. ותמיד ידעתי. כי ליד תיבת הזכוכית נכחה קופסה קטנה ובתוכה שני אותות מלחמה וכנפי-טיס. והיה לי ברור, גם כשהייתי ילד, שאם "הוא" נפל, הרי גם מטוסו נפל, ובכל פעם שהבטתי אל תוך תיבת הזכוכית חשתי רעד בגופי.

בקצה חלל הכניסה, מיד אחרי הכניסה לחדר הטלוויזיה, עמדה דלת היציאה למרפסת האחורית, שם אהבנו לשבת בימות הקיץ החמים ולאכול ענבים. הגפן שטיפח בחצר הקדמית, בין שביל הכניסה לרכבים ושביל הכניסה להולכי הרגל, היתה גאוותו. מאבי קיבל עזרה בנוגע לגפנים, כי בהדרים ובאבוקדו היה סבא מומחה, אבל בגפנים לא. באדמת עמק-חפק גדלו הפרדסים והמטעים שגידל במו-ידיו, שהיו גאוותו, שהיו במשך שנים רבות חלק בלתי נפרד ממנו. אך בזמן אליו זכרונותיי לוקחים אותי, היו הפרדסים בעבורו זכרון רחוק. בהמשך הפכו לנטל. איך אהבתי לסייע בקטיף ההדרים בסתיו – עוטה על חולצתי את שק הבד העבה, וכשהוא מתמלא, מרוקן אותו אל תיבת הפלסטיק הענקית. עלי הגפן לבלבו מול המרפסת הקדמית הקטנה באביב, ובקיץ היא נתנה אשכולותיה בכמויות.

וכך, אורגים ריחות הפיטנגו, ההדרים, האבוקדו והענבים את זכרונות ילדותי מן הבית ההוא. הבית של סבא שלי.

* * *
סבא שלי נפטר ביום שאחרי י"א באדר, וכמו טרומפלדור – גם הוא נראה לי גיבור. היה זה ימים ספורים לפני פורים, אבל ממילא באותו השבוע התחפשתי לחייל. מדי שבת אחר הצהריים, משך כל שנות ילדותי ונערותי, היינו נוסעים לבקר אותו. בתוך הנסיעות האלו דיברנו ושיחקנו וצחקנו וגדלנו והשתנינו. ואל הביקורים השבועיים האלו ייחלתי.

ולמרות שהתמדנו בביקורים האלו שנים רבות, למרות שצברתי הרבה "שעות סבא", אני חושב שלא באמת הכרתי אותו. כי מי באמת יכול להכיר את סבא שלו? ובטח שאי אפשר להכיר את מי שהיה פעם. וכך, מעבר לקו המרפסת עמד חלק הבית שהיה חידה בעיניי. על פני המטבח הקטן חלפתי רק כאשר הייתי בדרכי לשירותים, וכשעברתי במסדרון הצר הבחנתי שיש שם עוד חדר אחד. כן, פעם חיתה שם משפחה: אבא, אמא וארבעה ילדים. אחר כך הבית התרוקן אט-אט. גלגל החיים. וכשאני התוודעתי לבית הזה, כל מה שנותר בו היה רק סבא אחד. אלמן ושכול, עם ילדים שגרים מחוץ לבית ונכדים שבאים לבקר פעם בכמה זמן. איש אחד בתוך בית שאז, בעיני הילד שהייתי, נראה לי ענק.

סבא של ביקורים כל שבת אחר הצהריים.

* * *
ורק פעם אחת חרגתי ממסגרת הביקור של שבת אחר הצהריים. היה זה בקיץ. הייתי אז בחטיבת-הביניים וספק-התנדבתי-ספק-נשלחתי לסייע לבן-דודי בתפעול קייטנה פופולרית שאירגן באותם ימים. במשך אחד ממחזורי הקיטנה ישנתי בבית של סבא. לראשונה, נחשפתי לחדר השומם אשר נמצא בירכתי הבית; לראשונה, ביליתי עם סבא ערב שגרתי – טלוויזיה, ארוחת ערב, שיחת חולין. ואפילו עזרתי במטבח הקטן. (וגם הקאתי את החביתה שאכלתי, וזו בערך ההקאה היחידה שאני לא מצליח להוציא מזכרוני…)

רוב הזכרונות שלי ממנו קשורים לבית הזה. (חוץ מזכרון אחד חזק אשר קשור לבית דודתי, בו היינו עורכים מדי שנה את ליל הסדר, ופעם אחת ישבתי ליד סבא ובאמצע שירת "דיינו" פרצנו בצחוק מתגלגל שלא נרגע גם אחרי שהשירה נגמרה.) הבית והחצר שמאחוריו, עם הריחות והמראות והקולות שהשתנו מסביבם במשך השנים.

והקול שלו, סדוק אך איתן. אותו הקול אשר נחלש בזקנתו, בשנתו האחרונה. וכשיצאתי למסע לפולין – אני תלמיד כיתה י"א, ובעצם עדיין ילד – התקשרתי אליו ערב הטיסה, לקבל את ברכתו. הדיבור כבר היה קשה לו, ולי לא היה אז מושג שבבסיס השתיקה הארוכה שמעברו השני של הקו עומדים עוד דברים חוץ מבעיות בריאות. היום אני יכול לנחש שהרבה תמונות עברו אל מול עיניו כשהתקשר אליו נכדו בטרם נסיעה למחנות ההשמדה בפולין, אשר בתקופת פעולתם התאדה גם המעט שהשאיר מאחור כשעלה ארצה כחלוץ צעיר בן 20, בשנות ה-20 של המאה ה-20. על מה חשב בזמן ששתי המילים שניסה להגיד לי פילסו דרכם באפילה הטלפונית? לבסוף הצליח, וה"ד-ר-ך—צ-ל-ח-ה" שטיפטף לעברי מבעד לשפופרת חילחלה והיתה לברכה שמלווה אותי גם היום.

* * *
מדי שנה, עת גווע החורף ופורץ האביב, אני מוצף געגועים לסבא שלי. גם היום, 20 שנה אחרי שנפטר, אני חושב עליו הרבה. סביב פורים אני נזכר בלילה ההוא, בו פילח צלצול הטלפון את שנת הלילה, ובשתי המילים שלחשה לי אמא בבוקר. בכל שנה בליל הסדר אני נזכר איך צחקתי ביחד איתו צחוק מתגלגל, כך סתם בלי סיבה, עת שרנו את "דיינו". ביום השואה – את זה אני יודע היום – אני עושה את המעט שביכולתי ומזכיר, ולו רק לעצמי, כי גם הוא השאיר מאחור חיים שנקטעו – הורים ואחות ובעל-של-אחות ואחיין קטן, ואז אני מנסה לחשוב על מה הוא חשב בימי השואה שציין פה, בארץ. וביום הזכרון אני נזכר בתיבת הזכוכית ובה חלק-המנוע ומתקשה להבין.

בכל שנה, עת דועך החורף ועולה האביב, אנחנו מתכנסים לאזכרה משפחתית מצומצמת. הביקורים האלו, בבית העלמין הקטן – שפעם היה בקצה מרוחק של היישוב הקטן והיום נמצא בדרך ל"הרחבה" – עוזרים לי לשמר חלק מן הזכרונות שיש לי מסבא שלי. ובתוך כך הם עוזרים לי לשמר קצת ממי שהייתי אני. ובכל פעם שאני עובר ליד הבית שלו – אני נמס אל תוך עצמי, מתכנס בשתיקה אל תוך זכרונותיי. וטוב לי. ורע לי.

בלוויה שלו לא קראתי הספד. הייתי עוד ילד. אבל אם הייתי כותב הספד – הוא היה מדבר הרבה על הביקורים אצל סבא מדי שבת אחר הצהריים. ועל הבית שלו. את מה שעבר עליו לאורך שנותיו לא באמת ידעתי, וגם ממרחק השנים אני מתקשה להבין. הוא היה צעיר, אך אני הכרתי אותו רק כמבוגר; הוא היה איש משפחה, אך אני הכרתי אותו כיחיד-בביתו; הוא היה חלוץ, איש עבודה, מחובר לאדמה, מלח הארץ, אך אני הכרתי אותו בעיקר יושב סביב שולחן; פעם היה לו שם משפחה אחר, אבל אני הכרתי אותו רק עם השם המעוברת, זה שבחר בנו ושאימץ לעצמו לאחר המלחמה ההיא.

עשרים שנה חלפו מאז שנפטר סבא שלי, ואני עדיין מתגעגע.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

בהרצאה בה נכחתי לפני ימים אחדים, האיר פרופ' פרד גרינל Fred Grinnell, ביולוג מאונ' סאות'ווסטרן Southwestren (טקסס) שמתעניין גם באתיקה במחקר, פנים שונים הקשורים ליומיום של המחקר המדעי. את הרצאתו פתח בשאלה המסקרנת כיצד ניתן להגיע לתגלית מדעית? לכאורה, שאלה פשוטה, אך גרינל מציג פרדוקס בסגנון אפלטון: אם החוקר יודע מה הוא מחפש, אזי שום תגלית לא תהיה בגדר חידוש (שכן הוא ידע מה הוא חיפש). ומן הצד השני, אם החוקר לא יודע מה הוא מחפש – כיצד יידע אם הגיע לגילוי? כלומר, דווקא הידיעה מונעת מאיתנו תגליות "אמיתיות". אלו האחרונות חייבות, לכן, לבוא מתוך אי-ידיעה.

במה דברים אמורים?

הנה, למשל, תרשים אשר התפרסם במאמר משנת 1955 ומתאר משהו שקשור לפוטוסינתזה (סורי, לא הבנתי באותו הרגע, וכעת ממש אין לי כח להיכנס לעובי הקורה). המאמר התפרסם בכתב עת מדעי רציני ביותר (Journal of the American Chemical Society). התרשים – כך התברר לחלק מן הקוראים – מכיל אלמנט הומוריסטי. אף אחד לא ציין זאת בפני הקוראים (או בפני עורכי כתב-העת), כמובן, אך היו מי שהבחינו בכך. לגמרי במקרה. בלי לדעת בכלל שהם מחפשים משהו כזה. יתרה מזאת, על פי המסורת בקהילה – הראשון שהבחין באלמנט הקומי בתרשים עלה עליו רק שנים אחדות לאחר הפרסום. נסו עכשיו את כוחכם (ליחצו על התרשים להגדלה).

במידה ואינם יודעים שמצופה לכם אתנחתא קומית בתרשים – הגילוי של האלמנט הקומי בתרשים הוא רגע של גילוי אמיתי; אך מרגע שאנו יודעים שמשהו בתרשים הזה אמור למשוך את תשומת לבנו, לא יהיה בגילויו משום חידוש. יתרה מכך, כשאנחנו יודעים לחפש משהו אנו מביטים בו אחרת, ונפשנו לא יודעת מנוח עד שתמצא את אותו אלמנט הומוריסטי. ממש כמו בתמונות "מצא את החתול" שהתרוצצו בפייסבוק לפני חודשים אחדים. נסו לדמיין את עצמכם מתבוננים בתמונות הללו בפייסבוק מבלי שאתם יודעים שמסתתר בהם חתול: עצם הצפייה בהם שונה לגמרי. יתרה מזאת – מרגע שאנו יודעים את הפתרון, כבר לא נוכל ליהנות מן התמונה ה"מטרידה" כמו קודם לכן. הנה כי כן, הידיעה בהחלט עלולה להפריע.

אי אפשר שלא להיזכר בהקשר הזה בניסוי המפורסם של ספירת המסירות. מרגע שנחפשנו ל"קאץ'" – שוב לא נוכל לצפות בסרטון הזה כבפעם הראשונה. כמו קסם מופלא שאנו נחשפים לאופן ביצועו, ומאותו הרגע לא נוכל ליהנות ממנו שוב. ויש טעם בהקשר זה להזכיר את דבריו של הרקליטוס, על פיהם לא ניתן להיכנס פעמיים לאותו הנהר.

* * *
ועכשיו, אני חושב על כל הדברים האלו בהקשר של חיינו היומיומיים, ובפרט בהקשר של תפקיד ההורה. הנה, למשל, הולך לו ילדון לבית ספר ומבלה בו שעות רבות משעות היום. הוא חוזר הביתה, ואנו שואלים אותו "איך היה?", והוא עונה: "כיף" והולך לדרכו. אם לא נשאל יותר – לא נדע יותר, אך אם נשאל יותר אולי ניתקל בסיפור מסוג "מישהו הציק לי היום בהפסקה". ומה נעשה אז? איך ייראו ימי הלימודים הבאים אחרי אותו גילוי? הרי עצם הידיעה הזו רק תטריד את מנוחתנו.

ונניח ששקט בחדר הילדים, ואנו יודעים שהם שם, משחקים. השקט מרגיע אותנו, ואנו שותים בשלווה קפה. הצצה חטופה אל פנים-החדר יכולה להעשיר אותנו בידע אודות הבלגן הנוראי השורר שם ואודות מריבות-בטונים-נמוכים (זה לא אוקסימורון?), ואולי אף אודות נזק סביבתי קל (קשקוש של טוש במקום אסור). מאותו הרגע הלך הקפה. ומה רע היה לנו שניה קודם לכן? ומה כבר נוכל לעשות לאחר שהתרחש הבלגן?

אז מה הפתרון: לטמון ראש בחול? לאטום אוזניים? לנהוג בבחינת "לא ראיתי, לא שמעתי"? הרי אי אפשר, שכן אלו הם ילדינו שלנו.

מה שאני רואה דרך אותו חלון שפתח בפניי פרופ' גרינל עשוי בהחלט להישאב גם לעולם ההורות. במדע, רגעים של אי-ידיעה עשויים להוביל לגילוי. וכך גם בהורות. הגילוי הזה הוא לפעמים נוראי (הציקו לילד שלי בהפסקה! יש קשקוש של טוש על הקיר!) ולפעמים נפלא (היי, הוא אמר את המילה הראשונה שלו ככה סתם פתאום מבלי שציפינו!). אך אם כל הזמן נקפיד רק לדעת – לא ניתן פתח לגילויים. מרגעי הגילוי הנפלאים אנחנו והילדים יוצאים בוודאי מחוזקים, אך גם את רגעי הגילוי המדאיגים אפשר בהחלט למנף לכיוונים חיוביים.

בהורות שקולה האי-ידיעה ליכולת להשתחרר מהצורך לדעת כל הזמן. כן, בהורות צריך לדעת לשחרר.

* * *
ובהקשר הזה, אני לא יכול שלא להיזכר בדבריו של פרופ' עודד בלבן, בקורס אותו למדתי אצלו בימי התואר הראשון. הקורס נקרא "פוליטיקה ואידיאולוגיה", ובהערת אגב אמר לנו בלבן כך (ציטוט בסגנון חופשי):

אדם שרוצה כל הזמן לדעת עוד ועוד מסוכן לעצמו ולסביבה

בלבן הדגים זאת על סטודנט שקורא מאמר ומנסה לעקוב אחר כל אחת ואחת מהערות השוליים ולפנות אל כל אחד ואחד מן המקורות המצוטטים, וממשיך לעשות כן גם כשהוא קורא את המאמרים המצוטטים וחו"ח. בהחלט מסוכן לעצמו (בזבוז זמן נוראי, חוסר יכולת להתמקד, וכו') ולסביבה (הסחת דעת עד הטרדה של אחרים, ניצול משאבים קבוצתיים לצרכים, חוסר יכולת לעבודה בצוות, וכו').

קשה לעכל זאת, אך לפעמים דווקא האי-ידיעה משתלמת.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

לפני כשבועיים, נסענו לשכונת דרום-בוסטון (South Boston), לצפות בתהלוכת יום הקדוש פטריק St. Patrick's Day Parade. יום הקדוש פטריק נחשב כחגם של האירים, ובמדינת מסצ'וסטס חיה אחת מאוכלוסיות האירים (כלומר, צאצאי המהגרים האירים) הגדולות בארצות הברית. אחד מסימני החג הוא תהלוכה המפארת את הקהילה ו/או את יקיריה. התהלוכה בשכונת דרום-בוסטון נחשבת לאחת הגדולות בארצות הברית, ובוודאי לוותיקה מביניהן. בעצם, זוהי התהלוכה הוותיקה ביותר בעולם אשר צועדת ביום חג זה: המסורת בבוסטון החלה בשנת 1737 (אפילו לפני דבלין, אירלנד)!

לקראת שעת תחילתה של התהלוכה החלו רחובותיה המרכזיים של השכונה להתמלא בירוק (הצבע הרשמי של החג, ובכלל – הצבע הרשמי של האירים) ובשמחה. השמחה נבעה בעיקר משום הבירה שנשפכה כיין (עוד אחד מסימני החג, ומסימני האירים בכלל; ולראיה, הצירוף המוכר "פאב אירי"); כמיטב המסורת האמריקאית, היה גם מתחם אשר יועד למשפחות, ובו לא הותרה הכנסת משקאות אלכוהוליים. לנו לא היתה שום בעיה עם האנשים השמחים שמסביב. התמקמנו מבעוד מועד במקום טוב, סמוך לתחילתה של התהלוכה, קנינו מגש פיצה בפיצריה סמוכה, סעדנו את לבנו והמתנו. האמריקאים – גם כשהם אירים – יודעים היטב להמתין בסבלנות, ולנו (ובפרט לילדינו) עדיין נדרש מאמץ ניכר כדי לעשות זאת. ואנחנו בהחלט מתאמצים. כשהתחילה התהלוכה לפסוע ברחובות השכונה, כבר התגודדו לאורך מסלולה כמה מאות אלפי בני אדם.

* * *
כבר היינו בתהלוכות שכאלו לרוב (הגדולה שבהן היא תהלוכת יום חג ההודיה של מייסי'ס), זוהי מסורת אמריקאית שמשתלבת באירועים רבים המתקיימים בחודשי הסתיו, האביב והקיץ. אך הפעם בלטה תופעה מעניינת אליה לא שמתי לב יתר על המידה עד כה. בזה אחר זה צעדו להן המשלחות השונות, ובהן: יחידות צבאיות עם רכבי שטח צבאיים (ג'יפים, טנקים); ווטרנים קשישים; רכבי אספנות; חברת הובלות מקומית; בנק גדול; תזמורות מהלכות של בתי ספר; נגני חמת-חלילים בתלבושות מסורתיות; קבוצה של אנשים המחופשים לחיילים מימי מלחמת האזרחים; אנשי תחנות כיבוי-אש, כולל מועדונים של רכבי כיבוי-אש היסטוריים (כן, יש דבר כזה!); אנשים המחופשים לכוכבי "מלחמת הכוכבים"; אנשים בתחפושות של בובות מ"רחוב סומסום"; איש בתחפושת של אלוויס פרסלי; איש בתחפושת של הקדוש פטריק בכבודו ובעצמו; קבוצת ילדים חולי סרטן; ועוד כהנה וכהנה. ובין כל אלו, גם פוליטיקאים מקומיים בכירים, חברי הסנאט ובית הנבחרים, המתהלכים עם משפחותיהם ודואגים ללחוץ יד ולחייך.

המגוון הגדול הזה – שילוב של דת, צבא, פוליטיקה, עסקים ובידור – אינו מפתיע לכשעצמו. מה שכן הפתיע אותי היה האופן בו קיבל הקהל הרב את כל אחת מן הקבוצות הצועדות. בפשטות לא-מדעית אפשר לומר שכולם קיבלו יחס אוהד זהה. הסנאטור ואֶלמו, נציג בית-הנבחרים ואלוויס; החייל מחיל הים והווטרן מוייטנאם וה"חייל" ממלחמת האזרחים; הטנק החדשני והכבאית הישנה – כולם כולם זכו למחיאות כפיים נלהבות.

כי כאן, באמריקה, הכל הוא מושא להערצה (או לתיעוב). הכל בידור. הכל עניין של שיווק ושל יחסי ציבור, ומהבחינה הזו – כל דבר הוא "מוצר" שאותו "צורכים" באיזשהו אופן. החייל והכבאי והדמות מהטלוויזיה או מהסרט והזמר והפוליטיקאי… כולם עטופים בשכבות רבות של סיסמאות וקלישאות עד שקשה לזהות את הדבר האמיתי, את הליבה.

הנה כי כן, מצאתי לנכון לפרסם פוסט על תופעה שנראית שלילית בעיניי בארצות הברית. חלק מן הקוראים המתמידים וודאי יתהו על כך. האם תמה תקופת "ירח הדבש" שלי? ובכן, לאו דווקא. ברור שלא הכל מושלם כאן, חלילה, וברור שתופעות "שליליות" נקלטות גם הן בעיניי הבוחנות כל העת. רובן מינוריות. זו אשר נדונה כאן משמעותית בעיניי כיוון שהיא משטיחה את הדיון הציבורי, מבטלת פרמטרים ראויים להערכה ומחליפה אותם בכאלו שאינם רלוונטיים, וכתוצאה משני אלו – מנמיכה עוד יותר את סף החשיבה הביקורתית. וזו האחרונה היא בעיניי אחד מן האלמנטים הקריטיים להתנהלות כל אדם בעת הנוכחית.

אך בעיקר מעוררת את תשומת לבי התופעה הזו כיוון שהיא כבר מזמן גולשת אל מעבר לגבולות ארצות הברית ומשתקעת לה בבטחה גם במחוזות אחרים…

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

הוא תמיד מתחכם, אין יוצא מן הכלל
בכל עת, כל מקום, ללא גבול.
אם בין שתי נקודות מחבר מיד
קו ישר אחד
הוא תמיד יבחר בשביל העוקף, העקלקל
שיביא אותו ליעד, שלם אבל חבול.
לפעמים זה מרגיז,
לפעמים משעשע,
זה מין אופי דפוק.
ודבר אותו ממנו לא יזיז.
אין לי מושג אם הוא יודע,
אבל זה כמו אצל אבא שלו. בדיוק.

הוא מקפיד על כל פרט, אם גדול או קטן
לא מעגל שום פינה לעולם.
ציור מכונית, מטוס מנייר, מסלול
רכבות בעיגול
צריכים להיות בדיוק, אבל בדיוק, כמתוכנן.
לדידו, זה לא טוב אם זה לא מושלם.
וזה מקשה, מעכב,
תדיר מרגיז בבת-אחת,
לפעמים מונע סיפוקים.
אבל הרי גם אבא שלו חושב
ש"יותר טוב כלום מכמעט"
זה מוטו נפלא לחיים.

הוא תמיד יאמר את המילה האחרונה
ויקצין כל דבר לאקסטרים.
יש לו קטבים, ובאמצע – כלום שיחזיק
פשוט רִיק
לעתים, התנהגותו משוללת תבונה
ויראה צל גבעות כהרים.
להפשיר מצב רוח
ייקח לו שעות
ולא יעזור שום שידול או חוזה.
ודעתו תנוח,
אבא שלו יודע טוב מאוד
ממי הוא ירש את כל זה.

אז נכון שהוא מקסים ומתוק ונפלא וחמוד
אבל הוא גם קשה לעיכול לפעמים
מסרב בדריכות לפסוע בתלם חרוש.
וכשהוא חוזה בכך, אבא שלו מרגיש אבוד
כי הוא יודע שזה כך להמשך הימים
וזה נוסך בו תקווה ונוסך בו ייאוש.
כי כל אלו אמנם עשויים
להוביל אותו ליעד
ולהפוך אותו למאושר
אבל אבא שלו יודע
שכואב ופוגע
יהיה המסלול עד לשם
כשכל אלו ביחד
גם יקשו עליו בחיים.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

אי-שם בכיתה י"ב, נערך לכל אחד מתלמידי השיכבה אבחון פסיכוטכני. בחדרה של היועצת, בקצה המסדרון, נכנס כל אחד מן התלמידים לקבל באופן אישי את דבר האורקל-הפסיכוטכני. בימים ההם (ראשית שנות התשעים), ביישוב קטן – מה ידענו על העולם שמחכה לנו בחוץ ועל העתיד שלנו בו? האחבון הפסיכוטכני היה כמו מתת-אל בעבורנו. לחובה או לזכות, להצלחה או לכשלון.

והרי לכם אחד מן הרגעים הבודדים מתקופת ילדותי ונערותי שחקוקים בזכרוני היטב. למען האמת, רק תימלולו חקוק אצלי, כך שאני משלים מדמיוני את כל השאר. אני נכנס לחדר היועצת, מתיישב מולה ואל מול פיסת הנייר שהיא מחזיקה, והיא מחייכת אליי. הייתי אז תלמיד טוב וילד טוב וידעתי בדיוק מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול (לא משנה שהתכניות ההן השתנו מאז כבר כמה פעמים). ואל מול חיוכה של היועצת, ואל מול שערה המתולתל, שמעתי אותה אומרת: "אתה טוב בהכל, חוץ מאשר בכושר גרפי".

"חוץ מאשר בכושר גרפי," חייכה אליי היועצת, ואני יצאתי משם שמח, שכן הדבר הסתדר היטב עם התכניות שלי לחיים. וכך יצאתי מחדרה הקטן של היועצת וידעתי שהעולם פרוש לרגליי. וידעתי שאני טוב בהכל, "חוץ מאשר בכושר גרפי".

בתחילה, שמחתי ("ממילא לא תכננתי להיות צייר או ארכיטקט או שום דבר שכזה"); אחר כך, תהיתי ("מה, באמת? באופן רשמי, אין לי שום כושר גרפי?!"); בהמשך, השתכנעתי ("נו, ברור, ראית פעם איך אתה מצייר חתול?"); ולבסוף, השלמתי ("בשביל מה אני צריך את הכושר הזה בכלל?"). אך למען האמת, אף פעם לא שכחתי.

מסלול החיים הוביל אותי אל עבר שירות קרבי בצבא (עד כמה שחיל התותחנים נחשב קרבי), ומשם היישר אל לימודים גבוהים תחת המטרייה הבטוחה של המדעים המדוייקים. אחר כך, אל עבודה ואל שינוי כיוון ולהמשך לימודים – הפעם תחת מטריית מדעי-החברה. ובכל פעם שנדרשתי לפרוט על נימי נפשי, מצאתי נחמה במילה הכתובה. אחרים היו יכולים, אולי, להביע רגש באמצעות ציור או פיסול – וקינאתי בהם על מה שנבצר ממני – אך אני התרחקתי מאלו כמו מאש, שכן היועצת בתיכון פסקה נחרצות שאין לי כושר גרפי.

חלפו שנים, והפכתי לאב בפעם הראשונה. ומדי פעם, תוך כדי משחק או שעשוע או סתם הדגמה, נדרשתי לצייר משהו שיהיה מובן לילדון. ולא יכולתי, כי אני אולי טוב בהכל, אבל "חוץ מאשר בכושר גרפי". ופעם אחת החלטתי שדי, שאני צריך לנסות בכל זאת. בבקרים, הייתי מכין לו "סימני דרך" על גבי פתקים קטנים ועליהם ציורים המכוונים לתחנה הבאה; בכל תחנה חיכה לו פתק עם רמז ויזואלי נוסף לתחנה הבאה, ובסוף – בתחנה האחרונה – חיכתה לו הפתעה כלשהי. נדרשתי לרמזים החזותיים כיוון שהוא לא ידע לקרוא, וניסיתי לכוון אותו למגירת הסכו"ם או לארון המשחקים או אל מאחורי-המחשב או למתלה המעילים. ולהפתעתי הרבה, הוא הצליח לפצח את המסלול כולו. לא ייתכן, חשבתי לעצמי, הרי אין לי כושר גרפי!

ובאחת הפעמים (אני באמת לא זוכר למה), ישבתי עם הילדון ליד שולחן היצירה, והוא ביקש שאצייר לו משהו (לא, לא כבשה). וניסיתי את כוחי בהעתקת איור מספר אהוב עליו. והגשתי לו את ה"יצירה" שלי, והוא חייך. "אבא, אתה מצייר יפה!" הוא אמר לי, ואני הכחשתי מיד, "מה פתאום, אני לא יודע לצייר," ובלב הוספתי לעצמי: "הרי אין לי בכלל כושר גרפי".

אבל משהו השתחרר בי בכל זאת. כשהילדים מבקשים – אני מצייר להם; וכשהם מחמיאים לי – אני הודף, מתגונן, מה פתאום, לא יכול להיות. אבל בתוכי אני מודה שאולי יש צדק בדבריהם. רק קצת. טיפה. ובפעם הבאה שאני נדרש לצייר להם – אני מגביה את הרף, בוחר אתגר קשה יותר. וכשגם בו אני עומד – אני גאה בעצמי-של-היום, אך באותה נשימה חש בושה בעצמי-של-אז: למה האמנתי לכל מה שהיועצת אמרה?

ובפרט, אני נזרק-לאחור לארבע המילים ההן של היועצת בכל פעם שאני נדרש לשפוט או לבקר את התנהגויותיהם ומעשיהם וכשרונותיהם של הילדים. ואני יודע היטב שמה שאגיד להם עלול להשפיע עליהם ועל הבחירות שלהם בעתיד, ויותר מכך – עלול להשפיע על האופן בו יחשבו על עצמם. ולכן אני בוחר תמיד לתת להם לנסות, לא עוצר אותם מלהיכשל. אם יש משהו שהם באמת לא טובים בו – עדיף שילמדו זאת בעצמם.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

לפני ימים אחדים נדרשנו לביקור בקונסוליה הישראלית בניו-אינגלנד, אשר מקום מושבהּ בלב בוסטון. לאחר דקות ספורות במקום, היה ברור שמדובר בהיפך הגמור מאואזיס. זה האחרון הוא נווה מדבר, מקום עשיר במים, בצמחיה ובחיים אשר נמצא בלב השממה הצחיחה; ואילו הקונסוליה האמורה היא מקום חרב ונטול כל קשר לסביבתו המאירה והפורחת. ולכן, אני מכנה אותו סיזאוא (היפוך אותיות של "אואזיס").

בכל המקומות אליהם נכנסנו עד כה בארצות הברית – יהיה זה משרד ממשלתי, מרפאה, בית עסק, ואפילו סתם דוכן על אם-הדרך – הדבר הראשון הבולט הוא קבלת פנים בהירה. תמיד יימצא במקום אדם שתפקידו לקבל את פניך ולהסביר לך בפני מה אתה עומד ולשאול לרצונך. אם יש דבר שמאפיין את האמריקאים, כך למדתי, הלוא זהו היעדר חוסר-וודאות. תמיד אתה יודע למה לצפות. ל"פליי-דייט" יש שעת התחלה ושעת סיום. כך גם למסיבה אליה אתה מוזמן. בהזמנה ליומולדת, כמו גם לכל אירוע חברתי אחר, מצוין תמיד איזה כיבוד יוגש (וברור שההזמנה נשלחת שבועיים-שלושה לפני האירוע ויש צורך לאשר השתתפותך). בהמתנה בתור, תמיד ינסו להעריך כמה זמן ייקח לך להגיע לראשו. במקום אשר נותן שירות יסבירו לך בדיוק: "רשום את שמך פה, מלא את הטופס הזה, המתן בישיבה שם, יקראו לך מהחלון ההוא". בקיצור, אין אי-וודאות.

ובכניסה לקונסוליה, אחרי בדיקה בטחונית (ראשונה מאז שהגענו לפה, אם לא מחשיבים ביקורים בשדות תעופה) ואחרי שנכנסנו מבעד לדלת הברזל הלבנה – הרגשנו משהו מוזר. בחדר הקטנטן אליו הגענו לא קיבל את פנינו איש. רק כמה אנשים שישבו שם על כסאות וחיכו. בדממה. לאחר כמה שניות, הבחנו כי בצד החדר – במקום שלא מבחינים בו כשנכנסים לחדר – ישנו חדר נוסף המוסתר מאחורי חלון הצצה קטן, ובו חולפים מדי פעם אנשים. האנשים הללו – להלן: "עובדות הקונסוליה" – לא התייחסו לנכנסים החדשים לחדר.

לאחר דקות אחדות, התקרבה אחת מעובדות הקונסוליה לחלון וקראה בשמו של אחד היושבים. הוא ניגש, היא אמרה לו מה שאמרה, הוא התיישב, ואז היא שאלה מי הבא בתור. לפתע, היתה מבוכה בחדר. מי באמת הבא בתור? היושבים החלו להסתכל זה על זה ולנסות להבין מי הגיע אחרי מי. בסוף נפתרה התעלומה, והבאה בתור ניגשה אל החלון. אנחנו הגענו אחריה, ולכן היינו אחריה בתור. העובדת מצדו השני של החלון נבלעה שוב לתוך החדר ההוא, שהפך להיות שוקק חיים וצחוקים ודיבורים, אך רק כלפי פנים. איתנו אף אחד לא דיבר.

כעבור עשרים דקות לערך (אולי קצת פחות, אולי קצת יותר), הגיחה עובדת אחרת מצידו השני של החלון, קראה לאחד הנוכחים, הוא ניגש לחלון, היא אמרה לו מה שאמרה, הוא חזר לשבת, ואז היא שאלה מי הבא בתור. ניגשתי. נתתי לה את הטפסים אותם מילאנו, צירפתי את התמונות, העברתי את כרטיס האשראי. ואם לא הספיקה ההתנהלות הבלתי-מתייחסת-לקהל שאפיינה את הביקור הזה עד כה ושהיא כה-ישראלית, הגיעה כעת "הפתעה" גדולה בדמות אי-וודאות מוחלטת.

הטפסים אותם מילאנו היו לצורך חידוש דרכון לילדונצ'יק. את הדרכון, כך מסתבר, מנפיקים במקום בקונסוליה. על הדרכון, כך מסתבר, חותם הקונסול. אבל מה לעשות שבעת שביקרנו במקום היה הקונסול בישיבה? אין מי שיחתום. ואם כך, מתי ייחתם הדרכון? "אני לא יודעת מתי תסתיים הישיבה," ענתה העובד, "אתם יכולים להמתין או לבקש שנשלח לכם את הדרכון בדואר לאחר שיוחתם".

לא היה לנו שום צורך דחוף בהחתמת הדרכון, מצדי שייקח לו חודש להיחתם, וברור שבחרנו באופצייה המשלוח בדואר (מה גם שבשלב זה הילדים כבר התחילו לאבד את סבלנותם), אך התשובה הזו – "אני לא יודעת מתי תסתיים הישיבה" – היא ההיפך הגמור מכל מה שמאפיין את שירות הלקוחות האמריקאי. אף פעם לא יישאר הלקוח במצב של אי-וודאות. אבל, כאמור, בסיזאוא הכל אפשרי, שכן נוהגים שם כמנהג ישראל.

ומה שהדגיש עוד יותר את היותה של הקונסוליה סיזאוא – מלבד חוסר קבלת הפנים וחוסר הוודאות – היה הקהל, אשר התנהגותו המחישה כי דווקא הקונסוליה היא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. בחדר הקטן ישבו אנשים (אלו הנדרשים לשירות, ממש כמונו) שכבר הפנימו את אופן ההתנהלות בארצות הבית. הם ישבו בשקט, קמו רק כשקראו להם, ופעלו לפי ההנחיות שניתנו להם. חבל רק שמן הצד השני של החלון לא הפנימו שהם אמנם עובדים בקונסוליה הישראלית, אך הם לא עובדים בישראל.

httpv://www.youtube.com/watch?v=GF3MPZf88zE

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.

הבונבון בן שנתיים ואופיו כה חזק -
את אֶחיו הגדולים
מנצח.
הוא יותר משתולל, יותר עף ונזרק
ובעשרות דציבלים
צורח.
הוא עקשן פי מאה משניהם גם יחדיו,
ובשעת הסידור
הוא כוכב.
להשיג את חפצו? הוא יפליא חיוכיו.
ויצליח? ברור!
אין עליו!

את מה שלומד מאֶחיו – מעצים,
ומצרף לכל אלו עוד שלל חידושים.
ובקיצור, כל מה שהוא בוחן ועושה,
כל הנסיונות וכל המאמצים
המשמשים אותו כילד שלישי
הם חלק מקרב הישרדות פֶּר סֶה.

Post Footer automatically generated by Add Post Footer Plugin for wordpress.