"אל תילחם כשיש ברירה" (האמיתי, שלמה ארצי)

מעת לעת, אני עובר על החשבונות הרבים המצטברים על השולחן במטבח. לרוב, מרפרף בהם. לפני ימים אחדים, כאשר הגיע החשבון האחרון של "בזק בינלאומי", שמתי לב כי בסוף החשבון ישנו חיוב בעבור מינוי לאתר הופ!. למיטב ידיעתי, אין לנו כרגע מינוי על האתר, ולמיטב זכרוני, היה בעבר מינוי וביקשתי לבטלו. ובכל מקרה, מה הקשר של "בזק בינלאומי" לעניין?

במשך תקופה ארוכה זגזגתי בין מינויים לאתרי "הופ!" ו"הסוד של מיה", שני אתרים מצויינים, מהנים, והכי חשוב – אהובים על הילדון. הוא יכול היה לבחור כרצונו על איזה מן האתרים להיות מינוי, והכלל היה: אתר אחד בכל רגע נתון. בכל פעם שרצה להחליף, החלפתי בשמחה. כל זאת היה נכון עד לחודש נובמבר האחרון, אז גילינו את תוכנת KIDO'Z המקסימה, ורכשנו מינוי פרימיום בחברה זו, במקום המינויים לאחד משני האתרים הקודמים.

עיון מדוקדק יותר בחשבונית של בזק בינלאומי, כמו גם בחשבוניות קודמות, העלה כי שם נרשם שהמינוי ל"הופ!" פעיל מהתאריך 10 באוגוסט 2009. בתיבת הדוא"ל היוצא מצאתי בקשה מחודש מאי 2009 לביטול המינוי ל"הופ!" (כלומר, לצורך המרתו במינוי לאתר "הסוד של מיה"), ובקשה מחודש נובמבר 2009 לביטול המינוי ל"הסוד של מיה" (כאמור, בעקבות רכישת המינוי ל – KIDO'Z). שום רישום אחר לא מצאתי.

עם המידע הזה, התקשרתי לשירות הלקוחות של "הופ!", בו הפנו אותי לשירות הלקוחות של "בזק בינלאומי" ("אם החיוב יורד דרך החשבונית שלהם, צריך לפנות אליהם"). פניתי. השיחה התנהלה בערך כך:

אני: אשמח לברר מדוע יש לי חיוב ל"הופ!".
נ' (נציגת השירות החביבה): רק רגע, אני מעלה את הפרטים שלך… אני רואה שיש פה חיוב מתאריך 10 באוגוסט 2009.
אני: כן, את זה גם אני ראיתי, אבל אני לא מבין מאיפה זה צץ.
נ': אני מנסה לבדוק באזור 10 באוגוסט אם יש תיעוד כלשהו להצטרפות לשירות…

[חולפות דקותיים]

נ': תודה על ההמתנה. אני לא מוצאת תיעוד להצטרפות לשירות. נוהל זיכויים מאפשר לי לזכות אותך על 4 חודשים, כיוון שזה זמן מספק למצוא טעויות בחשבון.
אני: אבל מאז 10 באוגוסט חלפו כבר 7 חודשים.
נ': נכון, אבל גם העובדה שאני לא מוצאת תיעוד לרישום – לא אומרת שלא היה רישום כזה. מחמת הספק, אני יכולה לפעול לפי נוהל זיכויים ולזכות אותך על 4 חודשים.
אני: ובואי נניח שאני לא מסכים לנוהל הזה. מה אפשר לעשות?
נ': רק רגע, תן לי לבדוק.

[נ' בודקת. אני ממתין דקותיים נוספות על הקו]

נ': תודה על ההמתנה. באופן חריג, קיבלתי אישור להחזיר לך את החיוב על כל התקופה, 7 חודשים. תקבל את זה דרך החשבון בחשבונות הבאים.
אני: תודה רבה.
נ' (מסיימת בעצה טובה לחיים): ואני רק מבקשת בפעם הבאה לבדוק היטב את החשבונות, כדי לראות בדיוק על מה אתה מחויב.

* * *
ואם כך, מסתבר שהנוהל הוא המתווה את הדרך ואין לסטות ממנו כהוא זה, אלא אם מישהו מבקש…

אתמול, אחר הצהריים.
הילדון: אמא, אפשר לרדת לגינה לשחק בכדור?
זוֹשֶׁ: די קריר בחוץ, נרד בהזדמנות אחרת.
הילדון: אוף!

* * *
אתמול בארוחת ערב.
הילדון: אמא, אני רוצה לאכול "גמדים" תות.
זוֹשֶׁ: אין, נשאר רק בטעם בננה.
הילדון: אוף!

* * *
אתמול בצהריים.
הילדון [מדפדף בלוח השנה]: אמא, פה זה היומולדת של תמר?
זוֹשֶׁ: נכון, כתוב פה "תמר", אבל זה לא תמר שאתה מכיר, וזה גם לא יומולדת…
הילדון: אז מה זה?
זוֹשֶׁ: זו אזכרה.
הילדון: מה זה אזכרה?
זוֹשֶׁ: זה יום שבו נזכרים במי שנפטר.
הילדון: איזה תמר זאת?
זוֹשֶׁ: האחות שלי.
הילדון: מה, היא פטורה?
זוֹשֶׁ: כן, היא נפטרה.
הילדון: מה, אז עכשיו אין לך אחות?
זוֹשֶׁ: נכון, עכשיו אין לי אחות.
הילדון: אוף!

אם למישהו נדמה ששככה הסערה בעקבות התבטאויותיו של המדען הראשי החדש של משרד החינוך, ד"ר גבי אביטל, הרי שלא כך היא. אחרי שחתני פרס ישראל ונובל יצאו בקריאה פומבית לפטרו; אחרי שגם היו מורים שקראו חמס; ואחרי שכמובן בפורום "אבולוציה" סערו הרוחות – הגיע, כצפוי, תורה של תגובה רשמית מכיוון האקדמיה.

מכתב אשר הופץ היום לחברי הסגל האקדמי באוניברסיטה העברית, וחתום על ידי נשיא האוניברסיטה, פרופ' מנחם בן-ששון (חוקר בתחום ההיסטוריה של עם ישראל) ועל ידי רקטור האוניברסיטה, פרופ' שרה סטרומזה (חוקרת בתחום השפה והספרות הערבית), קורא ל"תגובה מערכתית של האוניברסיטה העברית כמוסד הוראה ומחקר" לחומרת הדברים של המדען הראשי. במכתב, מבקשים הנשיא והרקטור את כל חברי הסגל להפסיק את מהלך הלימודים הרגיל מחר – יום רביעי, 3 במרץ 2010, י"ז באדר תש"ע – בשעה 12:30, ולהקדיש מספר דקות לקרוא לתלמידים את המכתב שצירפו. וכך נכתב במכתב אותו יקריאו מחר מרצים ברחבי האוניברסיטה:

לתלמידי ותלמידות האוניברסיטה העברית,

ביקשנו להפסיק היום את מהלך הלימודים למספר דקות, כדי להגיב על דבריו של המדען הראשי של משרד החינוך על תורת האבולוציה ועל מדעי החיים והסביבה.

בשבוע שעבר פורסם ב"הארץ" כי המדען הראשי, ד"ר גבי אביטל, סובר כי "יש כאלה שעבורם האבולוציה היא דת והם לא מוכנים לשמוע שום דבר אחר. חלק מהחובה שלי, במסגרת תפקידי במשרד החינוך, היא לבדוק את תוכניות הלימודים וספרי הלימוד" וכי "אם בספרי הלימוד יכתבו באופן מפורש שמוצא האדם מהקוף – ארצה שהתלמידים ייחשפו לדעות אחרות ויתמודדו אתן". בראיון אחר שפורסם באתר של "מכון מאיר" הוא הסביר כי "תחום אחר של המדע שהוא בעייתי זה הביולוגיה או מדעי החיים והסביבה. יש שם המון יסודות שעומדים על כרעיים של תרנגולת" ובמאמר פרי עטו ב"ישראל היום" תקף גם את המצביעים על התחממות גלובלית והציע למדענים "לא להשתתף במסע ההפחדה שכל כולו נשען על בסיס מדעי מפוקפק".

כמוסד מדעי, אנו רואים חובה להגיב על דברים חמורים אלו המזלזלים בכלל השיטה המדעית.

שיטה זו בנויה על איסוף קפדני של תצפיות, הסברתן בצורה שיטתית על ידי תיאוריות מדעיות ובדיקה מתמדת של התיאוריות לאור תצפיות נוספות והבנות חדשות. דבריו של ד"ר אביטל מעידים על בלבול ועירוב בין דעות ואמונות לבין דיון רציונלי מבוסס עובדות. ערבוב כזה הוא מסוכן. יש להתריע עליו ולהיזהר ממנו הן במהלך העבודה המדעית והן בהוראת המדעים.

ככל תורה מדעית, גם תורת האבולוציה מבוססת על מספר עצום של תצפיות, ניסויים ועבודה תיאורטית במגוון גישות מחקר. עדויות אלו תומכות באופן חזק וברור ביותר ברעיון הבסיסי כי מוצא האדם ותכונותיו, בדומה למוצא מינים אחרים ותכונותיהם, משקף תהליכים אבולוציוניים: השתנות ממוצא משותף בדרך הברירה הטבעית.

במהלך השנים, הועמדה תורת האבולוציה במבחן נוקב ועמדה בהצלחה במספר עצום של ניסיונות הפרכה, תוך שימוש באופן שיטות ואותם עקרונות המשמשים את כלל מדעי הטבע. ההתייחסות לתורת האבולוציה כאל "תיאוריה" נובעת מדרכו זו של המדע לבחון כל הסבר. "תיאורית האבולוציה" תקפה כמו התיאוריות של היחסות, הקוונטים, הקשר הכימי, או טקטוניקת הלוחות, תורות שעליהן מושתתים רבים מהישגי המדע המודרני. הישגים מדעיים מרשימים – כמו פענוח הגנום ויישומים מוכרים כמו קביעת הורות, הבנת הבסיס הגנטי של מחלות, או גילוי נפט ומחצבים – נובעים, במידה זו או אחרת, מההבנות שהביאה תורת האבולוציה.

גם המחקר המדעי בנושא שינויי האקלים נערך על פי הכללים המדעיים המקובלים. גם כאן, קיימות שאלות פתוחות בחזית המחקר ויש מחלוקות מדעיות בעניין הסיבות להתחממות, השפעת הפחמן הדו חמצני והמגמות הצפויות בעתיד. גם אם יש עדיין כמה סימני שאלה בהסברים המקובלים, הסכנה הגלומה בתהליכי התחממות כדור הארץ ועליית מפלס פני הים כה גדולה שאסור לבטלם במחי יד. גם כאן נתקדם להבנות נכונות רק דרך דיון רציונלי ומבוסס עובדות, ולא באמירות מתלהמות.

לכן, אנו מסתייגים בתוקף מגישתו של ד"ר אביטל למדע ולחינוך, ומצטערים שמי שמכהן בתפקיד המדען הראשי, אינו מבחין בין מחקר מדעי מבוסס לאמונות ודעות. יש מקום לשתי הגישות, ושתיהן נלמדות במערכת החינוך, כמו גם באוניברסיטה, אך אין לערב ולבלבל ביניהם. אנו קוראים לשר החינוך לוודאי כי הבחנות אלו הן נחלת כלל הנהלת משרדו, ולהבטיח כי בכל בתי הספר בארץ ילמדו את דרך העבודה המדעית וכי כל תלמידי ישראל יידעו להעריך נכונה את חשיבות המדע בכלל ולימודי האבולוציה והסביבה בפרט.

אוי, ילדון, ילדון! איך אתה מצליח בכל פעם מחדש להפתיע אותי (לטובה), להמם אותי (לחיוב), לשתול אותי באדמה פעור-פה וחסר-מילים? לא נותר לי, אלא להבין שמישהו שם למעלה שולח לי מסר, שכן קצת אחרי תלונתי הפומבית (וקצת אחרי ה"שטיפה" שקיבלתי בעקבותיה מאמי), קיבלתי אמש "זבנג" רציני, כאילו מישהו אמר לי – מה זה אמר? צעק באוזניי! – חשבת שטעית בחינוך? חשבת שהילדון שלך "בעייתי"? בוא תראה מי הוא באמת…

ומעשה שהיה כך היה…

* * *

אמש, בבית הוריה של זוֹשֶׁ, חגננו בחוג המשפחה המצומצמת יומולדת 25 לר', אחיה. בין האוכל לקינוחים, הביאה זוֹשֶׁ את השקית עם המתנות, והחלה מוציאה אותן ונותנת לאחיה. עוד בטרם מסרה לו את החבילה הראשונה – התנצלה. "לא הספקתי להכין לך ברכה," אמרה לו, "אז תקבל אותה באיחור." נו, טוב, אפשר להבין אותה. הבונבון קצת חולה בימים האחרונים, והטיפול בו מרוכז למדי; והילדון והילדונצ'יק מעייפים אותנו מאוד וברגע הראשון שאפשר – המיטה שמחה לקבל אותנו למצעיה. ובקיצור, פנאי לכתיבת ברכה – הן פנאי של ממש והן פנאי נפשי – לא היה בנמצא בביתנו בעת הזו.

ענייני ברכות בביתנו הם לא עניין של מה בכך. האמירה המקובלת אצלנו בעת פתיחת מתנה, תוך כדי חיפוש הברכה והוצאתה תחילה, היא: "זה הכי חשוב". אירועים משפחתיים מלווים תמיד בדברי ברכה כלשהם, אם לאורחים ואם לחוגגים. וכך, למשל, למדה את הלקח לאחרונה גם הסבתא-רבתא (שלפי דבריה אליי אמש, הפנימה את המסר).

והרי ידוע שחינוך הוא, קודם כל, דוגמא אישית, וש"ילדים לא מבינים דיבורים, אלא מעשים" (בטח מישהו אמר את זה פעם). והנה, תם לו טקס חלוקת המתנות (משחק קליעה למטרה מגניב לדירת הסטודנט), והקינוחים אצים באים. והילדון נעלם.

היעלמות הילדון משולחן האוכל אינה מאורע נדיר. לנו אין בעיה עם כך שלאחר שסיים לאכול – הוא רשאי ללכת לענייניו. משחקים, מחשב, טלוויזיה – שיבחר.

לאחר דקות ארוכות של שקט (הילדונצ'יק כבר מזמן נרדם על הספה מול הטלוויזיה – מאורע נדיר בפני עצמו), נשמעת פתאום קריאה מחדר המשחקים. "אמא!". "אמא" היתה עם הבונבון על ידיה, ואני ניגשתי לחדר, לשאול את הילדון לפשר קריאתו. בשעת הערב המאוחרת בה אירע המקרה, ועל פי נסיון התקופה האחרונה – כל דבר קטן יכול להדליק את הילדון. אבא-שבא-במקום-אמא הוא בהחלט גפרור שכיח.

והנה אני נכנס לחדר המשחקים, וכבר במבט ראשון אל הילדון, אני מבין מה קורה כאן. הוא יושב על הכסא שליד השולחן, בידו טוש, לידו פזורים עוד כמה, ומולו דף עם העצמים האהובים עליו ביותר לציור בימים אלו: ציפור, דג, פרח. עוד הוא צובע את הדג, הוא מביט אליי, ואומר לי, כשחיוך רחב של סוד מרוח על פניו: "ר' לא יקבל את הברכה באיחור. אני מכין לו אותה."

איך שרציתי לקבור את עצמי באותו הרגע. מי אני שאתלונן על התנהגות לא נאותה של דבש-מלכות שכזה? הכיצד אפשר לומר ולו מלה אחת רעה על ילד רגיש ומתחשב שכזה? שכן לא אני ולא זוֹשֶׁ אמרנו מילה או חצי מילה על הצורך המיידי בברכה. זוֹשֶׁ הבטיחה לאחיה ברכה באיחור, האח הנהן בהסכמה, וזהו. תם הטקס. אך מסתבר שלא מבחינת הילדון. משהו הציק לו, מסתבר. איכשהו, הוא קלט את חשיבותה ואת נחיצותה כאן ועכשיו. ובאין מישהו אחר שיעשה מעשה (טוב, הגיעו הקינוחים!), החליט הוא לקחת אחריות ולפעול בעניין.

בכמות האהבה והחום שחשתי כלפיו באותו הרגע אפשר היה להאיר כפר-צ'יליאני-קורס שלם…

"אל תגלה," הוא ביקש ממני, ואני קיימתי. עוד כמה קריאות "אמא!" ו"אבא" נדרשו, ועוד כמה גיחות שלנו לחדר – והברכה, כראות עיניו של הילדון, היתה מוכנה. כאמור, את סגנונה הוא בחר לבד. את ההקדשה והחתימה (שנמחקה כאן) – כתב לבד. את החלק המילולי – הכתיב לזוֹשֶׁ. את ברכת החג – הכתיב לי.

וכעבור זמן קצר, חזר לשולחן, ניגש לדוד, חתן השמחה, הגיש לו את הדף המעוטר, ואמר לו בחיוך שובה: "לא תקבל ברכה באיחור". מילא שזוֹשֶׁ כמעט דמעה, ומילא שאני כמעט דמעתי – הדוד הצעיר, טיפוס מסוגר למדי שלרוב מסתיר את תחושותיו היטב, התרגש עד עמקי נשמתנו. שהרי לא קשה להבין שלצורך מעשה שכזה דרוש מטען פנימי – הן רגשי והן קוגניטיבי – עצום, ומי מצפה בכלל מילד בן 6 למטען שכזה?!

אוי, ילדון שלי, מתוק שלי. כמה שיבחתי אותך בפניך מיד על המעשה הנדיב והמיוחד הזה, ולא הפסקתי לשבח אותך בפניך גם למחרת בבוקר, עד שעברת להתעסק במשהו חשוב יותר (סידור אבני דומינו או משחק עם מכוניות או הצקות לאחיך הקטן). וכיוון שאתה לא נותן לי לשבח אותך בפניך, וכיוון שטרם פרקתי את מלוא מטען החום והאהבה אשר הצטבר בתוכי – אני משבח אותך גם כאן, בפומבי. נכון הוא שאין להלבין פני חבר – ועל אחת וכמה פני ילד – ברבים; אך במקרה שלך, ילדון שלי, ובמקרה של הפנים היפות שלך, ובמקרה של הלב הרחב שלך – זו לא הלבנה ולא השחרה, זו מראה מבריקה המציירת אותך בצבעים חמים וחיים.

* * *
בתום הארוחה, התפזר איש איש לדרכו. זוֹשֶׁ ואנוכי – לטיפול בבונבון ולסידור-לקראת-חזרה-הביתה; בעלי הבית – לסידור הבית; הילדונצ'יק, כאמור, כבר מזמן ישן, רק שבינתיים הוא הועבר מן הספה לעגלה; והילדון והדוד מצאו עצמם יושבים זה לצד זה על הספה שמול הטלוויזיה, צופים במשחק כדורסל. ואם קודם, בעת מתן הברכה, נצפה מחזה מרגש, הרי שעכשיו נרשם עוד אחד כזה. יושבים להם שם, זה לצד זה, ילדון בן 6 ודודו, בן 25 – אשר מכורח הנסיבות ומכורח הטיפוסים, אינם מקיימים שיחות רבות זה עם זה – וצופים במשחק כדורסל. ולא היתה זו צפייה זה ליד זה, אלא צפייה משותפת, תוך שהם מחליפים חוויות ומשמיעים דעות ומסבירים זה לזה.

אם חשבתי עד היום שהילדון הוא ילד מיוחד, ילד עם אופי ועם פנימיות עמוקה – הרי שכיום אני יודע זאת בוודאות.

* * *
וכל האמור לעיל לא אומר שמדי פעם הוא לא יכול להוציא אותי מדעתי ולגרום לי, ולו לרגע קט, לכעוס עליו.

איזה מזל שיש לנו מדען ראשי כה ראוי כמו ד"ר גבי אביטל, המשמש בתפקיד זה במשרד החינוך! מזל גדול! מה פתאום קמים נגדו מקטרגים ואומרים שהוא לא מוכשר? הוא הרי דוקטור. דוקטור! אתם באמת חושבים שמישהו שהוא ד"ר יכול להיות אדם לא ראוי? (נו, באמת, מה אתם מזכירים עכשיו את ברוך גולדשטיין ואת יצחק לאור? מה הקשר בכלל?)

איזה מזל שיש לנו מדען ראשי כה ראוי כמו ד"ר גבי אביטל, אשר שימש כמרצה בפקולטה לאווירונאוטיקה והנדסת חלל בטכניון. מרצה! בטכניון! ולא, אין לטעות ולחשוב שהנ"ל הוא חבר סגל בפקולטה הזו, חס וחלילה (שאם כן, שמו היה מופיע בידיעון הפקולטה). הוא לימד שם והלך, בטח כי לא רצה להיות חלק ממגדל השן האקדמי. מה עדיף: שייתקע שם, או שימשיך ויתפתח הלאה? ברור שימשיך! והוא אכן המשיך. ואל תטעו כי מדובר באחד האדם, שכן הוא אפילו זכה ב"פרס התעשייה הצבאית" -- כן, כן, כך כתוב בקורות חייו. מעניין, אגב, שחיפוש המונח המדויק הזה בגוגל מעלה רק 3 תוצאות, המתייחסות כולן לד"ר גבי אביטל. ואנא, אל תהיו קטנוניים ואל תגידו שכשמציינים פרס מסוים בקורות החיים -- שמו צריך להיכתב במדויק. אולי מדובר בפרס ייחודי אשר ניתן עד כה רק פעם אחת בלבד, או ששאר זוכיו הם סודיים ואסורים בפרסום?

איזה מזל שיש לנו מדען ראשי כה ראוי כמו ד"ר גבי אביטל. מזל גדול! ואיזה מזל שסופסוף נשברת ההגמוניה של חוקרי החינוך אשר שימשו עד כה בתפקידי המדען הראשי במשרד החינוך. אז מה אם זה משרד החינוך? האם בהכרח המדען הראשי שלו צריך לבוא מקרב קהיליית חוקרי החינוך? הרי באתר לשכת המדען המדען הראשי של משרד החינוך, נכתב במפורש כי תפקידי המדען הראשי במשרד החינוך מתחלקים לשני תחומים עיקריים, ואלו הם:

עיצוב מדיניות המחקר (policy of science)

• ייצוג האינטרסים התקציביים של המדע והמחקר.
• קביעת קריטריונים להקצאת משאבים למחקר.
• קביעת עדיפויות מחקר בתחומי החינוך השונים.
• יצירת מסגרות ונהלים מתאימים לביצוע יעיל של מחקרים והפצת ממצאיהם.
• יצירת שיתופי פעולה מחקריים עם גופים ממשלתיים, גופים חוץ משרדיים, וגופים בינלאומיים.

שילוב ידע ומדע בשירות המדיניות (science in policy)

• סיוע בקביעת מדיניות ובקבלת החלטות על בסיס ידע מדעי.
• איתור בעיות אשר לצורך טיפולן ראוי להסתייע בידע מדעי.
• קביעת המדיניות בנוגע לפעולות ההערכה של מדיניות המשרד ותוכניותיו.

אפשר לחשוב שכדי לקבוע עדיפויות מחקר "בתחומי החינוך השונים" צריך להיות פרופ' לחינוך! הרי גם ד"ר גבי אביטל מחנך את הילדים שלו. תורה גדולה! ואפשר לחשוב שבשביל לקבל החלטות "על בסיס ידע מדעי" צריך להיות פרופ' לחינוך! הרי כל מי שזרק אי פעם כדור יודע מה זה כח הכבידה. אפשר לחשוב שפרופ' יוסף באשי, פרופ' זמירה מברך, פרופ' דוד נבו, פרופ' סידני שטראוס -- כולם לשעבר מדענים ראשיים של משרד החינוך וחוקרים ומובילים בתחומם, אשר התמודדו ומתמודדים יום יום עם סוגיות מחקריות חינוכיות -- יכולים טוב יותר לקבל החלטות על בסיס ידע מדעי בתחומי החינוך השונים.

איזה מזל שיש לנו מדען ראשי כה ראוי ומתקדם כמו ד"ר גבי אביטל. מזל גדול! עובדה, הוא כותב באינטרנט. באינטרנט! זה ממש כמעט כמו בלוג. ובכמעט-בלוג הזה, אפשר לראות שד"ר גבי אביטל ראוי בהחלט לשמש בתפקיד המדען הראשי. הנה, למשל, הוא מפקפק בתקפות הטענה הגורסת כי שעון קיץ חוסך כסף; ככה מדבר איש מדע: הוא מפקפק בנתוניהם של אחרים (אז מה אם הוא לא מביא נתונים משלו?). והנה, למשל, הוא מוכיח כי גל"ץ הוא הרדיו של מרצ; וזוהי, רבותיי, הוכחה מדעית.

והכי חשוב, איזה מזל שיש לנו מדען ראשי שמוּנה לא בגלל שהוא חבר ליכוד, אלא למרות זאת, שכן כך אנו יכולים להיות בטוחים שראש ממשלתנו מאמין באמת בחינוך. לא סתם הוא מאמין, אלא שהוא מאמין ורוצה לפעול בנושא. שכן אם לא היה רוצה לפעול לקידום החינוך והמחקר החינוכי בישראל, היה נוהג שוב על פי אותו מנהג פסול וממנה שוב פעם מישהו מבכירי קהיליית חוקרי החינוך בישראל. ומה היה עושה אותו בכיר? הוא בטח היה פועל על בסיס הידע המדעי שלו ועל בסיס הבנתו בתחומי החינוך השונים כדי לעצב את מדיניות המחקר החינוכי בישראל וכדי לשלב ידע ומדע בשירות המדיניות של משרד החינוך. נו, באמת! כאילו שאם עושים את הדברים האלו אפשר לקדם פה משהו במדינה. אם רוצים באמת לקדם משהו, וכנראה ראש ממשלתנו באמת רוצה, הרי שצריך למנות לתפקיד מישהו שהוא "ביצועיסט", שיעשה ולא יחשוב. כי למה צריך לחשוב בכלל? כי מתי בפעם האחרונה מישהו שחשב כאן הצליח במשהו?!

צאו ולמדו, אזרחי ישראל: החשיבה היא מחוץ לתחום. כי אם מישהו היה חושב, הוא עוד היה עלול לחשוד שאולי יש ראוי מד"ר גבי אביטל לשמש בתפקיד המדען הראשי של משרד החינוך. ואיזה מזל שאף אחד לא חשב. מזל גדול!

בתקופה האחרונה, התנהגותו של הילדון השתנתה פלאים. ולא לטובה. הוא נהיה אגרסיבי יותר, סבלני פחות, עצבני יותר. ובאופן כללי: הרבה פחות נחמד ממה שהוא היה קודם לכן. בנוסף לזאת, מודגשת לאחרונה ביתר-שאת העובדה שהילדון אינו עצמאי כפי שאמור היה להיות בגיל 6: אנחנו עדיין מצחצחים לו שיניים, מלבישים אותו, מקלחים אותו, מנגבים לו (גם את האף וגם את הטוסיק), ועוד שאר מרעין בישין.

ובקיצור, בתקופה האחרונה צפה ועולה אצלנו התחושה הברורה שמשהו בחינוך שלנו עד כה היה לקוי בבסיסו, ושאם לא נפעל עכשיו, מיידית, לחינוך-מחדש בכמה תחומים, אולי בהמשך יהיה מאוחר מדי. והנה, בא הבוקר הזה, היום, בוקר יום ההולדת של הילדון – היום הוא בן 6! – ומסיט אותי מעט ממסלול המחשבות המדכאות…

אמש, אחרי שהילדים הלכו לישון, קפצה זוֹשֶׁ, למרות העייפות ולמרות הבעסה שבלצאת מהבית במקום להיכנס למיטה – וקנתה לילדון שני בלונים גדולים, אותם תלינו על מיטתו, על מנת שיראה אותם בבוקר. כאמור, בעת האחרונה תגובותיו של הילדון בלתי-צפויות לחלוטין, ואין לדעת כיצד יגיב אפילו למחווה יפה שכזו.

והנה, בא הבוקר הזה, היום. בוקר יום ההולדת של הילדון. הוא מתעורר, ואני כבר בחדר שליד עם הילדונצ'יק. ללא שום התרעה מוקדמת, הגיע אליי הילדון היישר ממיטתו, על פניו מרוח חיוך, והוא ניגש, לא אומר דבר, ו… מחבק אותי! וכאשר אני מחזיר בחיוך גדול, הוא אומר לי: "תודה על הבלונים שתליתם לי ליומולדת." עוד אני עומד שם, נמס מהתרגשות וכמעט נשנק מאהבה אליו, הוא עוזב אותי, ותוך כדי שפונה לכיוון היציאה מהחדר, אומר: "עכשיו אני הולך לתת לאמא חיבוק."

אח, איזה בוקר!

ומכאן אני למד שאולי בכל זאת עשינו משהו בסדר. ואולי כל אותם רגעים של הבזקי-התנהגות-בלתי-ראויה הם רק היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. וגם אם היוצא-מן-הכלל הפך סמיך יותר ועמום יותר עד שקשה לראות דרכו את הכלל. היום אני יודע זאת שוב: הילדון שלנו הוא הכי מקסים ומתוק ומדהים בעולם!

מזל טוב, ילדון!

פעמים רבות, אנו נתקלים בפרסומים שונים המצטטים תוצאות מסקרי דעת קהל. שימוש מוטה בסקרי דעת קהל עשוי להדגים היטב את הקשר (או את חוסר הקשר) בין התוצאה-לכאורה לשיטה על פיה הגיעו לתוצאה הזו. כיוון שסקרים הינם שיטת מחקר מוכרת ומקובלת – כאשר היא רלוונטית – חשוב להדגיש את האפשרות להשתמש בה כאמצעי להטיית דעת קהל, בדרך כלל בפרסומות.

מתי סקרי דעת קהל אינם רלוונטיים?

התשובה לשאלה שבכותרת היא פשוטה: כאשר התופעה אותה רוצים למדוד היא אובייקטיבית, או כשלדעת הקהל אין קשר למדד אליו מתייחסים – דבריו של הקהל אינם רלוונטיים. הנה דוגמא אחת בולטת, הלקוחה היישר מן האתר של רשת "מחסני חשמל":

במהלך שנות פעילותה זכתה רשת "מחסני חשמל" במגוון פרסים בתחום שירות הלקוחות כגון 12 זכיות רצופות כרשת הזולה והמשתלמת ביותר בסקר הבלתי תלוי של מכון גיאוקרטוגרפיה בהנהלת פרפ' [הטעות במקור - א.ה.] דגני, עבור המבחן של המדינה.

מן הניסוח הנ"ל, עלול הקורא ההדיוט להבין כי הסקר הבלתי-תלוי אותו ערך פרופ' דגני השווה מחירים של מוצרי חשמל בין רשתות שונות – ולא כך היא. הסקר, כפי שמופיע באתר "המבחן של המדינה", בדק איזו רשת נתפסת כזולה. וברור שאין דין מראית-עין של מחירים זולים למחירים זולים בפועל.

מדוע, אם כך, לא נבדקה עובדת היותה של הרשת "הזולה ביותר" באמצעים אובייקטיביים (למשל: השוואת מחירו של סל מוצרים)? אולי כי הגדרת המחיר אינה תמיד פשוטה (מקשים עליה מיני מבצעים שונים מסוג 1+1 או "השני ב – 50%" או "קנה ב – 500 ש"ח וקבל 100 ש"ח מתנה לקנייה הבאה), אולי כי המחיר הסופי תלוי במידת המיקוח של המוכר, אולי כי אין דין השוואת מחיר מקרר כדין השוואת מחיר טוסטר, אולי כי המחיר משתנה כל יומיים ועמו דירוג הרשתות על פי יוקר הקנייה, אולי כי היא אינה מחמיאה לרשת, ואולי הדבר נובע מסיבות אחרות לחלוטין. בכל מקרה, גם אם הרשת נתפסת כזולה ביותר, הרי ברור שלא נובע מכך שהיא הזולה ביותר.

מתי סקרי דעת קהל רלוונטיים?

פרסומת אשר רצה בתקופה האחרונה ברדיו היא זו אשר מכריזה כי "ישראלים מעדיפים לקנות כחול לבן". הפרסומת – יוזמה של התאחדות התעשיינים ומשרד התעשייה והמסחר – מעודדת יצרנים לסמן את מוצריהם אשר הינם בגדר "כחול לבן" ככאלו. לאחרונה, דווח כי למעלה משבעים יצרנים כבר פועלים בהתאם ומסמנים את מוצרים ב"מיוצר בישראל".

באתר האינטרנט המלווה את הקמפיין, ניתן לצפות בסרטון בו נאמר, בין היתר:

על פי סקר דעת קהל, 85% הסכימו שקניית מוצרים 'כחול לבן' תורמת ליצירת מקומות תעסוקה

ברור שדעת הקהל אינה יודעת האם אכן קניית מוצרים 'כחול לבן' תורמת ליצירת מקומות תעסוקה בישראל, וברור גם שניתן לבדוק שאלה זו באופן אמפירי ואובייקטיבי (אם כי הבדיקה עלולה להיות לא פשוטה). אך במקרה זה הפרסומת פונה ליצרנים, אשר מטרתם להגדיל את מחזור המכירות שלהם, ואם כך – מספיק שצרכן חושב שתכונה מסוימת של המוצר היא חיובית (בעיניו), על מנת שהוא יקנה בפועל. כלומר, למען ציבור היצרנים, דעת הקהל חשובה מאוד, ואף יותר חשובה ממדידות אובייקטיביות.

בכל זאת, חשוב לשים לב לפרט מעניין הקשור לדעת הקהל. לא מצאתי את הסקר המדובר בו נמצא הנתון של 85%, אך מצאתי דיווח על סקר דומה (ואולי זה אותו אחד). השאלה אותה הפנו הסוקרים לנשאלים אינה מופיעה בו, ובפרט לא ברור למה התכוון הנשאל כאשר התייחס הסוקר ל"כחול לבן". ומהו באמת מוצר "כחול לבן"? כל אחד עשוי להתייחס למונח זה באופן שונה, אך למדינת ישראל – ובין היתר, להוגי הקמפיין ולעורכי הסקר, התשובה ברורה ומופיעה בתקנות חובת המכרזים (העדפת תוצרת הארץ, וחובת שיתוף פעולה עסקי), התשנ"ה-1995 (ניתן למצוא הנוסח המלא באתר הביטוח הלאומי, ובטח בעוד כמה מקומות). והרי הציטוט הרלוונטי מסעיף ההגדרות:

"טובין מתוצרת הארץ" – טובין שיוצרו בישראל או באזור בידי יצרן שהוא אזרח ישראל או תושב קבע בישראל, או תאגיד הרשום בישראל, ובלבד שמחיר המרכיב הישראלי בהם מהווה 35% לפחות ממחיר ההצעה.

אתה הבנת את זה, ברוך?! וכעת, צא ושאל את דעת הקהל את השאלה הבאה: בהינתן מוצר מסוים, האם תוכלו לדעת האם הוא מוגדר על פי התקנות של מדינת ישראל כ"כחול לבן"? מעניין מה יהיו התוצאות של סקר שכזה…

את הברית של הבונבון חגגנו, כמו את רוב האירועים במשפחתנו הקטנה, בביתנו הצנוע ובמסגרת חוג המשפחה המצומצם. לילדון, לילדונצ'יק ולבונבון יש שתי סבתות רבתות (שתיהן סבתות של זוֹשֶׁ), אשר גאות מאוד בניניהם ומאוד נרגשות בכל פעם שהן פוגשות אותם.

כדרכן בקודש, הביאו הסבתות הגדולות מתנות לאירוע, ואחת מהן – היֶקית – צירפה, כדרכה, ברכה. אלא מאי? חריגה רצינית ממנהגיה נרשמה ברגע בו פתחתי את המעטפה לקריאת הברכה, שכן מילותיה היו משורבטות על פיסת נייר"רגילה". בדרך כלל, מקפידה היא להגיש את ברכותיה על גבי כרטיס ברכה. לשאלתי מה קרה הפעם, ענתה שנגמרו לה הכרטיסים ושלקראת פסח היא קונה חבילה חדשה (רוצה לומר: בפסח הקודם היא לא הוסיפה עוד כרטיס אחד למניין השנתי). עיוויתי את פניי בעדינות, ואמרתי שחבל. "מה?" היא נזעקה, "זה לא שאתם שומרים את הכרטיסים". אז זהו שכן. לכששמעה זאת – נעצרה לרגע, ומיד לאחריו אמרה: "אז אני אכין לכם כרטיס חדש."

עוד באותו היום, בשובה לביתה, קנתה כרטיס ברכה וישבה וכתבה ברכה חדשה. את הכרטיס שלשלה למעטפה, אותה שלחה בדואר. המעטפה הגיעה אמש, ובתוכה הברכה. בפינת הדף, כתבה הסבתא רבתא: "מאחר ואתם שומרים את הברכות, דבר יפה לכשעצמו, הרגשתי צורך לשלוח לבונבון ברכה נוספת."

למקרא הדברים שכתבה – אותם ניסחה בפנייה לבונבון – כל כך צחקתי, הן בהכירי את הסבתא-רבתא, אשר דבריה בהחלט משקפים את אישיותה, והן מן העובדה שהיא חשה צורך אמיתי לשבת ולכתוב ברכה רצינית אשר כרטיס הברכה יישא על גבו. ובעיקר, צחקתי-התרגשתי מן התוכן, והחלטתי שמן הראוי לפרסמו כאן (רק אל תגלו לה…):

בונבון יקר,

היום הייתי בברית שלך וכל כך התרגשתי. כמה יפה אתה וכמה הכאיבו לך. אני בטוחה שבינתיים עבר הכאב וכשתגדל ויראו לך תמונות מהברית, אז גם יסבירו לך מדוע ולמה. קשה להיכנס לעם שלנו, זהו המבחן הראשון ואחריו יבואו עוד.

על כל פנים, אני מאושרת שהגעת למשפחה כזו חמה, חכמה, שיודעת לחנך את ילדיה בצורה נפלאה. אני בטוחה שהקשר עם אחיך יהיה נפלא, אפילו אם פה ושם תריבו קצת – הרי זה חלק מהעניין.

אך העיקר, יש לך אמא ואבא, סבים וסבתות, ואפילו שתי סבתות רבתות. הוריך יעשו הכל לתת לך כל האהבה שבעולם, על מנת שתוכל לגדול באושר ובעושר, בבריאות מלאה ובשגשוג (השלום, לצערי, לא תלוי בהם). וגם הסבים והסבתות והסבתות רבתות אוהבים אותך.

נשיקות!
שלך,
סבתא רבתא

הילדונצ'יק, בן אוטוטו 3, מצוי בשלב מקסים, מצחיק ומרגש של ההתפתחות: עדיין מתוק-בטירוף וכבר בנאדם קטן שאפשר לתקשר ולהשתעשע איתו; עדיין לא מביע את כל מה שהוא מבין, אך כבר בעל אופי ודעה מוצקים; שובב כל כך וצחקן ביותר. ובקיצור, אין רגע דל ואין רגע משעמם כשהוא בסביבה.

בחודשים האחרונים, עובר הילדונצ'יק מקבעון אחד למשנהו, ומחליף מדי כמה ימים/שבועות את הדבר אליו הוא צמוד, או את הפעולה אותה הוא מבצע-ללא-הרף. בשלב מסוים היו אלו עטים, אותם היה מאמץ לחיקו, ואפילו ישן איתם (וכיוון שהוא התעקש להסתובב תמיד עם עט פתוח, סימני קשקוש ניכרים היטב גם על הציפית עליה ישן). עוד קודם לכן, היתה דהירת הסוס התנועה אותה חיקה כל אימת שיכול היה (מלווה בקולות דהירה סוסיים מתוקים). אחר כך, נצמד למטאטא כשרק אפשר היה, והיה מנקה כל מה שלא זז; אל המטאטא התווסף אחר כך גם יעה, ובמקרים מסוימים מחליף מגב את המטאטא. במשך שבועות אחדים (ועדיין יש שאריות מכך), היה הילדון צמוד לדפים, והיה אוסף אליו עיתונים, עלונים, מעטפות, כרטיסי ביקור, וכל דבר שאחרת היה מוצא את דרכו לפח המחזור. בתקופה אחרת, היה צמוד בטירוף לכלי עבודה, והיה מסתובב ומתקן דברים עם פטיש, מברג, מסור וחבריהם; וכמובן, גם ישן איתם. וכעת, הקבעון החדש הוא משקפיים: הוא חובש על פניו משקפי-משחק אדומים, עגולים ומצחיקים מאוד ושם על ראשו משקפי-מגן, וכך מסתובב בבית. וכיוון שעוד יש שאריות מקבעונות קודמים, הוא נצפה לעתים בלבוש דו-משקפי זה כשהוא שוטף את הרצפה בעזרת מגב קטן, או מתקן דבר מה "מקולקל".

כל הנ"ל אינם אובייקטי מעבר במובנם הקלאסי – כך לפחות נדמה לי כצופה מן הצד, הדיוט בפסיכולוגיה – אלא יותר בגדר "שגעונות מקומיים". ואני יוצא וחושב האם גם אני לוקה בתחלופת שגעונות שכזו. וברור שמן ההתבוננות הזו, אני מבין שהתשובה חיובית בהחלט. במשך תקופה מסוימת, אני עוקב מדי יום אחרי אתר מסוים, ובטוח שהדבר יימשך לנצח, כיוון שהאתר מעניין אותי מאוד. אך כעבור תקופה מסוימת אני שם לב שהאתר הלה מתחיל קצת לשעמם אותי ועובר לאתר אחר. בהקשר אחר, אני מקפיד לאכול כל יום יוגורט עם גרנולה ופירות טריים חתוכים, אבל השגעון הזה חולף גם הוא לטובת מיץ תפוזים טרי שנסחט יומיום, ובהמשך מפנה את מקומו לטובת טרנד אישי אחר מתחומי הקולינריה.

וכך, במבט לאחור אני מבין שחיי מלאים טרנדים לוקאליים, שגעונות אותם אימצתי לעצמי מתוך הכרה רגעית בחשיבותם/נכונותם/נחיצותם/אמיתותם/מגניבותם/וכו' – שגעונות אשר מפנים את דרכם תדיר לשגעונות אחרים, אשר יעשו גם הם את דרכם לתהום הנשייה של השגעונות האישיים שלי.

ובעצם, גם חיינו כחברה עמוסים בטרנדים אשר באים והולכים, עוברים ונשכחים. ואם כך, צצה ועולה שאלת הביצה והתרנגולת, ואולי זוהי שאלת הסיבה והמסובב: האם תופעת הטרנדיוּת-המתחלפת טבועה בנו מקטנות ואנו הם אלו שמממשים את המשכיותה בבגרותנו (מה שגורר את מימושה בקנה מידה של החברה כולה), או שמא זוהי תופעה סוציולוגית-חברתית אשר הכרחית לקיומה של חברה דינמית ומשם היא מחלחלת לאינדיבידואל אשר מעביר אותה – בעצם התנהגותו – לילדיו?

מובן שאין לי תשובה, אך גם אם אתחיל לחפש אחריה בנרות, ברור לי שהעיסוק בדילמה הזו יחלוף מתישהו ויפנה את מקומו לעיסוק טרנדי אחר.

המקור. על פי דיווח ב"הארץ" אמש (26 בינואר 2010, מאת הכתב דן אבן), "מרבית הזוגות הפונים לוועדה לבחירת מין היילוד מבקשים בן זכר". הנתונים המספריים – אשר אתייחס אליהם כאן מיד – מאשרים מסקנה זו, שעשויה אולי להפתיע – בהתחשב בבועה הקטנה שלי אשר כל השוכנים בה מגיבים ללידת בן ב"עוד יש הזדמנות לבת" – אך מסתירים נתון מפתיע בהרבה, אליו אגיע בסוף.

ובכן, ראשית לנתונים. הנה הפסקה המתייחסת למספרים של המבקשים ושל המין אותו ביקשו:

בשנה החולפת פנו לוועדה 70 זוגות – עלייה של 34% בהשוואה לשנה קודמת (50 פניות), ומספר הדומה למספר הפניות ב-2007. במגזר הערבי נשמרה יציבות מספר הפניות – 24 ב-2009 בהשוואה ל-20 בשנה קודמת, ואילו במגזר היהודי נרשמה עלייה של 44% ל-46 פניות. מספר הזוגות המבקשים ללדת בן – 54 זוגות ישראלים ב-2009, עלייה של 20% מהשנה הקודמת, ורק 16 זוגות ביקשו ללדת בת – עלייה של פי 2.2 מהשנה הקודמת, אז היה מספרם שבעה.

מכאן ואילך, אני מתייחס למספרים המוחלטים אשר הובאו בכתבה כנכונים, באין לי מקור אחר לבדוק אותם, ובפרט לא פרסום רשמי של הוועדה. הנחתי היא כי המספרים המוחלטים אשר מובאים בדיווח הם נכונים, ואילו את הנתונים המובאים באחוזים אני צריך לבדוק.

להקשות על הקוראים. זוהי דוגמא קלאסית לנתונים אשר ניתן בקלות להבינם אם רק יסודרו בטבלה. משום מה, ויתרו הכתב ועורכיו על סידור המידע בטבלה שעשויה להאיר עיניים, ולעומת זאת – בחרו להוסיף "תרשים" אשר אינו מוסיף דבר על גוף הדברים ולא מסייע בהבנת המלל הרב העוטף את המספרים (ולמען הסר ספק, הכתבה המודפסת זהה לכתבה המקוונת). ובכן, הרי הנתונים מסודרים בטבלה:

טבלה יעילה לא רק בביאור הכתוב, אלא גם במתן הזדמנות לקורא להסתכל על המספרים בדרך בה יראה לנכון (ולאו דווקא רק בדרך אותה הכתב ראה לנכון).

המידע השגוי. כשהנתונים מסודרים בטבלה, קל לבדוק ולמצוא שכל הנתונים באחוזים עליהם דווח בכתבה – שגויים, או סתם בעייתיים. ראו בעצמכם:

• "בשנה החולפת פנו לוועדה 70 זוגות – עלייה של 34% בהשוואה לשנה קודמת (50 פניות)" – מחמישים לשבעים יש עליה של 40% בדיוק.
• "מספר הזוגות המבקשים ללדת בן – 54 זוגות ישראלים ב-2009, עלייה של 20% מהשנה הקודמת" – שוב לא נכון. את מספר הזוגות שביקשו ללדת בן בשנת 2008 אנו מקבלים משאר המספרים, והוא עומד על 43. מ-43 ל-54 יש עליה של 26%.
• "רק 16 זוגות ביקשו ללדת בת – עלייה של פי 2.2 מהשנה הקודמת, אז היה מספרם שבעה" – אופס, מ-7 ל-16 יש עליה של פי 2.3.
• "במגזר הערבי נשמרה יציבות מספר הפניות – 24 ב-2009 בהשוואה ל-20 בשנה קודמת" – מ-20 ל-24 ישנה עליה של 20%. במקום אחר באותה הפסקה מדווח על 20% כעל "עלייה", אם כאן למה כאן מדובר ב"יציבות"?
• "במגזר היהודי נרשמה עלייה של 44% ל-46 פניות" – ממש ממש לא! על פי המספרים, היו בשנת 2008, כך ניתן לחשב בקלות, 30 פניות של זוגות יהודים, ומכאן ל-46 מדובר בעלייה של 53%!

המידע החסר. אוקיי, אני מפסיק עם הקטנוניות של הנתונים השגויים המופיעים בכתבה. הבה נביט בטבלה שוב, ונשים לב מה מודגש בכותרת המשנה של הכתבה: "ב-2009 פנו פי שלושה זוגות בבקשה ללדת בן מאשר בת". על פי הטבלה, היחס בין מספר המבקשים בשנת 2009 בן (54) למספר המבקשים בת (16), עומד על 3.4, ואם מעגלים אותו כלפי מטה – מקבלים את היחס המצוטט בכתבה. עם זאת, שימו לב מה קורה בשנת 2008: 43 ביקשו בן, 7 ביקשו בת, כלומר פי שישה זוגות פנו לוועדה בבקשה ללדת בן מאשר בת!

ואם כך, אולי הנתון המעניין ביותר העולה מדיווחי הוועדה מעיד דווקא על ירידה יחסית בביקוש לבנים בקרב הפונים אליה?

ועוד קצת (להמשך). יש עוד נקודות רבות אליהן חשוב לשים לב כאשר קוראים דיווחים מספריים מפורטים שכאלו, ואפילו מדובר רק בטבלה קטנה של 2*2 (מבלי להתייחס לעמודת הסה"כ), אך על כך בפעם אחרת.